מעניין להשוות בין דעותיהם בנושא ההינתקות של שני קציני צבא מוערכים, בוגרי ישיבות לפני גיוסם לצה"ל ואנשים מאמינים באמונה שלמה בייעודו של עם ישראל במולדתו ההיסטורית. האחד האלוף (מיל.) יאיר נוה והשני סא"ל עמנואל מורנו ז"ל לוחם בסיירת מטכ"ל שנחשב לאחד הלוחמים הנועזים והמתוחכמים בתולדות צה"ל.
נווה היה אחראי על תוכנית ההינתקות בצפון השומרון ועל הרס הבתים בעמונה, שבעקבותיה הפך לדמות לא אהודה בקרב חלקים מהציבור הדתי-לאומי. הכעס כלפיו בא לידי ביטוי בקריאות נאצה שהושמעו לעברו, בהפגנות מול ביתו ואף במחאות שקטות בבית הכנסת שלו. מבקריו מחו גם על כך שחתם על עשרות צווי הרחקה לתושבים מיהודה ושומרון. ואילו גוף המתקרא בשם "בית הדין לענייני עם ומדינה" בראשות הרב ישראל אריאל, אף העז לקבוע כי חל עליו "דין מוסר". בעקבות כך הצמיד לו השב"כ מאבטחים.
בראיון לעיתון "הצופה" בנובמבר 2008, הסביר נווה כי לאחר שהביע את התנגדותו לתוכנית ההינתקות בכל דרג ופורום אפשרי והפור נפל, הוא בחר ב"אופציה הפחות גרועה" לדבריו והיא: לקיים את החלטות הממשלה. האופציה האחרת הייתה לדעתו "פירוק צה"ל וחורבן המדינה". כנראה שנווה לא בחן אז את האופציה השלישית: להתפטר מצה"ל.
12 שנים חלפו מאותו אירוע שכנראה רבץ כמעמסה כבדה על לבו ועל כן החליט להתראיין ולחשוף בפני הציבור שאליו הוא משתייך את ההתלבטויות שהיו לו בשאלה אם לבצע את הפינוי ומדוע הכריע בסופו של דבר לציית לפקודה. את הראיון העניק נווה, איך לא, ל
ישראל היום.
לעומת נווה הייתה גישתו של עמנואל מורנו שונה לחלוטין ואולי אף הפוכה. מורנו אמר, לפני ההינתקות של יישובי גוש-קטיף שעליה החליט ראש הממשלה
אריאל שרון, שהוא "נאמן לחוקי הצבא, אך חוקי הקב"ה נמצאים מעל לכול" וכדי שלא יהיה מקום לשאלות הוסיף: "אם אֶדָּרֵש להשתתף באיזשהו מעגל של הינתקות, אני מוריד את הדרגות והולך הביתה". אבל על-אף העובדה שלא היה חלק מן הכוח המפנה, נכמר לבו והוא הגיע למרחב הפינוי עם משאית ומספר חברים וסייע למפונים להעמיס את חפציהם.
לאחר אירועי הפינוי היה מורנו שבור ומתוסכל אך המשיך לפעול למען ביטחון ישראל בכל המוטיבציה וההתלהבות. "כשמדובר במשימות למען המולדת הוא היה שם עד הסוף" סיפרו חבריו לאחר שנהרג במארב מחבלים ליד בעל בק בלבנון כשהוביל יחידה בת כ-100 לוחמים לפעולה סודית.
אלה העובדות וזה המקום והזמן לשאול מספר שאלות. איך ייתכן ששני אישים, חדורי אמונה, נוהגים אחרת לחלוטין לגבי אותו נושא.
האם הכל תלוי בעומק האמונה? האם אמונת מורנו ז"ל הייתה הרבה יותר עמוקה ומהותית מאמונתו של נווה? כנראה שהכול נוגע להשתייכות הקבוצתית-דתית של המאמינים. מסתבר כי אם המאמין בתורתו של אלוהים שבשמיים הינו ציוני-דתי, אמונתו הינה יותר קלה, גמישה ומתאימה את עצמה למציאות. ואילו אמונתו באלוהות של אדם דתי-חרד מ
מאה שערים, למשל, הינה הרבה יותר קשוחה ומסוגרת ואינה מוכנה גם לבדל זעיר של התפשרות.
השאלה השנייה היא מדוע בחר נווה לפרוק את הכאב שהעיק עליו דווקא בפני הקוראים של ישראל היום. האם העיתון הזה, המחולק חינם, מופץ בעיקר בכל בתי הכנסת במדינה ומעבר לקו הירוק שבהם מצויים קוראי עברית והם קהל היעד שאליו מבקש נווה להגיע כדי לבקש סליחה, אף כי באיחור? על-פי כותרת הידיעה המקדימה, לקראת יום ששי, המבהירה כציטוט מפיו של נווה כי "ההינתקות הייתה טעות", הדברים נראים כהתבטאות של מי שמכה על חטא, אך מטיל את האשמה לא על עצמו אלא על מי שנתן את הפקודה.
אם הערכה זו נכונה כנראה שאנו עומדים בפני שינוי מהותי בתפיסת עולמו של ישראל היום. אם תחת העורך
עמוס רגב שהפיק עיתון שכול מטרת קיומו הייתה האדרת שמו של
בנימין נתניהו, אשתו ובנו הבכור יאיר, הרי עתה, עם מינויו של
בועז ביסמוט לעורך הראשי החדש, אנו מתחילים לגלות תהליך של היווצרות עיתון המשקף את דעותיו של הצד הימני הגדול של המפה הפוליטית בארץ שעל פיה מוצא עם ישראל את הנתיב הנכון ללכת בו, בראשות בנימין נתניהו, כמובן.
מעניין יהיה לראות אם אומנם יצליח ביסמוט לדבוק בקודים העיתונאיים שבהם הוא מאמין ולא להישבר נוכח הלחצים שבוודאי יגיעו מצד "משפחת המלוכה".
