מעולם לא הייתי מקורב של
אהוד אולמרט ומעולם לא נתבקשתי להעניק שירותי ייעוץ תקשורתי לראש ה
ממשלה לשעבר תחת מסווה של "מקורב" כפי שעשו היחצ"נים רוני כהן ואמיר דן בהופעותיהם בטלוויזיה. אבל כיוון שאולמרט נפל לידיו הקשוחות של המלמ"ב - הממונה על הביטחון במערכת הביטחון שהמדינה העניקה לו סמכויות דיקטטוריות - החלטתי שהגיע העת לחשוף את האמת.
אולמרט אינו פושע ביטחוני, אבל למרות שהיה ראש ממשלה כנראה שאיננו בקיא בפרוצדורה הקשורה בהוצאה לאור של ספרים שכתבו עובדי ציבור. ואולמרט היה כזה. אך לפני הכל חשוב להבהיר, כי סודות המדינה שהגיעו לידיעתו של אולמרט בתוקף תפקידו אינם רכושו הפרטי ואסור לו לסחור בהם מבלי שקיבל אישור לכך. מי שאמור לאשר או לאסור את הפרסום זו ועדת שרים מיוחד שבה חברים אישים בעלי סיווג ביטחוני מתאים. אך גם אם הוועדה מאשרת, עדיין אסור להעביר את כתב היד לידי הוצאת ספרים מחשש שהסודות ייחשפו לעיני מי שאיננו מוסמך לדעת. השלב הבא בביורוקרטיה הביטחונית הוא לקבל את אישור הצנזורה. אחרי האישור, שבדרך כלל כולל מחיקות, אפשר לפנות להוצאה לאור כדי שתחליט אם הספר ראוי לדפוס אם לא.
אך מי שחושב שבכך תמה הפרשה – חי באשליות. מעל כל הגופים המכובדים האלה ניצב ראש המלמ"ב. פעם עמד בראש הגוף הזה פקיד בכיר בשם יחיאל חורב שהיה אימת כל העוסקים בביטחון. ביד קלה נהג לפסול ספרים, לפתוח בחקירות, להורות על החרמת כתבי יד ואף להשפיע על החלטות הצנזורה.
אמנם הימים של חורב חלפו וכיום עומד בראש המלמ"ב פקיד בכיר חדש בשם ניר בן-משה. אבל כדי להכיר את רוחב שליטתו הביטחונית וסמכויותיו חשוב לדעת כי הגוף שהוא עומד בראשו הינו אגף במשרד הביטחון. האגף הזה אחראי על אבטחת כל פעילויות משרד הביטחון, תעשיות הנשק הישראליות, הקריה למחקר גרעיני בדימונה והמכון למחקר ביולוגי בנס ציונה. בקיצור: בן-משה הוא כיום האיש המחליט מה עלול לפגוע בביטחון ומה פחות. מעין רשות שיפוטית עצמאית בשטח שעל פיה בלבד ייפול דבר.
זה ועוד: בן משה רשאי על-פי סמכותו לצוות על המשטרה לבצע מאסרים, להורות על פשיטה על הוצאות ספרים ולהחרים כתבי יד, כמו שנעשה בהוצאת הספרים של
ידיעות אחרונות שבה הוחרמו חומרים שהעביר אולמרט להוצאה ובו בזמן גם, כאילו במקרה, כתבי יד של ספרים שכתבו שר הביטחון בעבר בוגי יעלון (על פרשת הצוללות שרכשה ישראל מגרמניה) וספר על
בנימין נתניהו שכתב העיתונאי
בן כספית.
האדם היחיד שהצליח עד כה לתעתע במערכת המלמ"ב הוא פרופ'
אבנר כהן, מחבר הספר "ישראל והפצצה", ישראלי המתגורר ועובד בארה"ב שפורסם תחילה בארה"ב בשפה האנגלית, כמובן ללא מגבלות צנזורה, ויצא לאור בארץ בהוצאת שוקן. אבנר כהן היה מעורב גם בפרשת תא"ל יצחק (יצה) יעקב והמציא שיטה חדשה לעקיפת הצנזורה על-ידי פרסום ב"ניו-יורק טיימס". (על "אבנר כהן המדליף האטומי" ניתן לקרוא ברשימתי שפורסמה באתר זה ביום 7.6.17). ודווקא בעניין אבנר כהן לא ברור מדוע ראש המלמ"ב לא עשה דבר למרות שהומלץ לו לנקוט באמצעים.
אינני יודע אם אולמרט עבר את כל השלבים הנדרשים כדי להוציא את ספרו לאור, אך דבר אחד יש לזכור. האיש הזה היה ראש הממשלה של כולנו ובתוקף תפקידו הכיר היטב את כל הסודות הכמוסים וידע בבירור מה עלול לפגוע בביטחון המדינה. עם זאת הוא עשה מה שעשה, נשפט ונכלא. אם ועדת השחרורים תנכה שליש מתקופת מאסרו אפשר יהיה לומר שהוא ריצה את עונשו. אם יש בספרו מידע חסוי – שתמחק הצנזורה. אם הספר כולו ייפסל – עדיין פתוחה בפניו הדרך לעתור לבג"ץ ולערער על ההחלטה.
כך או כך נראה לי שהגיע הזמן להפסיק לרדוף את אולמרט, גם אם לא מצא את דרכו במבוך הביורוקרטי-ביטחוני. אבל מספיק זה מספיק. עכשיו המועד הנכון לנהוג בו במידה האנושית של הסליחה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
