עת להשתחרר מאיומי האפוקליפסה

אפוקליפסות נדירות ביותר בהיסטוריה האנושית וחלקן שייכות בכלל לתחום המדע הבדיוני או לסיפורי ספרי הקודש. מקובל להגדיר כאפוקליפסות אירועי טבע יוצאי דופן בגודלם או בעוצמתם ובכלל זה תופעות קוסמיות, מגיפות חסרות מרפא ודימוי של מלחמת עולם בנשק השמדה המונית. רוב הבעיות האנושיות שהפכו לטרגדיות גדולות או לאירועים חריגים וקשים, הן מעשה ידיהם או מחדליהם של אנשים ויכלו להימנע על-ידי אנשים; אלה אינם אפוקליפסות. הסכסוך הישראלי-ערבי מעולם לא התקרב למציאות אפוקליפטית, אעל-פי שהמצב הצבאי בתחילת מלחמת השחרור, עד להפוגה הראשונה, היה הקשה שידעה ישראל מעודה. שום פתרון שייושם בתחום ארץ- ישראל המערבית, כהסדר כזה או אחר בין ישראל לערביים החיים בשטח, איננו מועמד להיות אפוקליפסה. לכן, הגיע הזמן לזנוח מכל וכל את המושג בהתייחסות לסכסוך הישראלי-ערבי.

בחיים המדינתיים, הבעיות הגדולות ביותר נוצרות במצבים שבהם מדינות מפותחות חוות רגרסיה והתמוטטות בגלל משברים פנימיים, שהחמור בהם והקשה ביותר לפתרון הוא דעיכה של הריבוי הטבעי של האוכלוסייה. אם לא השכילה המדינה לעמוד מבעוד זמן על היווצרות מגמה כזו, ולטפל בה אפילו באמצעות התרה מבוקרת של הגירת זרים אליה, נחרץ גורלה. אולם, הגירת זרים בממדים נכרים, מערערת את הסדר והיציבות הפנימיים ומחוללת משברים חברתיים. ככל שהשונות התרבותית בין המהגרים למדינה הקולטת ובתוך קבוצות המהגרים גדולה יותר, יחמיר המצב; העיתוי והמינון הינם קריטיים. ניתן כיום לעקוב אחר תופעות מסוג זה, במספרים לא מבוטלים, באירופה ובארה"ב.

בחומש הקרוב נצטרך לקבל בישראל לא מעט החלטות מהותיות. תקופה זו תהיה קריטית לעיצוב מדינת-ישראל לקראת שנתה ה-100 ולקראת הוויית אמצע המאה ה-21. ב-1947 התקבלה באו"ם החלטת החלוקה ופחות משנה לאחריה קמה מדינת-ישראל. השאלה כיום היא אם נשכיל להכין לקראת יובל ה-100, מדינת-ישראל שתתחיל את המחצית השנייה של המאה ה-21 ברגל ימין איתנה. אם יצלח הדבר, יובל ה-100 יהיה ציון דרך שיפתיע כל מי שחי היום ויזכה להגיע לאותו מעמד.

פעם ולתמיד צריך לומר זאת חד-וחלק: נביאי אפוקליפסה הם שקרנים פתולוגיים; או כפי שכינה זאת התנ"ך: "נביאי שקר". אחת למספר שנים פוצחים הללו בזעקות שבר ומנסים להבטיח שהפעם בפיהם דברי אלוהים חיים. הם יודעים בוודאות מה עתיד להתרחש בעוד שבוע, חודש או שנה והפעם זה סופי. כל הופעת-אימים כזו מלווה בנושאי-כלים שמספקים להם מספרים משוערים או דמיוניים ובכוחות משותפים הם חותרים להפוך הזיות לתורת אלוהים חיים; אמת שאין להרהר אחריה ואין לערער עליה: או שנכנע או שנוכה ונוכנע.

חסרי שחר

ובכן, האסון איננו בדרך; לא אסון דמוגרפי או אקולוגי ואפילו לא אסון כלכלי. יש עובדות, יש מסקנות רציונליות ויש פעולות נדרשות על-פי שיפוט השכל הישר. אם לא נאכל - נמות; זו איננה אפוקליפסה זו תוצאה רציונלית של מעשה או מחדל ברורים. אם לא נייצר, לא יהיה לנו מה לאכול, אם לא נבנה לא יהיה לנו היכן לגור ואם לא נכין מקומות עבודה - תהיה אבטלה. תמיד קיימים איומים ויש להם מענים; תפקיד בני אדם תבוניים הוא להתאים את המענה לאיום. תפקיד בני האדם איננו להמציא איומים שיתאמו למענים חסרי-שחר.

בתחום הדמוגרפי - אחד מגורמי ההפחדה השכיחים במקומותינו - האיום החמור באמת איננו שאלת היחס המספרי בין יהודים לערבים בתחומי מדינת-ישראל, אלא האפשרות שלמדינת ישראל לא יהיו בעוד דור או שניים, מספיק שטחים ואמצעים לקלוט בתוכה את כל היהודים שיצטרכו או ירצו לעלות אליה. אז, אם נקלוט את כולם, תהפוך הצפיפות בה לבלתי נסבלת על-פי כל קנה-מידה סביר בעולמנו. בתחום הביטחוני - איום חמור הוא שלישראל לא יהיו גבולות בני-הגנה וקיומה

יושתת על רצונם הטוב של זרים. בתחום הלאומי - איום חמור הוא אובדן החזון הציוני ופיצול פנימי חסר שחר ותכלית המכרסם עמוקות בסולידריות.

