ברשימותי הקודמות, כמו גם ברשימה זו אני חושף כשליי הבנה או פרשנות שלקה בהם גודמן בספרו, שגובלים בפשטנות מקוממת גם אם הם מופנים לקהל קוראים דתי לאומי ייחודי. אי-אפשר להימנע מלחוש ברדידות בתיאור הדברים והתהליכים. וכפי שגודמן עצמו מעיד, המטרתו היא ליצור שיח במקום היריבות, ולצורך "מטרה קדושה" זו מותר "לעגל פינות" היסטוריות ולהסתיר משברים וטראומות, כדרכם של בית הלל. גודמן תועה במתכוון בנתיב שגוי בלבירינט הפרשנות ההיסטורית כדי לא להגיע לשום יעד שיש בו משום הכרעה.

המשפט הראשון בו נפתח הפרק הזה מציג את טענתי שגודמן מכוון את דבריו בראש ובראשונה "לצאן מרעיתו".

א. "לאורך רוב שנותיו, הזרם המרכזי של השמאל הישראלי לא האמין בשלום". גודמן כדתי מסביר את השמאל במושגים של "אמונה", וזאת טעות בסיסית בהבנת השמאל החילוני. "השלום" אינו מושא לאמונה! השלום זה צורך פרקטי, זאת מטרה אסטרטגית קיומית, וזאת טקטיקה פסיכולוגית שנועדה לשרת את ההתמודדות, רק זה ולא יותר! בדיוק כפי שמטרת העם בתנ"ך היא לחיות "איש תחת גפנו ותאנתו" או להיות "אור לגויים". לכן אין משמעות ייחודית לכך שבזמן נתון הרצף ההיסטורי השמאל לא פעל להשגת מעשה ה"שלום". וגם זה עניין של נקודת מבט.

ב. אשר על כן למסקנה "השלום הוא אשליית שווא. והסדר מדיני לא יוכל לרפא את היחס העוין של המזרח התיכון לישראל". לא היה קשר לתפיסה הביטחונית של השמאל (מפא"י) מקום המדינה ועד 1967. ראיית השמאל הייתה פרגמטית ולא אידיאולוגית! ראייה שהוכתבה על-ידי סדרי עדיפות.

ג. יוצא איפה שגם המסקנה הבאה מוטעית: "השמאל הישראלי לא עסק ביוזמה מדינית, אלא בכינונה של חברת מופת סוציאליסטית". עד ומ-1967 ועד 1973 היו יוזמות מדיניות, שלא הבשילו לכדי מהלך, רק מאילוצים פוליטיים בלי קשר לסוציאליזם! לא היה סיכוי להישג פוליטי פנימי יחד עם ויתור על "פירות הנצחון" הגדול של 1967. אשכול, דיין, גלילי, אלון, פרס ואפילו ספיר נכנעו כפוליטיקאים לרוח השיכרון.

ד. כשנכנסים לנתיב שגוי בלבירינט היסטורי, נאלצים לעתים לעשות מסלול שגוי ארוך, עד שמגיעים לאין מוצא. וגודמן עושה זאת בהתלהבות מיותרת. "לשיטתו של השמאל הציוני, התכלית של התנועה הציונית היא להעביר את העם היהודי מעבר של ניצול, לעתיד של סולידריות". אכן זאת הייתה ועודה המטרה אבל אין היה סותרת לא את תפיסת הביטחון, לא את שאיפת השלום ולא שום תהליך מדיני. אלה עמודים נפרדים שתומכים את אותו הבניין!

ה. והתפנית הבאה בנתיב השגוי היא המסקנה: ..."בשנות השבעים השמאל החל בתהליך שלהפרדה מחלום חברת המופת הסוציאליסטית, והמיר אותו בחלום השלום". לא מני ולא מקצתי! את הרעיון הסוציאליסטי קטע ב.ג. כבר מ-1948 בפרוק הפלמ"ח, בבחירה המדינית בהשענות על המערב הקפיטליסטי, בעיקר ארה"ב צרפת ואנגליה ששיאה במבצע סיני ובהסכם השילומים עם גרמניה המערבית גרורתן. ישראל נעשתה "ללייט סוציאליסטית". ואין כל המרה אל "חלום השלום"!

ו. ראינו מצג פשטני של מציאות שלא הייתה! וזאת עוד הוכחה לכך שהספר נועד לעיניים הדתיות הבורות והמתפתות. רצה להראות: הנה, מה שקרה לנו קרה גם להם! דהיינו סימטרית שווא!: "ראינו כיצד השתנה הימין והפך מימין ליברלי לימין משיחי. נספר עכשיו בקצרה כיצד השתנה השמאל והפך משמאל סוציאליסטי לשמאל מדיני." גודמן אכן מאבד דרכו בנתיב השגוי בלבירינט הפרשנות ההיסטורית.

ז. גודמן מבצע דילוג נחשוני מטשטש על היסטורית השמאל, לצורך רכישת לב קהל קוראיו הדתי: הוא מסכם: "הסיפור הישראלי, שבראשית דרכו היה בהשפעה תרבותית כבדה של רוסיה, עבר להשפעתה התרבותית החזקה של ארה"ב. ומנתר היישר לקיץ 2011 למחאת "הצדק החברתי". ולא בכדי נעשית הקפיצה! בדרך הוא "שוכח" למנות את המהפך השלטוני בעקבות מלחמת יום כיפור, את השלום עם מצרים והשפעתו, את משבר האינפלציה הקשה והשלכותיו, את הרפתקת מלחמת לבנון הראשונה, והשלכותיה המתמשכות והמפלגות, את השלום עם ירדן והשלכותיו על יו"ש. את הסכם אוסלו עם ערפאת והשלכותיו, ומעל לכל את טראומת השמאל בעקבות רצח רבין! והקרע הישיר שנגרם בשל כך! וזה רק על "קצה המזלג"! מדוע עושה גודמן קפיצה נחשונית? נראה שעובדות אלה משבשות את התאוריה הפשטנית הנוחה שבונה גודמן כדי לרכוש את לב קוראיו הדתיים...

