קוסבי כדוגמה

האם המערכת המשפטית האמריקנית מוטה נגד נשים בתיקי עבירות מין, המתמצים לשאלה מי דובר אמת? – שואלת סוזן שירה בניו-יורק טיימס, לאחר שחבר המושבעים במשפטו של ביל קוסבי לא הצליח להגיע להכרעה והשופט נאלץ לפסול את המשפט.

מומחי משפט רואים את תיק קוסבי כמייצג בולט של הקשיים בתיקים מסוג זה: האתגר לאמינותן של הנשים המתלוננות, חזקת החפות, נהלים משטרתיים בלתי עקביים ומדע הזיכרון. פרופ' גיני סוק-גרסן מאוניברסיטת הרווארד טוענת, שלמערכת יש דעה קדומה נגד נשים – אבל לא מתוך סקסיזם: "המערכת שלנו בנויה מראש לטובת הנאשם, ולכן במקרים בהם רוב הנאשמים הם גברים – זוהי הטיה נגד הנשים. גם בלי סקסיזם, קשה מאוד לזכות בתיקים כאלה. אנחנו צריכים לחיות עם זה, כי הגענו למסקנה שזהו האיזון הנכון בין הזכויות".

מאחר שכמעט תמיד אין עדים לעבירות מין, צריכים המושבעים להחליט האם בכלל בוצעה עבירה. מאחר שהסניגורים תמיד יתקפו את אמינות העדות, ומאחר שיש בעיות אמיתיות של זיכרון – להגנה קל למדי לעורר ספק סביר בליבו של מושבע אחד בלבד, כדי להביא לפסילת המשפט כולו. למתלוננות יהיה קל יותר לנצח בתביעות אזרחיות, שם כידוע נטל ההוכחה נמוך יותר, אבל זה אומר שהן רק יקבלו פיצוי והעבריינים לא ייענשו. בנוסף לכך, הסדרים אזרחיים יכולים להיות מותנים בכך שהקורבנות לא ידברו, בעוד שהליך פלילי מאפשר להן לספר את שעבר עליהן. ואם לתוקף אין כסף או שהמושבעים ישתכנעו שמאחורי התביעה עומדת תאוות בצע – ייתכן שאפילו פיצוי לא ישולם.

בעיות של זיכרון

אחרים טוענים, כי אולמות בתי המשפט עדיין משקפים דעה קדומה כלפי נשים באשר הן נשים. פרופ' לורה בת' נילסן מאוניברסיטת נורת'ווסטרן טוענת, כי לעיתים קרובות מדי סבורים המושבעים שהנשים אינן דוברות אמת. ודאי שיש עדויות שקר, אך הנחת היסוד היא שהן משקרות – אומרת נילסן. "אבל למה שמישהי תרצה לשקר כדי למצוא את עצמה במצב הזה?", היא מעלה שאלה הגיונית.

גם הזיכרון של הקורבנות – במיוחד אם עדותיהם אינן עקביות – עומד למבחן בבית המשפט. אבל מומחים לתחום אומרים, שחוסר עקביות הוא תופעה רגילה ומובנת כאשר מדובר במקרים של תקיפה מינית. [הערה שלנו: בתי המשפט בישראל יודעים, כעניין של יום-יום, להבחין בין בעיות זיכרון ייחודיות לקורבנות עבירות מין לבין חוסר דיוק או שקרים].

ג'ים הופר מאוניברסיטת הרווארד אומר, שתיקים רבים נכשלו משום שחוקרים או מושבעים לא הבינו את המכניזם הייחודי של פעולת הזיכרון אצל קורבנות כאלה ולא ידעו כיצד להציג את השאלות הנכונות. לחץ ופחד משפיעים על אופן הזכירה, וקורבן של תקיפה עלול לזכור פחות פרטים משום שמוחו מוצף באדרנלין ובהורמונים של לחץ. תופעות אלו עלולות להביא לכך שהקורבן יזכור טוב יותר את התקיפה – אך לא מה היה לפניה ואחריה, וכך יוטל ספק ברמת הדיוק של עדותו.

גם החקירה יכולה לפגוע בזיכרון, אומר הופר, משום שהחוקרים מתייחסים לעיתים קרובות אל הקורבן כאל עבריין – וכל זה יוצר גרסאות שמאוחר יותר משמשות את ההגנה כדי לתקוף את אמינותו. כאשר הופר מדריך שוטרים, הוא מלמד אותם לשאול שאלות פתוחות ולא שאלות מנחות, ומזכיר להם שאפילו שוטרים וחיילים מוסרים גרסאות מבולבלות אחרי שהם מעורבים באירועי ירי.

להסביר למושבעים

הקשיים הללו אין משמעותם שיש לוותר על המערכת הפלילית במאבק בעברייני מין – אומרת פרופ' אליזבת שניידר מאוניברסיטת ברוקלין. המערכת למדה להעניש על מעשי אונס המתקיימים במערכת יחסים זוגית ועל מעשי אונס בהם האנס והקורבן הכירו זה את זה – מה שבעבר נחשב לתיקים שלא ניתן להרשיע בהם. 68% מתיקי האונס מסתיימים בהרשעות, שיעור דומה לזה של מקרי הפריצה. אולם משפטנים טוענים שהנתון הזה מטעה, כי חלק ניכר ממקרי התקיפה המינית כלל לא מגיעים לבתי המשפט.

לשניידר יש כמה הצעות לשיפורים, כותב ניו-יורק טיימס. ניתן להסביר למושבעים כיצד מתנהגים קורבנות עבירות מין, מה משפיע על הזיכרון שלהם ושייתכן שאישה תמשיך את הקשר עם התוקף – במיוחד אם הוא יכול להשפיע על הקריירה שלה. במקרה של קוסבי יכול היה השופט לאשר יותר עדויות שיטה של התנהלותו של קוסבי לאורך השנים; הוא הואשם רק בתקיפה אחת והשופט אישר רק עדת שיטה אחת.

נילסן סבורה, שיותר מדינות יאמצו את הגישה בקליפורניה ולפיה אישה צריכה להסכים במפורש למגע מיני, ואין צורך שהיא תתנגד במילים או במעשים כדי להוכיח שהמגע נכפה עליה. גישה זו ספגה ביקורת בטענה שהיא תפגע בתשוקה וברומנטיקה, אבל נילסן לא מתרגשת: "נכון, זה לא נשמע סופר-רומנטי, אבל אולי נצליח לחנך דור של גברים שיבין שהוא חייב לקבל הסכמה".