סתימת הפה של אנדה

סיפורה של אנדה, ניצולת מחנה הריכוז אושוויץ בבלוק 10, שרצתה להופיע כעדה במשפט אייכמן, ונדחתה על-מנת שהסוד הנורא לא יתגלה לתושבי ארץ ישראל, נחשף במחזה "אנדה" שכתב הלל מיטלפונקט, ועלה לראשונה ב-2008 בתיאטרון בית לסין. הפקת בית צבי עם תלמידי השנה המסיימים את לימודיהם, חשוב מאוד שיצפו בה צעירים ותלמידים, כדי שלא תימנע מהם הידיעה על האסון הגדול ביותר שאירע לעם היהודי בכל ההיסטוריה, אסון שיכול היה להימנע לפחות בחלקו, אם לא ברובו, לו היו בן-גוריון ושאר המנהיגים שותקים ועושים כל שביכולתם כדי שהאמת הנוראה על חלקם בזוועה לא תיחשף. זאת - בלחץ בריטניה ע"מ שיאפשרו להם להמשיך לעמוד בראש הסוכנות היהודית אז. ספרו של העיתונאי והסופר היהודי-אמריקני בן הכט מגולל את הסוד הזה בספרו "משפט קסטנר" בדפים הראשונים של הספר.

את דמותה של אנדה מגלמת בעדינות, באיפוק ובתרבותיות עמית זיתון, שכשרונה כזמרת ושחקנית הוכח כבר בהצגות קודמות, וכאן - היא מאופקת, כדי להדגיש את הניגוד של התנהלות הישראלים. למעשה, דמותה של אנדה אינה הדמות הראשית בהצגה שמעלה מחזהו של מיטלפונקט, ועיקר הדרמה מתרחשת במאבק שבין עורך הדין מצד התביעה ממשרדו של גדעון האוזנר במשפט אייכמן, הפוגש את אנדה, ולבו נכמר בקרבו למשמע סיפורה, לבין נציג משרדו של בן-גוריון, שעושה הכל, ברמיסת העדה וחוסר התחשבות מוחלט תוך התעלמות מרצונה, עד כדי איומים וסחיטה של עורך הדין כדי לשבור את רצונו להביאה לעדות. בזאת, סתמה התביעה את האפשרות שבמשפט אייכמן יעלה חס וחלילה שוב האיזכור של פרשת קסטנר, שנדונה עשור לפני כן, וכפועל יוצא מהמשפט הסנסציוני התגלה בספרו של בן הכט חלקה המביש של ההנהגה היהודית בפלשתינה א"י, שכיסתה את עיניה ולא נקפה אצבע להצלת בני עמה מההשמדה.

בהפקת בית צבי, מתבלטת המחלוקת בין עורך הדין הצעיר נוחי (גל גולדשטיין) לבין נציגו של בן-גוריון - פקר (דניאל חסין, במשחק מושחז ונפלא בייחודו,שהוא השחקן המקצועי ביותר מבין הקאסט, בדיבורו הברור והצלול ובקולו המשובח, וכן גל חיון חרף תפקידו הצנוע כ-שניאור; שני אלה, יחד עם עמית זיתון, הם הבולטים בהצגה זו; מה גם, שיתר השחקנים בולעים דווקא בעת סערת רוחם את דיבורם, והחלק החשוב ביותר בהצגה, עם המסר הכה חושפני - מתמסמס וחומק מאזני הצופים.

נו עזריה היפה כפקידה במשרד התביעה גם היא משחקת ונשמעת כראוי, אך עיצוב התלבושות הגרוע שהולבש עליה, מעניק למיתאר גופה ממדי ענק, יותר ממה שהם. כך גם עיצוב תלבושתה של אנדה, גם הוא לא מחמיא ולא הולם אותה.

לסיכום: מחזה חשוב שראוי להקפיד בו על ההיגוי של השחקנים, כדי שהסיפור הנוקב הזה יגיע אל מה שיותר צופים (עם השתפרות הגייתם), והמסר החשוב והדרמה הכה מיוחדת שכתב מיטלפונקט יגיעו אל מה שיותר כאלה שהאמת הוסתרה מהוריהם ומהם, ורבים איבדו את משפחותיהם שם מבלי לדעת מה יכול היה להיות לו...

ואולי נלמד כולנו את הלקח, ועם כל זאת פחות נתחשב ב"מה יגידו בגת ובחוצות אשקלון" ונקח את גורלנו בידינו, לא כרכיכות הכפופים למנהיגי המעצמות? הרי לשם כך הוקמה מדינת ישראל הלא כן? ולבימאי הצעיר והמחונן גמא פריד - אל תיחת, ודרוש מחניכיך לדבר ברור ובקול חזק, כדי שהצופים יקלטו את כל המסר החשוב שביצירה.