לפעמים, אני לא מאמינה למה שאני חווה. תודה לאל נולדתי בצד המואר של החיים וכותבת שורות אלו היום, כי היום זה קרה (16.5.2017) לבל אחשוב שזה היה חלום רע. הייתה זו מציאות של ירושלים בגובה העפר שידעתי על אודותיה מהעיתונים, מהסרטים, אך לא מול העיניים.
כסופרת וכמספרת עממית, אני מוזמנת לעיתים מזומנות לספר לאנשים סיפורים על ירושלים של שנות ה-50, סיפורי עם ואח' והפעם, הייתי צריכה להיפגש עם קבוצת מדריכות לחינוך מיוחד ולספר להן על
הרבנית ברכה קאפח ז"ל ("כלת פרס ישראל"), אתה עבדתי שלושים וחמש שנה כמתנדבת. הנשים הגיעו מחוץ לירושלים וקבעתי עם מרים, מנהלת הטיול, שניפגש בגן עץ התות שבשכונת "
אוהל משה" הסמוכה לשוק "
מחנה יהודה" בשעה 14:45.
כדרכי, אני באה מוקדם יותר מהשעה היעודה, כדי לבחון את הסביבה בה אני מספרת, להתכונן להופעה ולפנות את הראש מטרדות היום. הגעתי ל"גן עץ התות" בשעה 14:30 וישבתי על אחד הספסלים המוצלים בגן והסתכלתי סביבי. אנשים בודדים הסתובבו שם או עברו דרכו למחוז חפצם. קבוצת בני נוער עם מדריכיהם התיישבה על הגדר מחוץ לגן ואכלה מתוך חמגשיות חמות ארוחת צהריים תוך פטפוטים וצחקוקים מלבבים.
אוסף הבקבוקים
גבר צעיר, בלונדיני וכחול עין נכנס לגן, לבוש היה בחולצה בהירה דמוית גופייה ומכנסי ג'ינס כחולים וגרר אחריו עגלת קניות שהייתה עמוסה בשתי שקיות ניילון גדולות מליאות בבקבוקים ריקים ובקופסאות שתייה. הוא סקר אותי ואת סביבתי במבט חקרני. בתחילה תהיתי מדוע, אך אחרי דקה הבנתי, שמבטו תר אחר בקבוקים וקופסאות שנזרקו אל מאחורי הספסלים על-ידי אורחי הגן, שלא טרחו להשליכם לפח האשפה הגדול שעמד בקרבת מקום. הגבר הנאה ליקט אותם בשקט והכניסם לשקית הניילון העליונה, את מלאכתו עשה במקצועיות של יודע דבר ומנוסה באיסוף בקבוקים ופחיות שתייה.
לפתע ניגש אליי גבר מחבורת הצעירים, כנראה אחד המדריכים, ואמר לי בהיסוס: "גברת, נשארה לנו חמגשית אחת עם אוכל חם, אַת רוצה אותה"? "כן, תודה", עניתי לו בחיוך ונטלתי מידו את החמגשית והוא שב לקבוצת הצעירים. לפי המבטא שלו, ידעתי שהוא דובר ספרדית וכמעט עניתי לו בשפתו, אך לא העזתי. היה נעים לשמוע את המבטא הזה שעורר בי געגועים לשפה הקסטיליאנית אותה למדתי באוניברסיטה ב"סלמנקה" שבספרד לפני שנים רבות.
אוסף הבקבוקים עדיין עמד בסביבתי ו"עשה סדר" בשקית הניילון העליונה, תוך שהוא מפנה מקום לקופסאות ולבקבוקים נוספים שימצא. שמתי לב, שבפתח הגן עמדו שני גברים צעירים שעקבו אחריי ושמעו את "שיחת החמגשית": האחד היה דתי, רזה, מגודל שיער שפאותיו ירדו על כתפיו וכיפה על ראשו. השני היה בעל עיניים סקרניות וחדות, שערו כהה וקצוץ שהתקרב בצעד אחד לקראתי ונעץ עיניים בחמגשית.
"אתה רוצה את האוכל, הוא חם"?, שאלתי את אוסף הבקבוקים והושטתי לו את החמגשית ולפני שענה, קפץ הגבר קצוץ השיער ואמר: "תני לי את האוכל, אני רעב"!
"אני רעב"
העפתי מבט שואל באוסף הבקבוקים והוא אמר לי בשקט, תוך שהוא מניע ראשו לעבר הבחור: "תני לו, הוא רעב" ועזב את הגן כשהוא מושך אחריו את עגלת הבקבוקים.
נתתי לבחור את החמגשית, הוא נטל אותה מידי בחטיפה, בלי לומר מילת תודה, והתיישב בספסל הסמוך, פתח את החמגשית בה היו אורז, שעועית ירוקה ושניצל וסקר את האוכל בעיניו. אחר כך הביט בי ואמר לי בטון מתלונן: "מה זה, גברת, אין מזלג? אין כף? איך אני אוכל את האוכל הזה"?
קפצתי ממקום מושבי, תוך שאני אוספת את חפציי ואמרתי לו: "מיד אביא לך סכו"ם, חכה רגע!" והחשתי צעדיי לעבר קבוצת הצעירים שעוד אכלה את מזונה מתוך החמגשיות. ניגשתי לבחור שנתן לי את החמגשית ושאלתי: "סליחה, אולי יש לכם במקרה עוד סכו"ם חד-פעמי?".
הבחור שאל את המדריכות ואת בני הנוער, ולא נמצא כל סכו"ם. "אולי תנסי לשאול כאן, בחנות הפלאפל", אמרה אחת המדריכות והצביעה לי על חנות פלאפל קטנה שעמדה במרחק מספר מטרים ממקום עמדנו.