במשוואת הצפיפות (מספר אנשים ממוצע לקמ"ר) גודל השטח הוא נתון קבוע. מספר האנשים הוא גורם משתנה. הגירה וריבוי טבעי נטו, הם גורמי השינוי של מספר האוכלוסין והם ברי-שליטה, אך בקבועי-זמן ארוכים. פטליזם ופסימיזם אינם דטרמיניסטיים ועל כן אינם מהימנים בחיזוי תהליכים אלא עד כדי צפי-מגמות מוגבל בזמן. איש אינו יודע מה יהיה מצב הדברים בעוד 40 שנה, תחזית דמוגרפית ל-40 שנה היא "תרגיל בהימורים". מאידך-גיסא, היגיון פשוט ובריא קובע שאם יגדל מספר היהודים בארץ בקצב גדול מזה של הערבים או ישווה לו, יגדל או למצער יישמר לאורך זמן היחס בין המגזרים בכלל האוכלוסייה.

סיכון נמוך

אין שום סיכוי שמדינה דמוקרטית תוכל לשלוט באופן מספק על הפרופיל הדמוגרפי שלה ללא מעקב קבוע והתערבות בהתפתחותו. כללי המשחק להתערבות חייבים להיות מעוגנים בעקרונות הנורמטיביים הנהוגים במדינה עצמה ובהחלט לא באלה של מדינות אחרות שתנאיהן שונים. בתחומי השליטה של ישראל כיום, יש לה מרווח תמרון מספיק כדי לקיים גבולות בני הגנה ורוב יהודי בד-בבד, לכל תקופה שניתנת לחיזוי סביר. מציאות זו לא תתקיים בגבולות קטנים יותר ולכן הם אינם באים בחשבון. בין איומי קטסטרופה בעלמא לוודאות בלתי-אפשרית, הסיכון הנמוך יותר הוא בשימור הנכסים הטריטוריאליים והסתכנות באיומים שבעלמא.

טבעם של יהודים, בעיקר יהודים גלותיים הוא שהם נוטים לסמוך על ניסים. טבעם של יהודים במדינה ריבונית, היא שהם אדונים לגורלם, ואסור להם לסמוך על ניסים - זוהי כל "תורת הציונות" על רגל אחת. כשאנו מקיימים כאן מדינה רציונלית, מותר ליהודים שאינם בשלים או כשרים לשאת באחריות לגורלם, אפילו "לסמוך על ניסים". לכן, מי שקובע כיום את גורל היהודים, הוא מי שיושב "כאן" ולא מי שמייעץ לו "משם". מי שמסתפק בייעוץ אחיתופלי "משם", הוא "נביא שקר" ומי שהופך זאת קרדום לחפור בו, ניצב אך כפסע מעמדה של אויב מוצהר.

ישראל זקוקה בהחלט למיצוי הפוטנציאל שלה, היא עדיין רחוקה מכך אך הדבר בידיה. מתאם גבוה בין המודל הדמוגרפי לבין המציאות המשקית הוא מפתח קריטי לשרידות ולהתפתחות. מיצוי יכולות נחוץ בכדי לקיים רמת חיים נאותה, להבטיח צמיחה טובה שתאפשר קליטה ושילוב של אזרחים נוספים ושיפור איכות חיי כולם. ישראל חייבת לשפר את נורמת האחריות ההדדית (היהודית) כלפי נכים, מי שאינם כשרים לעבודה, קשישים שעברו את גיל התעסוקה וכו'. התייעלות, צמיחה, תגמול הפריון והיזמות, ביטול הביורוקרטיה ואופקים פתוחים לחדשנות מסוגים שונים, הם מפתחות הכרחיים לעתיד טוב יותר.

איומי אפוקליפסה הם בגדר "טרור מילולי". הם מכוונים להפחיד את הציבור בכדי שילחץ על מנהיגיו הפוליטיים להימנע מפעולות מסוימות או לשנות את מגמתן; ממש כמו הטרור. אולם, תפקידה של מנהיגות לאומית הוא למנוע השפעות אלה. עליה להרחיב את גבולות הביטחון העצמי, האמונה והחזון בהתמודדות היום-יומית, כמו-גם בהיענות לאתגרים חריגים.

נרטיב שקרי

אל לישראל ל"אמץ בהתנדבות" את האחריות להתנהלותם הפושעת של הערבים כלפי ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, וכלפי הערבים שנפגעו בעטיה של התנהלות זו. הסבל הוא תולדה של מכות שהוכו ב"מלחמות הקודש" ובמסעות הטרור שלהם נגד ישראל. את העוול ההוא ניתן היה למחוק ואת נפגעיו לשקם כבר לפני עשרות שנים, אלמלא הפכו אותם הערבים לבני ערובה להמשך המאבק האלים בישראל. מטעמים הומניים ובזכות המוסר היהודי, תשמח ישראל גם כיום - כך אני מקווה ומאמין - לסייע למאמץ שיקום בינלאומי ופאן-ערבי; לסייע אבל לא לקבל אחריות. את עקרונות הפוסט-ציונות המעוותת חייבים למחוק מספרי ההיסטוריה מפני שהם מושתתים על נרטיב שקרי והזוי. במלחמה מתרחשים מעשים של אי-צדק ואלימות מיותרת, זה טיבה. מי שמחליט לצאת למלחמה, מחליט בה בעת ליטול על עצמו את האחריות לתוצאותיה.

הגיעה העת להפשיל מעט את הצניעות, לדחוק את הצביעות ולמחוק את ההצטעצעות ב"תקינות פוליטית" מפוברקת. עת לקבוע כיוון חדש-ישן של שינוי הקיים ולנתב את הספינה הלאומית אליו. יש לכך שותפים? - מצויין. אין שותפים? - נלך בכוחנו שלנו; ואם נרצה, חזקה עלינו שגם נצליח, בין היתר משום שנביאי האפוקליפסה הם נביאי שקר ופרשניהם עוועים.