ערב שבת או סתם יום של חול, יוצאים להתארח אצל חברים. "שלום, שלום", חיבוקים ונישוקים, מתיישבים ומתחילים להניע עניינים. כבר בדרך חזרה הביתה בלי להתאפק את תעקצי אותו על כך שלא יזיק לו ללמוד מכישרונות הזוגיות של חברו הטוב ומהחינניות שבה הוא שטף את הכלים מבלי לקטר. אתה במקביל תעקוץ אותה שמה שיש בתוך הכלים יותר חשוב מהכלים עצמם ולכן לא יזיק לה ללמוד לבשל או לפחות לבקש מחברתה את המתכונים לתבשילים הטעימים שאכלתם הערב.

בפרשתנו "קרח" אנו נפגשים עם קרח. קרח לא היה סתם מישהו, הוא היה עשיר ובעל מעמד מכובד מאוד בשבט לוי. אך למרות הכל בעיני קרח לא היה לו שום דבר, הוא לטש את עיניו לכסאות של אהרון ומשה, הקנאה אוכלת אותו והוא בוחר לצאת למרד נגד משה, נגד אהרון, ובעצם - נגד הקדוש ברוך הוא.

הקנאה לא מקדמת אותנו לשום מקום, היא רק ממלאת אותנו בתסכול ובכאב על העושר והאושר הדמיוניים שטרם השגנו. ככל שהאדם מעסיק את עצמו בדברים שמחוץ לו כך הוא עסוק פחות בגרעין הפנימי של נשמתו, ובכך הוא מתרחק מעצמו ומתכחש לייחודיותו. הקנאה לא רק מרחיקה אותנו מהשלמת החיסרון, אלא מנציחה אותו. הרגשת החיסרון התמידית מרעילה ומרקיבה אותנו מבפנים, ומזיקה מאוד לבניין האישיות בכלל והזוגיות בפרט. לכן אמרו חז"ל שהקנאה מוציאה את האדם מהעולם¹, כשאתה מקנא אתה מאבד את המקום שלך, את הקיום שלך. זה מה שעשה קורח, ולכן בנס מיוחד פתחה האדמה את פיה ובלעה אותו ואת אנשיו בעודם בחיים.

אם ראיתם אצל אחרים משהו שמצא חן בעיניכם, אין צורך להתמלא בתסכול על כך שבבית שלכם הדברים מתנהלים אחרת, התסכול לא יוביל אתכם לשום מקום. הקנאה החיובית מעוררת אותנו לעשייה, להתפתח ולהתקדם בעצמנו מבלי לפגוע או להחסיר מאחרים.