הודיתי לה ופניתי לעבר חנות הפלאפל. "יש לכם סכו"ם חד-פעמי"? שאלתי בקול רם את המלצר, משתדלת לגבור על הרעש מסביב של הסועדים ושל באֵי השוק. "לא, גברת, אנחנו לא משתמשים בכלים מפלסטיק", ענה לי תוך שהוא מגיש צלחת עם חומוס ופלאפל ללקוח. "תודה", אמרתי ורצתי לבחור הרעב ואמרתי לו שאני מצטערת, אבל לא מצאתי סכו"ם חד-פעמי. "תאכל כמונו, התימנים, שלפעמים אוכלים בידיים. תאמין לי, האוכל טעים יותר כשאוכלים בידיים", חייכתי אליו חיוך משכנע ותוך כדי כך חשבתי, שאימי הייתה גוערת בי אם הייתה שומעת משפט כזה יוצא מפי.
הוא הביט בי בחוסר אמון ואחרי דקתיים קם ממקומו והתחיל ללכת לעבר פתח הגן בהותירו את החמגשית על הספסל. "לאן אתה הולך? קראתי אחריו, "אתה לא רוצה לאכול? אמרת שאתה רעב". "אני הולך להשיג מזלג חד-פעמי", אמר בזעף.
חיכיתי חמש-עשר דקות לשובו וכשלא שב, אספתי את החמגשית והנחתי אותה לצדי. "חבל על האוכל", אמרתי בלבי. כל אותה עת התבונן בנו בשקט הצעיר הדתי ממקום עמדו בפתח הגן. "אתה רוצה לאכול את האוכל הטעים שבחמגשית?", אמרתי לו בשקט, "אני מצטערת שאין סכו"ם, אבל אוכל זה אוכל ולא נורא לברך ולאכול אותו גם בידיים".
"לא, תודה", ענה הוא בענווה והניח את כף ידו על לבו וקד קידה קלה. "אני מודה לך". תיארתי לעצמי שגם הוא היה רעב, לפי מבטו שנצמד לחמגשית, אך אולי פחד שמא האוכל אינו כשר בכשרות שהוא רגיל לה וויתר עליו. כבר חצי שעה עברה אחרי המועד שמרים קבעה אתי, ואין זכר לקבוצה!
"המקרר" שאכל בחוץ
עוד לא הספקתי להירגע מהבחור הרעב, ול"גן עץ התות" נכנס גבר צעיר למראה, בסביבות גיל 40-35, בעל פנים נאות, גבוה (1.90 מ') שמן..., מה אומר לכם, "מקרר" כמו שאומרים החבר'ה, ונשא בידו שקית ניילון גדולה מליאה במזון. בתוכה היו שני באגטים ענקיים שמתוכם צצו פרוסות נקניק ועגבניות, קופסה חד-פעמית עם חמוצים ושתי פחיות בירה. בטרם ישב, הביט ה"מקרר" סביבו בתשומת לב, כאילו חיפש דבר מה וכשלא מצא, זרק שאלה לחלל הגן: "יש למישהו כאן
עיתון או קרטון?". אף אחד מהעוברים ושבים הבודדים שעברו בסך לא השיב לשאלתו, ואז פנה אליי ושאל: "גברת, יש לך עיתון או קרטון"?
"עיתון או קרטון"? חזרתי על שאלתו, כי חשבתי שלא שמעתי טוב מה ששאל. "כן, עיתון או קרטון, מה, את חירשת"? שאל בכעס. "למה אתה צריך עיתון או קרטון"? שאלתי.
"מה, אַת לא רואה שאני עומד לאכול? על מה אני אשים את האוכל שלי, על הספסל המטונף הזה"? ענה לי מרוגז, כאילו אני אשמה שאין עיתון או קרטון בסביבה עבורו.
"לא, אדוני, אין לי לא עיתון ולא קרטון, מצטערת, אך תוכל להוציא מתוך שקית הניילון הגדולה שבידך את המזון שלך תפרוש אותה על הספסל ועליה תניח את כל תכולתה", הצעתי מתעלמת מגסותו. הוא הרים את השקית בגובה עיניו, העיף בה מבט צוהל: "וו'אללה, זה רעיון!" אמר וזרק בי מבט של הערכה. הוא פרש את שקית הניילון הגדולה על הספסל והניח עליה בזהירות את קופסת הזיתים, שתי פחיות בירה ואת שני הבאגטים הענקיים.
ה"מקרר" התחיל לבלוס בחשק רב את מזונו, כשהוא נוטל זית ועוד זית ואת הגלעינים משליך על הקרקע שלרגליו. מדי פעם קינח בלגימה מפחית הבירה. קבוצת הצעירים, שסיימה את ארוחתה, נכנסה בהמולת שמחה לגן, כשהבנות מצחקקות והנערים הצעירים מדברים ביניהם בשפה הספרדית.
מדריך הקבוצה ניגש אליי ומבוכה שפוכה על פניו: "גברתי, נשארה לנו עוד חמגשית אחת, את מוכנה לקבל גם אותה? והפעם, יש בה גם מזלג". "ברצון, תודה", אמרתי ונטלתי את החמגשית מידיו. הבטתי בה וחייכתי. מבעד לכיסוי השקוף של החמגשית הבחנתי במזלג שנח על גבי המזון. היה זה מזלג חד-פעמי בעל שתי "שיניים".
