כאשר חברה קטנטנה מנפיקה בבורסה מניות בכמה שקלים, חלות עליה חובות דיווח נרחבות ונושאי המשרה בה נחשפים לסיכון של תביעות אישיות אם ייכשלו במילוי תפקידיהם. החברה מחויבת לספר לציבור מיהם בעלי התפקידים העיקריים, ובמידת הצורך ניתן לחייב אותה גם לספר מי בדרגים נמוכים יותר נושא באחריות לפשלה נקודתית, כך שניתן יהיה להיפרע ממנו.

מה שנכון לגבי כל חברה מצ'וקמקת בבורסה שכמה ישראלים משקיעים במניותיה, לא נכון לגבי העסק הכי גדול השייך לכולנו: המדינה. ואני לא מדבר רק על החברות הממשלתיות. אני מדבר גם - ובעיקר - על השירות הציבורי, על המשטרה, על הפרקליטות, על בתי המשפט.

רק כאשר עובד מדינה עושה משהו פלילי, אנחנו יודעים מיהו. בכל המקרים האחרים - מסך האנונימיות מגן עליו לעולם ועד. דוחות מבקר המדינה כמעט ואינם כוללים את שמות הפקידים, כולל הבכירים, האחראים לליקויים הנחשפים בו - אפילו כאשר מדובר בחשדות לפלילים. דוחות נציב תלונות הציבור על שופטים מספרים רק על הערכאה בה מכהן השופט בו מדובר, משום שהחוק אוסר עליו לפרסם את השמות. כנ"ל לגבי נציבות הביקורת על הפרקליטות. בתי הדין המשמעתיים של המשטרה ונציבות שירות המדינה מפרסמים פסקי דין שאינם מציינים את שמות המורשעים.

למה השמות לא מתפרסמים? בין היתר משום שמי שמחוקק את החוקים, דואג להגן על עצמו. השופטים התנו את הקמת נציבות התלונות בכך שהשמות לא יתפרסמו. על הבריונות של ועד הפרקליטים בראשות שי ניצן לא צריך להרחיב את הדיבור; נעיר רק, שהשופט ניל הנדל ציין שאינו מבין את פשר האנונימיות הזאת. מבקרי המדינה לדורותיהם הטילו על עצמם צנזורה, ללא כל יסוד בחוק או בפסיקה. והאנונימיות של בתי הדין המשמעתיים עומדת בסתירה לעקרונות יסוד של שפיטה במדינה דמוקרטית; בתי דין של מקצועות חופשיים - עורכי דין, רופאים, רואי חשבון - מפרסמים את השמות.

למנוע קידום של פשלונרים

ולמה הפרסום חשוב? מכמה סיבות. סיבה ראשונה היא היגיון פשוט. כל העובדים הללו מקבלים את שכרם מאיתנו, מייצגים אותנו, מועסקים על ידנו. אולי צריך להזכיר, שכאשר העובדים הללו מפשלים - אנחנו משלמים את המחיר, והוא יכול להיות בכסף, בזכויות יסוד ואפילו בדם. לכן, מגיע לנו לדעת מי מעל באמוננו, מי קיבל מאיתנו משכורת שלא הגיע לו, מי פגע בנו.

סיבה שנייה: כדי שהציבור יוכל לפקח. במצב הנוכחי, אפשר לקדם אנשים שביצעו פשלות חמורות ביותר - ואיש לא יידע. אפשר להשאיר במשטרה שוטרים שביצעו עבירות - ואיש לא יצפצף. אפשר להתעלם מהמלצות נציב התלונות להעמיד שופטים לדין משמעתי - ואיש לא ישאל שאלות. עובדי מדינה יכולים לצאת לשוק הפרטי ולהתקבל למשרות בכירות - ואיש לא יידע על עברם הבעייתי.