ח. הפשטה נוספת נוחה שעושה גודמן על "השמאל" מתמצית בפסקה הבאה: "סולידריות בין עובדים התחלפה בסולידריות של צרכנים"! מצג הסולידריות בן עובדים הסתיים כאשר ההסתדרות נפרדה מנכסיה בחברת העובדים. זה הואץ בעקבות המהפך הפוליטי שגרמה לו קבוצה שלא היה בעיניה כל ערך לסולידריות בין עובדים. מפלגת האופנה הראשונה שקמה לנו הלא היא ד"ש! לא קם עדין פיתוח חברתי שנקרא "סולידריות בין צרכנים". מחאה חברתית זאת "אפליקציה" מוכרת והיא פרצה בעקבות זעם מצטבר בשל תוצאות משטר הקפיטאליזם החזירי שהושת על ציבור השכירים ולא על צרכנים!!!

ט. תחת הכותרת "מסוציאליזם לשלום" מספר גודמן את העובדה: "ביוני 1967 קיבלה ממשלת ישראל החלטה להציע למדינות הערביות את רוב השטחים (הכבושים) הללו בתמורה להסדר שלום." זה היה תרגיל טקטי אופייני למפא"י שנועד למנוע דרישה גורפת של העולם לסגת מהשטחים, שנבע מהפקת לקח פינוי סיני ב-1957 על-ידי בן-גוריון, וזה אכן עבד! וזה גרם לבגין וחבורתו לפרוש מהממשלה ולשוב לאופוזיציה. לא היה שום קשר לנטישת הסוציאליזם לטובת השלום. בהמשך עובר גודמן ביעף אל השלום של הימין עם מצרים וקובע: "הפתעת השלום סיפקה את התחליף האידיאולוגי לסוציאליזם - השלום". זאת שוב הסקה שגויה שמעידה על חשיבה תבניתית והבנה רדודה שמחברת מין בשאינו מינו.

י. גודמן מוסיף עוד "סימן דרך מטעה" למשעול התלוש בו בחר בקבעו: "ממשלת בגין התעקשה שלא לוותר על יהודה ושומרון במסגרת ההסדר (שלום עם מצרים ג.ג.) זה היה הרקע להקמתה של תנועת השלום הישראלית (הוא מכוון ל"שלום עכשיו" אך לא נוקב בשם ג.ג.) כי התנועה הזאת קמה לפני המו"מ עם סאדאת, כבר בעקבות ביקורו המפתיע של סאדאת ב1978. כנגד קולות ההתנגדות לוויתורים שפרצו בליכוד ושותפותיו לקואליציה בהובלת שמיר וגאולה כהן. 348 קציני צה"ל במיל נזעקו לעודד את בגין לוותר על סיני בתמורה לשלום עם מצרים! לא דובר עדין על יו"ש! ובכן, כדי לשכנע את הקורא הדתי התמים בנכונות התאוריה מותר "לעגל פינות עובדתיות" כדרכו של בית הלל...

יא. את סקירתו השטחית על השמאל מסכם גודמן שוב: "סיפורו של השמאל הישראלי הוא סיפור המעבר מסוציאליזם לשלום" והוא נזקק לסימטריה בנאלית: "סיפורו של הימין הישראלי הוא סיפור המעבר מליברליות למשיחיות." אלה הכללות גורפות שמקוממות את האינטליגנציה החילונית! והחזרה על התאוריה לא מחזקת אותה. השמאל הישראלי החילוני לא קשר בין הסוציאליזם לשלום והימין החילוני חדל להיות ליברלי מרגע שהפך למפלטה הפוליטי של "ישראל השנייה!" המעבר לא היה אל משיחיות! והתרחש על-רקע הסכמי אוסלו ותוצאותיהם! המעבר היה אנטי ערבי אנטי שמאלי וכתגובה מרצח רבין!

יב. גודמן הוא "פוליטיקליקורקט" במיטבו, או כפי שהוא עצמו מגדיר "מבית הלל". גם בסקירתו את השמאל הוא אינו מסתכן בלהקשות על הקורא הדתי. הוא מדלג דילוג מקומם ולא אלגנטי על טראומת רצח רבין בשנות התשעים, שהשפיע יותר מכל אירוע אחר, על התחדדות עמדות שני הצדדים! וגודמן בורח מזה כמו מאש!

עד כאן עיקר התגובות לפרק זה, בספר החשוב והפופולרי הזה. ניתן לסכם בינתיים שהספר מתפקד היטב "כאיי רובוט" שתוכנת לטאטא בעיות מחלוקות וקשיים "אל מתחת לשטיח" ולהסתירן שם. בשיטת ניקוי כזאת ניתן אולי לנהל שיח, אך ספק אם בתנאים כאלה השיח יהפוך לשיחה פורה. וכדרכו של גודמן אציין שההבדל בין גישות בית הלל ובית שמאי מתמצה בין העדפת הכרעה מידית בסוגיה, לבין הסתרה גמגום ודחיית הקץ גם למען שיח עקר.