מקסיקו וסמים
"מאיפה אתם?", שאל "המקרר" את הצעירים. "ממקסיקו", ענה לו אחד הנערים וכולם מיהרו להתיישב מולנו, כשהמדריכים מנסים להשליט שקט בחבורה העליזה. הוא רק שמע "מקסיקו" והתחיל לצעוק לעברם: "תגידו, כמה סמים אתם בולעים ביום, הא? תגידו את האמת. האם אתם לוקחים קריסטל...?" ועוד כל מיני סוגי סמים אמר שאיני מכירה וגם לא זוכרת את שמותיהם. "אדוני", גערתי בו בשקט: "השתגעת? איך אתה מדבר אל הילדים האלה"?
"מה אַת מדברת, אַת יודעת מה הולך במקסיקו? כולם שם אכולים מרוב סמים, אני יודע! כמו שאַת רואה אותי, אני מוכר סמים ומרוויח מזה המון כסף". כך אמר ופנה אליהם בשנית: "תגידו את האמת, כמה סמים אתם לוקחים ביום? הבאת אתכם משהו? אני מבין בזה, תגידו...". "שקט! שקט!", גערתי בו שוב, "מה קורה לך? אלה ילדים שמחר מחרתיים יבואו לגור פה בארץ". "תראי, גברת", אמר ונתן ביס ענקי מהבאגט שלו. הוא לעס בבהמיות את מזונו, שתה מפחית הבירה שלו והסתכל בשקיקה על הביס הבא..., אבל, כנראה היה חשוב לו יותר להרשים אותי.
"תראי, גברת, את עושה רושם טוב עם הלבוש הזה והכובע שלך, אבל אני סוחר סמים, אני מוכר סמים בכל הארץ לנערים ולנערות שלא יודעים מהחיים שלהם. אני לא לוקח סמים, כי אם הייתי לוקח, לא הייתי יכול למכור, אַת מבינה? אַת יודעת כמה כסף אני עושה מהילדים האלה?", אמר והצביע על חבורת הצעירים, "ולא רק מהם, מהמדינה הזאת שלנו בכלל?".
"לא חבל לך עליהם שאתה הורס להם את החיים?", שאלתי בחרון.
"עזבי", אמר לי בהניפו ידו בזלזול, "מה אַת יודעת, שההורים שלהם יהיו אחראים להם. בשביל מה הם הביאו אותם לעולם? הא? שיסתכלו מה שהילדים עושים מתחת לאף שלהם...".
"בן כמה אתה?", שאלתי והעמדתי פנים כאילו כבר פגשתי עשרות סוחרי סמים לפניו.
"אני בן 38, עוד מעט בן ארבעים שנה ומכיר את הצעירים האלה", אמר והניע ראשו לעבר חבורת הצעירים, "וגם מכיר את הילדים כאן, בארץ, כמו את כף היד שלי. את יודעת כמה הם עניים שם, במקסיקו? כמה הפשע בתוך הבשר שלהם שם? כמה הם לוקחים סמים שם? לצערי, תפסו אותי מוכר סמים והייתי במקסיקו בבית סוהר כמה שנים, אבל אחר כך חזרתי לארץ ואני עושה פה המון כסף".
"אתה בטח לא נשוי וגם אין לך ילדים, וכי איזו אישה נורמלית תרצה להתחתן עם סוחר סמים שכמוך"? שאלתי ברשעות. "נכון, מי צריך ילדים? ילדים רק ייקחו ממני את כל הכסף של העבודה שלי, ינצלו אותי וכשאהיה זקן, לא יירקו על הפנים שלי. הא, ילדים...".
"פרנסה קלה"
"גברתי, מה את עושה? מה המקצוע שלך"? שאל בהתעניינות. "אני סופרת", עניתי. "סופרת? חה חה חה", צחק ונחר בבוז. מה כבר סופרת יכולה להרוויח? גרושים. סופר ועני זה אותו הדבר! תראי אותי, אני צעיר ממך ומרוויח אלפים של שקלים ודולרים ולא...". "כן, עד שיתקעו לך כדור בראש עוד לפני שתגיע לגיל ארבעים", נכנסתי לתוך דבריו. "למה מי יתקע לי כדור בראש? את חיה בסרט. אם אני רוצה, אני פה באמצע הגן הזה יכול לבנות לי בית. מה, אני צריך לשאול את נתניהו או את העירייה היכן לבנות? אני קונה אותם בכסף שלי, ככה אנחנו עושים".
"מי זה 'אנחנו'"? שאלתי. באמת, גברת סופרת, מה, אַת ילדה? 'אנחנו', זה אנחנו, העבריינים!", אמר והכניס את שארית הבאגט הראשון לפיו ולעס אותו בתיאבון, קינח בכמה זיתים ולגם לגימות נוספות מפחית הבירה שלו עד שהתרוקנה ונטל בידו את הבאגט הגדול השני.
פרוסות הנקניק עם הרוטב האדמדם של העגבניות הציצו משפת הבאגט החוצה. הוא פער את פיו ונגס ביס גדול מהבאגט, רצה לומר לי משהו וכמעט נחנק. כנראה הקדים קנה לוושט. ה"מקרר" השתעל, הסמיק ואוטוטו ראיתיו מאבד את הנשימה. מיד ויתר על תכולת פיו וירק אותה החוצה לרגליו. "אני לא צריך לדבר כשהפה שלי מלא", אמר בינו לבינו.
כשנרגע והסומק נסוג מפניו, נגס ביס קטן יותר ולעס אותו נמרצות, לקח עוד שני זיתים ואת החרצנים זרק על חורבות המזון שירק ופנה אליי. "גברת סופרת, אם היית נוסעת על חשבוני לחו"ל, בולעת שם שני זרגים וחוזרת ארצה, היית מרוויחה מאה אלף שקל במכה אחת, יותר מכל הספרים שמכרת במשך כל החיים שלך, אַת מבינה או לא?" "זרגים?", שאלתי.
