הסורים הללו, שמבקשים לברוח מהמלחמה הארוכה והאלימה, הוברחו לדרום טורקיה בחודש מאי. אבל טורקיה בנתה חומת בטון, כדי לעצור את זרם הפליטים ולנתק את הקשר שלה למלחמה הנערכת בצד השני של הגבול.
אן ברנרד מניו-יורק טיימס ביקרה במקום, כדי לראות כיצד שלושת מיליוני הפליטים חיים שם, והעיתון פרסם בסוף השבוע סרטונים וידאו ותמונות שהביאה מן המקום. בעיר רינהאלי שבגבול טורקיה-סוריה נבנות שכונות שלמות לפליטים הסורים; מכנים אותן "רינהאלי החדשה". הפליטים הסורים מתחילים להשתלב במקום, פותחים ארגוני צדקה, בתי ספר וחנויות.
נער בשם מוחמד רמדאן בנה שולחן פינבול בעזרת חלקים אלקטרוניים וקרטון. הוא לא מדבר הרבה על סוריה, אך הוא לא שכח אותה. הוא מתמקד כעת בחייו החדשים. נראה, כי החיים חוזרים לשגרה, אך המלחמה נמצאת מתחת לפני השטח. כמעט לכל משפחה יש קרוב אשר עונה, נלחם או מת.
העיר גזיאנטפ, שהיא עיר תאומה של חלב שבסוריה, נראית כמו חלב שלפני המלחמה. בחורבותיה. לאחר שנתיים, אחד ממעברי הגבול בעיר נפתח באופן זמני, כדי לאפשר למשפחות לבקר בעיר במהלך הרמדאן. כלכלת המלחמה עברה לגזיאנטפ. ההמולה הסוערת הפכה לתשישות ודאגה לעתיד.
רוב הפליטים מתנגדים לנשיא סוריה,
בשאר אסד, אך כמעט כולם מאמינים שהלחימה נגדו תיכשל. במפגש עם הפליטים, ישנה הרגשה של הרבה רגש עצור. לדבריהם ייקח עוד שנים עד שיהיה בטוח עבורם לחצות את הגבול בחזרה.
בשביל הרבה מאוד מהפליטים הללו, טורקיה היא הגבול האחרון. היא שמונעת מהם לצאת לשאר מדינות המערב, לשמחתה של אירופה. דבר זה מציב את טורקיה במצב בעייתי. מצד אחד, היא בעלת הכוח. היא יכולה להפעיל לחץ על אירופה שיעשו מה שהיא רוצה, או שהיא מראה לפליטים את הדלת החוצה. מצד שני, מדובר בעוד מיליוני אנשים שכעת טורקיה אחראית עליהם. בנוסף, חלקם יכולים להיות לוחמים של דאעש, כפי שכבר התברר לאחר ביצוע פיגועים במדינה.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
