התישבה לידי אורחת, והצהירה שהיא ״מסוכנת מאד״ והוסיפה ״אני שתולה!״ יום שכולו תמיכה בישראל וארגונים בקו הקידמי של הגנה על המדינה, ובקרבנו יושבת יהודיה שעבורה הדיבורים נשמעים איומים, שכן כל אשמה מתחילה ומסתיימת בנו. על כל דבר היא התרעמה, על הרוב גיחחה בלעג ובשלב כלשהו נמאס לה לחלוטין, והיא פשוט עזבה. אכן, יש לנו פילנטרופים יהודים שכל מעיניהם הרחק מאתנו, לעבר ה״פלשתינים,״ אך באותו אירוע היא היתה, כנראה, היחידה.
התכנסו ובאו נציגי ארגונים שונים מהמגזר השלישי (עמותות ומלכ״רים - מוסדות ללא כוונת רווח - חוץ ממשלתיים) להציג את מרכולתם בפני פילנטרופים גדולים. מכאן גם מקור הסקרנות. ייתכן שהאדם שיושב לצידי חולש על קרן ענקית, והאישה משמאלי תורמת מכיסה או זה שלה ושל בעלה סכומים בחמש, שש ואפילו שבע ספרות.
עשרה ארגונים נבחרו להציג את פועלם ומבוקשם, ולכל אחד ניתנו עשרים דקות בדיוק.
זו הייתה הפעם הראשונה שהמארגנים ערכו את כנס הפילנתרופים כאן בלוס אנג׳לס, לאחר הצלחה גורפת בניו-יורק. המארגנים עוזרים לקרנות ולפילנתרופים להשקיע את כספם בצורה נבונה ומועילה, ואין ספק שהם מאמינים בפועלם באמונה שלמה, עד כדי כך שהאחראי אפילו ויתר על טקס סיום התיכון של בתו כדי להיות בכנס שארגן.
התרשמתי עד מאד, אך הרשו לי לספר קצת מעבר. איני רוצה להתמקד בקרן זו או בפילנטרופ זה - הם עושים שאת עושים בשל חובה, זכות או הטבות אלו או אחרות. זהו עסק ככל עסק אחר, המעסיק אנשים רבים במשרות מכובדות ומכניסות עד מאד, המגלגל סכומי עתק - הכל כספי תרומות הפוטרים את הנותנים ממס - ומעטים בלבד עושים זאת לשם שמים בלבד. את השם סמיואלי, לדוגמה, לא שמעתי. על אפרם הרכם הרבתי לכתוב: עושה ואף פעם לא מבקש, מצפה או רוצה לראות את שמו בכלל. מי זוכר את גילפורד גלייזר ז״ל וניוט בקר ז״ל, שניהם מכאן, או את ארוינג מוסקוביץ ז״ל? מי מכיר את דוד הגר - איש צנוע ונחבא אל הכלים?
למעט יוצאי דופן מעטים, אתעלם בטור זה מכל אלו המעוניינים לראות את שמם, שכן זה עוזר לאגו הפרטי או לקידומם בארגון, מראה על ״פעילות״ או מאפשר הרחבת פעילות. אנסה לבחון את השטח מנקודת מבט של התועלת למדינת ישראל ולעם היהודי.
צר לי, שכן למרות ההרגשה העילאית של ״עשיה,״ התוצר הסופי הוא, כפי שאראה, שולי וזניח ביותר. יד ימין מבטלת את יד שמאל, ואין אנו יוצאים נשכרים כלל וכלל. אלו עזרו לעלית תנועת החרם ועתה מנסים להלחם בה. אלו תומכים בהתיישבות בירושלים וביהודה ושומרון, ואלו נלחמים בה בחרון אף. אלו כל כך התלהבו (או שמא התבלבלו) מפלורליסטיות שהם שכחו שגם לנו יש זכויות בסיס. נלחמים הם עבור ״זכויות אדם״ של אחרים, ומונעים אותן מאתנו. כך יוצא שיד אחת נלחמת, והשנייה מוחקת. צד אחד מקדם והשני הורס. התוצאה הסופית היא של בזבוז אדיר של משאבים והסחת תשומת הלב מהעיקר, והעיקר הוא עצם המשך קיומנו.
ראשית, לא מצאתי חדש בכינוס פילנתרופים ומלכ״רים. יעקב סגל משך שנים עובד עם קרן מירג׳ כשהם מביאים קבוצות מהארץ, כל פעם בנושא אחר (מזון, רפואה, מים, ביטחון סייבר, חינוך, ...). סגל עורך ערב לכבוד האורחים מהארץ עם קבוצה של מקומיים ובהם משקיעים שאולי אחת מהחברות תענין או תקסום. כל אחד מהאורחים מתבקש להציג את חברתו או החידוש או המיזם משך דקה או דקה וחצי, בדיוק משך הזמן שמעלית עולה או יורדת, ויש בידיך אדם ״שבוי״ שאולי תוכל לעניין אותו והוא ירצה להמשיך את השיחה גם מחוץ למעלית.