"כן, זרגים", ענה לי בחוסר סבלנות, "מה, אישה מבוגרת בגילך לא יודעת מה זה 'זרגים'? זרגים זה סמים שמכינים אותם בחבילות שנראות כמו זרגים..., שלא תגידי לי עכשיו שאת לא יודעת איך נראים זרגים", אמר והביט בי בזלזול.
"בסדר, בסדר, דבר בשקט", אמרתי במבוכה, מסתכלת סביבי בתקווה שאיש לא שומע את שיחתנו המוזרה, "אני מבינה עכשיו את כוונתך, ואם היו תופסים אותי, הייתי נזרקת לכלא, לא"? "נו, אז מה", אמר והניף ידו שוב בזלזול. "יש שם המון נשים כמוך. את יושבת קצת אבל יוצאת מהכלא ויש לך ה מ ו ן כסף. תשמעי, גברת סופרת", פנה אליי תוך שהוא משעין את ידו הפנויה מבאגט על ברכו ומדבר לאט (כדי שאבין מהר, כנראה): "היום, רק הכסף מדבר, רק הכסף! יש לך כסף, מכבדים אותך, אין לך כסף, אתה לא שווה גרוש! אני עושה במדינה הזאת כסף כמה שבא לי. אני ידוע בארץ כמוכר סמים, אמרתי לך...".
"בטח ישבת גם כאן בבית הסוהר", אמרתי. "נו, אז מה.. נכנס ויוצא, אבל כמה כסף יש לי? המון!" "נכון, מרוב שיש לך המון כסף, אתה אוכל על ספסל מטונף בגן ומחפש עיתון או קרטון להניח עליו את מזונך", אמרתי בלגלוג. "טוב, טוב", השיב לי במבוכה, "אז פעם אחת בא לי לשבת בגן ולאכול בחוץ, אז מה. תגידי" אמר והזדרז לשנות את הנושא, "שמעת על זאב רוזנשטיין? על אברג'יל? את מכירה אותם? שמעת עליהם? אַת צריכה לראות איזה כבוד עושים לרוזנשטיין בבית הסוהר. יש לו אגף גדול משלו שם. הוא משחד את הסוהרים בהרבה כסף והם נותנים לו מה שהלב שלו מבקש. אמריקה, גברת סופרת. אני אומר לך, אמריקה!
מה את חושבת, ששם זה בית סוהר? שום דבר, כסף קטן! בשבילנו, העבריינים, זה בית הבראה! אם רק תראי איזה חדר ענקי נתנו לרוזנשטיין, תקנאי בו, ואיזה כבוד הוא מקבל מהאסירים, מהסוהרים..., משו משו!", אמר והכניס לפיו את הבאגט.
"הרגע אמרת שרוזנשטיין קיבל אגף גדול בבית הסוהר, עכשיו האגף הצטמק לחדר גדול?", שאלתי. ה"מקרר" המשיך לאכול ולא הביט בי, זרק לפיו עוד כמה זיתים ואחרי שקינח במספר לגימות מפחית הבירה השנייה שלו, ניגב את פיו בגב ידו ופנה אליי. "גברת סופרת, אני מדבר אלייך ומדבר ואַת לא מבינה שום דבר ממה שאני מסביר לך! איזה מין סופרת אַת? כדי שתביני, אתן לך דוגמה, אולי אז תביני. תראי, יש לי אחת, אֵם חד-הורית, שכל פעם אני קונה לה כרטיס לחוץ לארץ, לא משנה לאיפה, היא נוסעת לשם ליום-יומיים וכשהיא חוזרת, היא בולעת שני זרגים ומביאה לי אותם. אני משלם לה עליהם די יפה וכך היא מפרנסת את הילד שלה ולא עובדת בספונג'ה או בעבודה מלוכלכת אחרת. את מבינה"? "וזאת לא עבודה מלוכלכת?", שאלתי.
"לא, היא בולעת את הזרגים שנותנים לה האנשים שלי בחו"ל, ומוציאה..., אַת מתארת לעצמך איך. אומנם זה קצת מלוכלך ולא נעים, אבל אחר כך, אַכוּ שרמוטה, זה נעים ועוד איך נעים", אמר בצחוק גדול ולקח עוד ביס אחד מהבאגט שבידו.
"בקיצור, מה יוצא לך מכל הפשע הזה? מסכנה אמך, מסכן אביך, מסכנים אחֵיך ואחיותיך, אם יש לך כאלה והשם של המשפחה שלך יהיה שחור בגללך למיליון דורות. יום אחד, אם לא תקבל כדור בראש, או שירצחו אותך בדרך יצירתית אחרת, תישאר זקן, חולה ובודד והכי נורא, בלי כבוד! חשבת על זה?", שאלתי.
"תראי, גברת סופרת, אם לא היית נותנת לי את הרעיון של שקית הניילון, בכלל לא הייתי מדבר אתך, אבל אני אף פעם לא כפוי טובה, ככה החינוך שלי. אנחנו מדברים כבר חצי שעה ואני מנסה להסביר לך שוב ושוב איך חיים ואיך מרוויחים כסף בכיף, ואַת, כמו שאת גברת סופרת, לא מבינה שום דבר ממה שאמרתי לך עד עכשיו!", כך אמר והכניס את שארית הבאגט השני לפיו, לעס אותה במרץ וכילה אותה. אחר כך נטל עוד כמה זיתים וצירף אותם לעיסה שבפיו, קם, ניגב את ידיו בצדי מכנסיו, עמד מולי והיטיב את החגורה שאספה את גופו הדשן. ראיתי שהוא לא מתכוון לקחת את הניילונים ושאריות מזונו מעל הספסל ולזרוק אותם לפח האשפה.