אל תחשבו שמדובר בחששות תיאורטיים. אם נקח לדוגמה את המשטרה, הרי שפסקי הדין המשמעתיים מלמדים ששוטרים שביצעו עבירות המשיקות לפלילים - ממשיכים ללבוש את מדיה. חמור עוד יותר המצב לגבי שופטים: הנציב אליעזר ריבלין דיווח בשבוע שעבר, כי גילה לאחרונה ש"קודמו שופטים או מונו לשופטים עמיתים - חרף הימצאותן של תלונות מוצדקות בעניינם, לעיתים גם תלונות חמורות". וכמובן - הפרקליטות: אם בכירות כמו דינה זילבר ורחל שילנסקי נותרו בתפקידיהן למרות שהתברר שביצעו הדחת עד ושיבוש הליכים - ברור שאיש לא יישלח הביתה כאשר הממצאים בעניינו גלויים ליודעי ח"ן בלבד.

סיבה שלישית וקשורה לקודמת: מותר לציבור לדעת האם מי שמפשל, עושה את זה רק בפעם הראשונה או שמא הוא פשלן סדרתי - ואולי גרוע מכך. אם אני מתלונן על שוטר שעיכב אותי שלא כדין, הרי שיש מבחינתי משמעות רבה לאפשרות שהאיש כבר הועמד לדין משמעתי על כך. אם אני מגלה שפקיד במשרד הבינוי פרסם מכרז לקוי, הרי שהתלונה שלי עליו תהיה חזקה בהרבה אם מבקר המדינה כבר העיר לו בעבר. וכך הלאה וכך הלאה, ודומה שאין צורך להרחיב בנושא זה.

"אפקט מצנן"? קשקוש

סיבה רביעית: הרתעה. ברוב המכריע של המקרים הללו, לא נופלת ארצה שערה אחת משערות ראשם של אותם עובדי ציבור. כמעט ולא מפטרים אותם, ואם הם נתבעים אישית - המדינה מודיעה שהיא אשר תשלם כל פיצוי בו יחויבו. אפילו כאשר פשלות ועבירות עולות למדינה מיליונים, כמעט ואין מקרה בו היא תובעת בחזרה את הכסף מעובדיה שפעלו בניגוד לנהלים ולעיתים גם בניגוד לחוק. אז מה נשאר? לבייש אותם בפומבי.

אני מדבר על מקרים בהם נקבע חד-משמעית בידי הגורם האחראי, שאותו עובד אכן נכשל בצורה משמעותית במילוי תפקידו. זהו המצב בדוחות מבקר המדינה, בדוחות גופי הביקורת האחרים ובוודאי כאשר יש הרשעה בדין משמעתי. בכל מקום עבודה אחר, האחראים לכשלים ניצבים בפני סכנה שייחשפו ברבים, בדרך כלל בהליכים משפטיים. לא עובדי מדינה. למעט מקרים יוצאי דופן, הם לא משלמים שום מחיר. ובמקום בו אין הרתעה - יש כשלים, יש חוסר אכפתיות, יש רשלנות, יש עבריינות.

יהיו מי שיטענו, שפרסום שכזה יגרום לאפקט מצנן, בו אנשים יירתעו מלהיכנס לשירות הציבורי ועובדיו יירתעו מקבלת החלטות. שטויות. החשיפה לסיכון אישי גבוהה בהרבה בחברות ציבוריות ובמקצועות חופשיים, ואנחנו לא רואים שיש מחסור בדירקטורים ובמנהלים, בעורכי דין וברואי חשבון. אל תניחו לבלבל אתכם בטענה שמאחורי כל תמרור "האט" ניצב שדה מוקשים. חוץ מזה, אם יהיה אפקט מצנן שיגרום לעובדי הציבור לחשוב פעמיים ושירחיק מן השירות מי שעלול לפשל - רק נרוויח.

אין שום סיבה אמיתית להמשך קיומו של מסך האנונימיות. יש שורה של סיבות טובות ביותר להרמתו. אין שום סיבה שעובדי ציבור יהיו מוגנים מפני האחריות המוטלת על כל עובד במגזר הפרטי. יש שורה של סיבות טובות ביותר להטלת אחריות על מי שבידיהם מופקדים רווחתנו, רכושנו, חרותנו, בריאותנו וחיינו. די לאנונימיות.