הסכומים בהם מדובר הם בד״כ במאות אלפי דולרים או יותר, וסגל מצליח לקשור קשרים בין היזמים מישראל לבין אנשי עסקים מקומיים. כל שצריך לעשות הוא להקדיש את אחת מאותן פגישות למגזר השלישי, ואין צורך בכנס שוודאי עלה כמה עשרות אלפי דולרים. סגל עושה זאת בצורה מאוד יעילה וקבועה, ללא תקציב כלל ועיקר! הנה רעיון חדשני, מהפכני, ואולי ילמדו כולם לקח אחד או שניים מעשיה ברוכה זו.
שנית, הכינוס נערך תחת הכותרת של מלחמתנו בתנועת החרם, אך עיקרו היה דיפלומטיה ציבורית, אסטרטגיה, טקטיקה, מאין הגענו, היכן אנו נמצאים ולאן מועדות פנינו. נראה היה שהמממנים כאן במלוא העוצמה. כך גם הגופים הפועלים בשטח. אך בין מגזר למגזר, חסרה הייתה קונסולית ישראל האמונה על דיפלומטיה ציבורית, מאיה קדוש, שזה תפקידה. איך מרשים מארגנים לערוך יום שכזה בלי לערב את הקונסוליה נבצר מהבנתי. כל כך הרבה כוונות טובות, כזו השקעה אדירה, אך האלמנט הקריטי חסר.
למי שחושב שניתן וראוי להלחם בלי לשתף את מדינת ישראל, הרי שטעות מרה בידיו. משרד החוץ משך שנים נכשל בחזית ההסברה. מדינת ישראל עצמה הואשמה שאינה משקיעה משאבים נאותים לחזית כה גורלית זו. אך דברים אלו משתנים, ונראה שעדין לא למדנו את אחד השיעורים החשובים ביותר: חייבים לעבוד ביחד! אין אנו מתחרים זה בזה כי אם משלימים זה את זה, מוסיפים כל אחד כפי יכולתו, כישוריו ואמצעיו, וחייבים אנחנו לשתף פעולה. כל שיקול אחר הוא זר. לפיכך, החסר של אחד מקודקודי המשולש פגע באפקטיביות של היום כולו.
שלישית, הגיעו להם ארגונים עם רעיונות נפלאים: נפתח עוד משרד, נקח עוד אנשים שיעבדו עבורנו, ננסה תוכנית כזו או רעיון זה. ראו עד כמה אנחנו מוצלחים, וכל שנותר לכם לעשות הוא להבין עד כמה אנחנו יכולים לעשות יותר, לאיזה גבהים אדירים אנחנו יכולים להגיע, אם רק תרשמו צ׳ק של שלושים או מאה ושלושים או שלוש מאות ושלושים אלף דולר לפעולה הנוספת שאנו מציעים, לאותה ״קפיצת מדרגה״ שכה נחוצה להצלת מדינת ישראל.
רשמתי לצד כל ארגון מעשרת המציגים את הסכומים שביקשו, והסך כולו לא עלה על שלושה מיליוני דולרים. היו נציגי קרנות ופילנתרופים שכבר נתנו למעלה מכך ועוד ידם נטויה, ועד מהרה הבנתי שכל הסכומים האלו אינם ממש דרושים. הארגונים רובם שוחים בכסף, ואין גורלם מונח על כף המאזנים. אכן, אם אזכה השבוע בלוטו, אוכל לעשות כך וכך, אך חיי ימשיכו גם ללא הזכיה בלוטו, ובכל זאת אשתדל למצות אותם עד תום. האם באמת אדם נוסף בארץ במשכורת של שישים אלף דולר בשנה הוא דבר הכרחי? כדאי? מחויב המציאות? מועיל? כמובן שאין ספק שאם מישהו ישלם עבור עוד אדם, הדבר יתקבל בברכה. אך האם לגורמים הנותנים אין דחף או צורך לבדוק את התמונה כולה, שכן גם הקרנות הגדולות ביותר מוגבלות באמצעים שברשותן, והדרישות ענקיות, גדולות בהרבה מהאמצעים. גם אם היה אינסוף אמצעים, גם אז יש מחויבות לקרנות ולעומדים בראשן לפעול בצורה שקולה ונבונה.