"סליחה, אדוני, הזבל שלך, כדאי שתשליך אותו לפח האשפה", אמרתי והצבעתי על פח זבל שעמד בסמוך לנו. "גברת סופרת", אמר, כאילו לא שמע את בקשתי, "השארתי לך כמה זיתים בקופסה כדי שתאכלי אותם עם האוכל שנתנו לך בחמגשיות. סופרים הם עניים, שלפחות האוכל יהיה טעים לך עם הזיתים שלי. שלום!", כך אמר ועזב את שאריות סעודתו על הספסל. שמעתי את הגרפס הגדול שהשמיע בהגיעו לפתח הגן וליוויתי אותו במבטי עד שנעלם מעיניי.
הבטתי בשעוני וקבוצת המטיילים שלה המתנתי, עדיין לא הגיעה. לא שמתי לב מתי קבוצת הצעירים ממקסיקו עזבה את הגן והתקשרתי שוב למרים, מנהלת הטיול.
"נו, מה קורה?", השעה כבר ...". "אלף סליחות, שמחה, אַל תשאלי, הייתה תאונה בדרך והאוטובוס שלהם התעכב. כבר לא נעים לי ממך, אם את רוצה, את יכולה ללכת הביתה. אל תדאגי, אני אשלם לך את שכרך". "לא, זה בסדר", הרגעתי אותה, "אני ממתינה להם כאן בגן עץ התות". "אני מקווה שאַת לא משתעממת", אמרה בהתנצלות. "לא", צחקתי, "אין לך מושג כמה אני לא משתעממת. או. קיי. אני כאן כעץ תות השתול על פלגי מים". "הו, תודה לך, שמחה, תבורכי ושוב סליחה על העיכוב". "יהיה טוב", אמרתי וסיימתי את השיחה.
השיכור
עוד זה הולך וזה בא. ממקום מושבי ראיתי גבר רזה וצעיר נכנס ל"גן עץ התות", תיק כחול נשא בידו. בתחילה לא שמתי לב שהוא שיכור (או מסומם). הוא ניגש לספסל שלידי והעיף את שאריות מזונו של סוחר הסמים לאחורי הספסל והתיישב בכבדות על מושב הספסל, תוך שהוא משליך על הקרקע את תיקו הכחול. גל אבק היתמר מסביב לתיק שהושלך. הגבר שתה והסתכל על שתי החמגשיות שלצדי.
"אתה רוצה לאכול"? שאלתי והצבעתי על שתי החמגשיות. "כן", אמר, קם ונטל את תיקו המאובק וניגש מתנדנד לספסל עליו ישבתי. רק אז הבחנתי שהוא שתוי והזדרזתי לאסוף את חפציי, ללכת ולשבת ממול על גדר הגן המוצל. ממקום מושבי ראיתי את הצעיר השתוי פותח את החמגשית העליונה, בעלת המזלג. הוא הוציא את המזלג, סובב אותו אל מול עיניו התמהות, כשהבחין שהוא רק בעל שתי שיניים, העיף אותו לאחוריו. אחר כך נטל באצבעותיו מזון משלושת תאי החמגשית שהיו מלאים, כאמור, באורז, שעועית ירוקה וחתיכת שניצל, ואכל לתיאבון.
"ו'אללה טעים", העיר לעצמו, ובלע את תכולת החמגשית תוך מספר דקות, בלי ללעוס כמעט ואחר כך לגם מפחית הבירה שבידו. כשסיים לאכול את המזון בחמגשית, השליך אותה לאחורי הספסל. הגבר הדתי ישב על הגדר בפתח הגן והביט בעיניים עצובות בשיכור האוכל את מזונו.
אוסף הבקבוקים הבלונדיני נכנס שוב לגן וסקר במבטו את אחורֵי ספסלי הגן. בשקט ניגש למקום שבתו של "המקרר", מוכר הסמים, ונטל את שתי פחיות הבירה הריקות שנחו על הקרקע לרגלי הספסל וצירף אותן לבקבוקים ולפחיות שברשותו. כך עשה והעיף בי מבט תמה כאומר: "מה, אַת עוד כאן?", והסתלק חרישית מהגן כשהוא גורר אחריו את עגלתו.
ממקום מושבי המוצל, ראיתי את השיכור מסיר את חולצתו וגופייתו, יושב חשוף גוף, שותה ומדבר אל עצמו. שמחתי לראותו פותח את החמגשית השנייה ואוכל בידיים את תכולתה בתיאבון. כשסיים, העיף את החמגשית הריקה למרכז הגן. חשתי שמישהו ניגש ויושב על ידי. הפניתי חדות את ראשי לאחור ונתקלתי בזוג עיניים כחולות ופה מחייך. היה זה גבר צעיר, רזה, חובש כיפה שנשא בידו תרמיל כבד בצבע חאקי. "אַת בטח הסופרת שמחה סיאני, נכון"? שאל והרחיב את חיוכו. "נכון", עניתי בהפתעה. "איך אתה יודע? ומי אתה?"
"אני נתנאל, מרים תיארה לי אותך..., אני המדריך שצריך לקחת את הקבוצה שאַת מחכה לה ל'סיור טעימות' בשוק 'מחנה יהודה'. לפי מה שאני רואה", אמר והציץ בשעונו, "אני לא חושב שהסיור הזה יתקיים היום בשוק". הפלאפון שלו צלצל והוא פנה ממני בצעד ודיבר עם מנהלת הטיול. "וו'אי, אני לא מאמין, אז מתי הם יגיעו?..., בסדר, שמחה גם מחכה כאן..., בסדר, בסדר".
הוא סיים את השיחה ושם את שתי כפות ידיו על ראשו ואמר: "אני לא מאמין שזה קורה לי. בתחילה, האוטובוס שלהם היה פה קרוב, ברחוב קינג ג'ורג'. אמרתי להם לרדת מהאוטובוס ולעלות ברחוב אגריפס, אלינו, אבל לא היה לאוטובוס מקום לחנות ברחוב הסואן, אז הנהג הפעיל את ה-WAYS שהוביל אותם ל'
מאה שערים'! אַת מתארת לעצמך? עתה עליהם לעשות סיבוב ענק דרך שמואל הנביא, רח' בר-אילן..., מה אומר לך", חייך במרירות, "סובו ציון והקיפוה ועד שיגיעו אלינו, מול פתח השכונה, יצטרכו לרדת מהר מהאוטובוס, כי אין לנהג מקום חנייה ברחוב הצפוף הזה. בקיצור, בלאגן!
שמחה, אני לא יודע אם תוכלי לספר להם היום..., מה שבטוח הוא, שאני לא מאמין שיהיה להם זמן ל'סיור טעימות' בשוק, כי אני צריך להדריך עוד קבוצה בשעה חמש ועכשיו כבר רבע לארבע", כך אמר והתיישב מודאג לצדי. "ממתי אַת פה"? שאל. "משעה שתיים וחצי", עניתי. "מה אַת שחה, כל הכבוד על הסבלנות". "למען מרים", עניתי מחייכת.
הצייר
עוד אנו מדברים והצטרפה אלינו מדריכה נוספת, חוה, שלפי דיבורה בשפה האנגלית בפלאפון עם בתה, הבנתי שהיא נולדה באנגליה. ואכן, אחרי היכרות קצרה הודתה בפניי שנולדה בליברפול. חוה היא מדריכה בחינוך מיוחד באחד מבתי הספר בירושלים, אישה צעירה, מליאת גוף, פניה אדמדמות וחיוך תמידי נסוך עליהם. שיערה ג'ינג'י מתולתל, אסוף ומוסתר על-ידי שביס פרחוני, מלבד תלתל תפוזי שובב שנמלט החוצה מתוך המטפחת לצד צווארה הלבן. הבטתי בה ובפעם הראשונה בחיי ראיתי אישה עם גבות בצבע זהוב, כמעט לבן, שקישטו עיניים כחולות זכות וריסים ארוכים זהובים-לבנים שתפסו מחסה מאחורי משקפי ראייה. היא חייכה והסמיקה כשראתה את מבטי התמה.
"נו, זה תמיד קורה לי כשרואים אותי בפעם הראשונה. כולם תמהים למראה צבע הגבות והריסים שלי. עכשיו תשאלי אותי מדוע אני לא צובעת אותם בצבע יותר כהה, נכון?", חייכה בביישנות. "לא, תתפלאי לשמוע, אך לדעתי אַת נראית הרבה יותר מעניינת כשאת עם הצבעים האוריגינליים והמיוחדים שלך", חייכתי אליה ואוזני נמסה לשמע האנגלית שבפיה. "כמה אנשים יש לנו בישראל עם גבות וריסים בצבע זהב?".
היא צחקה והסמיקה, "נו, אפשר לחשוב...", אמרה והשפילה את עיניה. ראיתי את מבוכתה וכדי לשנות נושא אמרתי לה, שהחלום שלי הוא לנסוע ללמוד אנגלית בלונדון בתנאי פנימייה לחודש תמים, כפי שעשיתי בסלמנקה, ולדבר אנגלית במבטא שלה. חוה צחקה ואמרה לי שניתן לעשות זאת בקלות, אך הלימודים בתנאים אלה עולים במחיר לא זול. אחר כך לחשה באוזני: "כמה זמן אַת יושבת פה?".
"למה אַת שואלת?", אַת מתכוונת כמה זמן אני יושבת בגן הזה או פה, על הגדר? שאלתיה בחזרה. לא, כוונתי פה, על הגדר? שאלה בלחש. "לפחות עשרים דקות" עניתי באנגלית והכרחתי אותה לדבר אתי בשפתה ולהמשיך ליהנות מהמבטא המהוקצע שלה. "למה אַת מדברת בלחש?", לחשתי אף אני. "כי אם לא שמת לב, האיש הזה מצייר אותך", אמרה והניעה ראשה כלפי מישהו שישב בסביבתנו.
"אותי?", נדהמתי, מסבה מבטי. ואכן, במרחק שני מטרים ממני בלבד, ישב צייר זקֵן, עטור זקן ושפם, אדום פנים ועל ראשו חבש כובע מצחייה. הוא ישב על הגדר שממולי עם פלטת צבעים ומעמד עץ בעל שלוש רגליים ועליו בד קנבס. היה מביט בי בעיון רב ומצייר. נעצתי בו מבט תמה והוא החזיר לי חיוך קטן, אחר כך הרצין והמשיך במלאכתו.
חוה דחקה מעדנות את מרפקה בצלעותיי ואמרה: "אַת נראית מעניינת עם הבגדים הבהירים שלך, הכובע האדום רחב השוליים והפרח האדום בדש בגדך. את נראית כה שונה מהטיפוסים שמסתובבים פה בגן, לכן הוא מצייר אותך. מה, לא שמת לב"? "לא, הסתכלתי על השיכור הצעיר שיושב שם ממול על הספסל...", אמרתי והפניתי מבטי לצד השני, לכיוון הספסל של השיכור שאכל מהחמגשיות שנתתי לו. "איזה שיכור"? שאלה.