למי שנחשף למגזר השלישי, הבחינה הבאה על ציר הזמן תראה מוכרת - ארגון מסוים טען בעבר שאנשיו עושים את עבודת משרד החוץ, ולמרות שהם אכן שיתפו פעולה, הם נזהרו שהדבר לא יראה כלפי חוץ, בכדי לשמור על ״נטרליות״, לכאורה. אך העבודה שהם עושים צריכה להעשות על-ידי משרד החוץ וגורמים (קיימים) אחרים במגזר הציבורי. נוח כמובן שמישהו אחר עושה את תפקידך, אך אין כל סיבה לכך. משפחת שטראוס ושועים ישראלים אחרים תומכים בהם, אך אם אכן ארבע מאות אלף הדולר הנוספים אותם הם מחפשים כה ״דרושים למען העתיד של ילדי ישראל,״ אולי מן הראוי לחפש אותם בקרב עשירי ישראל: שם, לא כאן.
ארגון אחר טוען שהוא היחיד בתחום מומחיותם, אך אני יודע שאין זה כך. ארגון דומה, עם טענות כמעט זהות, מגייס מזה שנים סכומים מאוד נכבדים כאן בלוס אנג׳לס, בעיקר מיהודים טובים שאוהבים לדאוג קודם כל לאויבינו ולתיקון עולם (אנחנו המתקנים, אנחנו המשלמים, ואנחנו השנואים וסופנו אחד). אכן, ניסינו לעמוד על ההבדלים, כשראש הארגון השווה נקודה לנקודה, אך אני לא השתכנעתי. אירחתי את ראשי הארגון האחר לפני מספר שנים, והנה המקביל שלו, בבואה במראה, מגיע היום, והם למעשה מבטלים זה את זה (רק שכל אותם המיליונים שמגויסים לאורך השנים יכלו היו להיות מתועלים לדברים אחרים).
מארגון שלישי אני והנוכחים לומדים ש״ישראל לא יודעת איך לתקשר.״ הנה מה טוב ומה נעים - הגיעו אלו שילמדו את מדינת ישראל איך לתקשר, ובעלות של רק שלושים אלף דולר (150 אלף דולר כבר גויסו), נראה עד כמה הכל טוב יותר. יש לי חדשות מרעישות: מדינת ישראל יודעת היטב איך לפעול, כשצריך, אך אין היא ששה לעשות זאת.
ארגון רביעי הוקם על-ידי איש עסקים בעל כוח אדיר ומשאבים בלתי נדלים. קשריו והאמצעים ברשותו מאוד ניכרים לעין בסרטונים המוצגים לנוכחים. לתומי אני חושב, כשברגע מוקרן סרטון מקסים, ״אתה מבקש 300 אלף דולר השנה ו-400 אלף דולר בשנה הבאה, סכומים שאתה יכול בקלות להשקיע לבד,״ ונזכר אני מיד בפרויס נזריאן העומל מזה שנים לשנות את שיטת הממשל בישראל. בזמן זה, הוא אכן משקיע מכספו הוא, אך בעבר הוא השכיל לגייס מדי שנה מיליוני דולרים מחברים פרסים (הם אינם חולשים על מיליארד ומעלה דולרים) ולא להוציא מכיסו. עד היום איני מבין את הקהילה הפרסית המקומית, שחלק משועיה עומלים לתקן את שיטת הממשל בארץ (ישראל והישראלים יודעים היטב מה נחוץ, וכשצריך, יחולו שינויים, אך אין צורך בגורמים חיצוניים לשנות את השיטה שהחזיקה מעמד זה שבעה עשורים ואיתה חיים בארץ) אך זנחו את המלחמה נגד השלטון באירן המהווה סכנה קיומית למדינת ישראל, ליהודים באשר הם ולעולם כולו.
ניחא, נסכום את כל המיליונים שהוזרמו מהלך השנים, את כל הסעודות והטיסות והחיבוקים עם נשיא שסרח ואנס וראש
ממשלה שנמצא אשם בשחיתות, ושרים שגם הם מצאו דרכם לכלא, את כל ההורדות ממיסים ואת העובדה שהשינוי העיקרי שקרה עד היום - העלאת אחוז החסימה, העלאה הדרגתית שהוכנה ונוסחה ובוצעה ע״י ד״ר
יובל שטייניץ ו
בנימין נתניהו ללא צורך במיליונים שגויסו והוצאו דרך פלא - נמצא למדים שאולי התועלת במגזר אינה כפי המצויר.
מארגון חמישי שמענו על פעילות בארופה, רק ששכח הארגון להגיד שארגונים רבים אחרים פועלים זה שנים, שם בשטח, ואולי מן הראוי לשתף פעולה, שכן כולם ביחד הם כוח אדיר, והתעלמות מגופים שאין עיסוקם גיוס כספים בארה״ב אין פרושו שאין פעילות יעילה ומתמשכת - אפילו אם בלתי מספקת - בשטח.