"הו, בספסל הסמוך לפתח הגן ישב בחור שיכור, אולי מסטול מסמים, אלוהים יודע, אז הסתכלתי עליו ולא שמתי לב לצייר. הו, לא ראיתי מתי הוא עזב את הגן", חייכתי במבוכה.
"טוב, אז אני הולך לפגוש אותם. תשמרו לי על התרמיל", ביקש נתנאל, אך לא הראה כל סימן שהוא עומד ללכת. "בסדר, אל תדאג, אנחנו פה", אמרתי לו.
אוכלים לא קרואים
עוד לא סיימתי את המשפט ולגן נכנסה קבוצת מטיילים והתיישבה לימיננו ולשמאלנו על גדר הגן המוצלת. המדריכה שלהם נעצה בי מבט ואמרה: "סליחה, אבל אני חושבת שאני מכירה אותך מאיזה שהוא מקום". "ייתכן, אני סופרת ומספרת ואולי הופעתי אצלכם פעם", אמרתי. "כן, אולי", חייכה והתחילה להוציא מגשיות מאלומיניום מהתיק הגדול שהביאה עמה. חוה שוב דחקה את מרפקה בצלעותיי בעדינות ואמרה בשקט: "הוא הלך". "מי הלך?", שאלתי.
"הצייר", אמרה, "ברגע שהגיעו בני הקבוצה הזאת הוא אסף את חפציו והלך. חבל שלא ביקשת ממנו שיראה לך את התמונה שצִייר", חייכה בטוב לב. "ואולי לא כדאי", צחקתי, "אם הוא צייר אותי בסגנון פיקאסו, אני בטח איראה קטסטרופה". "טוב", נשמע קולה של המדריכה שנישא מעבר לכל קולות הקבוצה: "עד שמנחם יגיע, לא נשב באפס מעשה. יש לי כאן אוכל טעים שמיד אחלק לכם. יש לי קובה נבלוסייה, עלי גפן ממולאים באורז ופיתות קטנות עם שמן זית וזעתר. יאללה, תעבירו ביניכם את התבניות. אל תדאגו, הכל כשר, אין פחד, תאכלו..., נו, תעבירו הלאה...", ותוך כדי דיבורה נתנה ביד אחת הנשים שלידה תבנית חד-פעמית מאלומיניום מליאה בקובות עסיסיות ממולאות בבשר. "תתכבדו גם אתם", חייכה אלינו המדריכה ורמזה בראשה לעבר התבניות המליאות מזון שהעברנו לחברי הקבוצה שישבו לצדנו, "יש מספיק לכולם, תודה לאל", אמרה.
"תודה", אמרנו פה אחד. התבניות עברו דרכנו והריח היה מ ש ג ע ! נתנאל החליט לא ללכת בינתיים לפגוש את הקבוצה ואמר, שלפי החשבון שלו, לפחות ייקח להם עוד רבע שעה עד שיגיעו אלינו והביט בעיניים שוקקות על תכולת המגשים שעברו לידיו ומידיו.
בתחילה התביישנו ליטול ולאכול מהמזון שהוגש, אך בסיבוב השני, כשעברו דרכנו שוב המגשים, והפעם חצי מלאים, נזכרתי במה שאימי חנה (לבית שרעבי) מנוחתה עדן, אמרה לי לא פעם: "שמחה'לה, כשנותנים לך - תיקחי! כשמרביצים לך - תברחי!", הושטתי ידי ולקחתי מתוך המגש קובה עסיסית. אודה על האמת, האוכל היה טעים ביותר! חוה ונתנאל הביטו בי והתכבדו אף הם מהמטעמים שהוגשו לנו.
מעשים טובים
אחרי רבע שעה הגיע מנחם ובני הקבוצה קיבלו את פניו בשמחה, נטלו חפציהם והלכו לדרכם. נתנאל הלך לפגוש את בנות הקבוצה שלנו ובינתיים, פניתי לחוה ושאלתי אותה: "ומה תפקידך כאן"? "אמרתי לך שגם אני מדריכה לחינוך מיוחד ובאתי להכיר מקרוב את המדריכות שבאו אלינו מחוץ לירושלים. אני מלמדת ילדים בכיתות א-ו לעשות מעשים טובים". "מה זאת אומרת 'לעשות מעשים טובים'?", שאלתי.
"אני הולכת לבתי הספר ומלמדת את הילדים לעשות לפחות מעשה טוב אחד ביום, למשל", אמרה, חיטטה בתיקה ושלפה ממנו פרח יפהפה וצבעוני מנייר קרפּ שהכינו הילדים. "את רואה? אנו מכינים פרחים כאלה ומחלקים אותם לזקנים עריריים, לנכים, לילדים חולים וגם לבני משפחתנו, לכבוד שבת וחג. המעשה הטוב משמח את הנותן וגם את המקבל". תוך כדי דיבור שלפה מתוך תיקה רשימה מודפסת שבכותרתה צוין: "תוכנית שבועית למעשים טובים". "הנה, את רואה? כל יום ויום כל אחד מאתנו עושה מעשה טוב לזולת. יש לי פה עוד דוגמה", אמרה בהתלהבות וחיטטה שוב בתיקה שנראה לי כתיקה של מרי פופינס, משום שהיה מלא בחפצים שונים.
"הנה", אמרה חוה, והוציאה מתיקה הפלאי כוס חד-פעמית עטופה בנייר צלופן וקשורה בסרט. "אַת רואה? הרימה חוה את הכוס, סובבה אותה בידיה ועיניה הכחולות נצצו משמחה. "אנו לוקחים כוס כזאת, מכניסים לתוכה קפה, סוכר, כפית מפלסטיק ועוגייה, וכותבים על פתק צבעוני ברכה לחייל. אחר כך אנו מחלקים את הכוסות האלו לחיילים. כל שעליהם לעשות הוא, להוסיף מים חמים לתכולת הכוס ויש להם קפה שחור ועוגייה. נכון שזה נחמד? הילדים מאוד נהנים מהמעשים הטובים", אמרה לי חוה במאור פנים.
"הפעילות הזו של 'מעשים טובים', מלמדת את הילדים לעזור לזולת ולשמח אנשים וחיילים בסביבתם. אני מקווה, שכאשר יגדלו, ילמדו אף הם את ילדיהם לעשות מעשים טובים וכך הלאה... כך מובטח, שיהיו לנו אזרחים טובים יותר במדינה, תהיה אהבת חינם וגם עזרה הדדית בינינו יותר רבה. בעקבות כל אלה, נזכה לעתיד יפה וטוב יותר בארצנו". הבטתי בה, חיוכה האיר את כל סביבותיה ואז חשבתי בלבי, איך הקב"ה ברא את הטוב והרע בעולמנו ואין לנו אלא לבחור בזהב או בגחלים.
בינתיים חזר נתנאל ואחריו שובל של קבוצת נשים צעירות, מדריכות מכל הארץ לחינוך מיוחד. נתנאל ניגש אליי ולחש על אוזני והתנצלות בקולו: "סליחה, שמחה, אך יש לך רק שבע דקות לכל היותר להופיע בפני הקבוצה". "בסדר, נתנאל, אין לך מה לדאוג, אעשה מה שביקשת", השבתי והרגשתי שרווח לו, ואז פנה וישב בקצה הגדר. הבטתי סביבי וחשתי שעיניי נשות הקבוצה סוקרות אותי ביסודיות. תות אחד נפל על ראשי מהעץ והזדרזתי להסירו מעל כובעי. היה זה תות לבן, שמן ועסיסי וחבל היה לי לזרקו, לכן החלטתי לתחוב אותו לפי וליהנות מהמתוק התותי הזה. כולם צחקו ואני הצטרפתי לצחוקם.
אוסף הבקבוקים, חבורת הצעירים ממקסיקו, הבחור הדתי, הבחור "הרעב", ה"מקרר", השיכור, הצייר וחבורת המטיילים..., כל אלה כבר לא נמצאו בסביבה, רק קבוצת הנשים שישבה לנגדי. עתה נותרו לי רק שבע דקות לשהות במחיצתן!
הצגתי את עצמי בפניהן וסיפרתי להן בצורה ממצה על תחילת דרכה של הרבנית ברכה קאפח בירושלים, כבעלת בית מלאכה לרוקמות תימניות, ואיך גמלה בלבה ההחלטה לסגור את בית המלאכה המשגשג ולהקריב זמנה למען בני משפחות נזקקות בירושלים ומחוצה לה. עוד סיפרתי, איך הייתה קמה מבעוד בוקר ומכינה סלופות (פיתות תימניות) חמות וריחניות, נוקשת על דלתותיהן של המשפחות ומחלקת אותן לדיירי הבית בפנים מליאות נהרה. כשהדלתות היו נפתחות, נפתחו גם הלבבות והמצוקות נשפכו מהם כנחל עצב איתן.
ברכה הייתה מחבקת את העניים ובוכה עמם. צרותיהם הגיעו לאוזנה הקשבת וללבה החם, שכן, "דאגה בלב איש ישיחנה" (משלי יב, כה). העזרה של ברכה קאפח, שכשמה כן היא, לא איחרה לבוא. בעקבות גילויי הלב, הביאה ברכה למשפחות הללו ולא קיפחה אף אחת מהן!
עוד רב היה לי באמתחתי לספר להן על נפלאותיה של הרבנית, אך הזמן קצר וסיורים רבים היו לפניהן בטרם תשקע החמה ויעלה הירח על ירושלים. זכיתי למחיאות כפיים חמות ובפי ההבטחה, שבפעם הבאה שניפגש, אספר להן על "רוקמת המצוות", כפי שאני מכנה אותה, שהייתה קטנה במידות גופה, אך גדולה במידות ובמעשים, ועל התנדבותה למען הקהילה במשך עשרות שנים.
חוויה נטו!
נפרדתי מהחבורה לשלום ופסעתי לעבר מכוניתי, שהחניתי הרחק מ"גן עץ התות". בעודי הולכת לאיטי חשבתי בלבי, שצדק אחד העם באומרו, ש"אין טוב בלא רע ואין רע בלא טוב". אומנם "בזבזתי" קרוב לשעתיים בגן עד שהחבורה הגיעה, אך מאידך-גיסא, חוויתי חוויה נטו בירושלים של מטה מטה, אותה לא הייתי חווה בחיי היומיום שלי.
יותר מכל, זכיתי באותו מעמד לעלות מירושלים של מטה מטה, לירושלים של מטה ואף לחוש משב פסגות של ירושלים של מעלה וזאת, בזכות מעשיהן של נשים נפלאות אלו: הרבנית ברכה קאפח ז"ל, שרִקמת מצוותיה היא כעמוד האש ההולך לפני המחנה; חוה - המדריכה לחינוך מיוחד, המלמדת ילדים לעשות מעשים טובים לזולתם מגיל רך וכן חברותיה למקצוע, הממשיכות בדרך נאמנה ומקצועית זו, של טיפול בילדים הלומדים במסגרת החינוך המיוחד. בזכותן ראיתי גם את הצד השני של המטבע, שהוא מואר, יפה ומלא תקווה לעתיד טוב יותר של צאצאינו בירושלים ובארץ כולה!
מי ייתן ותרבינה נשים כמותן בישראל!