יכול אני להמשיך הלאה, אך אין ברצוני להלאות אתכם. לנו הוגש כיבוד כיד המלך, ארוחת בוקר וארוחת צהריים ובופה מנות אחרונות ופיצוחים כמו גם מגשים מלאי מתאבנים. כמו המפטי-דמפטי הרגשתי, אופס, הזהר פן תפול מהחומה ותתנפץ כמו ביצה, כל כך הרבה אוכל היה שם. אך אתם בלי כל אותו כיבוד, ומיזוג ושתיה ושאר נוחויות, אז נפסיק במחצית ממספר המציגים.
אתם גם לא נהנים מאותם סרטונים ומאנשים שזה מקצועם ומומחיותם, המוכרים את מרכולתם, והעולם כאילו סובב סביבם, ראשנו מסתחרר והאדמה גם היא חגה מסביב. הנה, הם מוכנים אפילו לדחות את הטיסה שלהם, להשאר יום נוסף כאן בלוס אנג׳לס (קשה הדבר עד מאד, כזו הקרבה), אם רק נרצה באמת לכתוב צ׳ק.
אך אני מסתכל, ונזכר בארגונים אחרים, שורה ארוכה ארוכה, ובעשיה רבת שנים, ובכשלים אדירים ובתקציבים שבוזבזו והוצאו, ומצבנו היום רע יותר ממה שהיה בעבר. על ציר הזמן, התועלת בארגונים אינה בעצם קיומם. זהו הכשל העיקרי של ארגונים שקיימים מעצם האינרציה, מגלגלים מיליוני דולרים בשנה, משלמים משכורות והטבות מאוד משמעותיות, ושוכחים בשל ועבור מה הוקמו. ארגונים צריכים להכיר את הנעשה בשטח ולפעול מוקדם, כשעוד ניתן ואפשר. הם פועלים בצורה אדירה, וכך הגענו הלום - עם תנועת החרם, ומצבנו בקמפוסים והשנאה היוקדת שכבר אינה מוחבאת. כאילו עולמות מקבילים: אלו מצילים אותנו, אך מצבנו הולך ומדרדר, הולך ונעשה קשה יותר.
מסתכל אני ומבין שהישועה לא תבוא מארגונים אלו ואחרים, חשובה תהיה עבודתם ככל שתהיה. מה שנדרש הוא שינוי גישה, יסודי, מעמיק, והכל צריך להתחיל במדינת ישראל.
מדינת ישראל אינה מדינת עולם שלישית, והמדינה אינה עניה ואנשיה אינם קבצנים. יש בארץ אנשים עשירים בהרבה מאשר בתפוצות, אך הם - רובם - פשוט לא רגילים לתרום. כן, יש את אלו שתורמים, ועושים זאת ברצון, אך יותר קל לטוס לניו-יורק או ללוס אנג׳לס ולגייס שם כספים. כאן זה מקובל, כאן זה קל, ומכאן הכסף זורם בשפע.
נחל אדיר מספק את הנחוץ לאויבינו להצטייד במצלמות וידאו וללמוד איך לערוך סרטונים בצורה מגמתית בכדי להראות שחיילי צה״ל הם פושעי מלחמה.
נחל אדיר אחר מנסה לספק את תרופת הנגד לפרות הנחל הראשון.
מי מזין את שני הנחלים? כמובן, יהודים טובים שכל דאגתם המשך קיום מדינת ישראל. רק שהם לא רואים עין בעין איך צריכה מדינת ישראל להראות.
אולי הגיע הזמן שנשאיר את ניהול והתנהלות מדינת ישראל לישראלים בישראל? אולי כדאי להשקיע את כל אותם המיליונים המבוזבזים בחיזוק הקהילה כאן, וחוליותיה החלשות ביותר - חינוך, בריאות, זיקנה, ניצולי שואה, דת? אולי אז מדינת ישראל לא תראה צורך להשקיע משאבי ענק בחיזוק התפוצות ותוכל להתרכז בישראל עצמה ובמצבה הביש בעולם?
כמובן שרעיונות אלו שקולים לכפירה מוחלטת בעיקר, ושגורלי כבעבר יחרץ: יש להעלות את ארי על מוקד, איך הוא מעז להתגרות בכל אותן פרות קדושות, פרות דשנות, פרות שבקושי יכולות לזוז מהנאה עצמית ומעצם הלעיסה הבלתי פוסקת? הנה - הררי ירוקים וירקרקים ניצבים בפני אותן פרות, ואני מסב את תשומת לבן מעשיה לבלבול הדעת. הרי הן עושות עבודה כה יסודית - אותה העלאת הגירה - כה חשובה, מעלת ערך ה״אני״ וה״עצמי,״ אותן פרות שרק תודות להן קיימת מדינת ישראל וממשיך להתקיים העם היהודי. הס! חדל! השתחווה מיד! בקש סליחה! אין כמו המגזר השלישי!
