האזור הארקטי שגודלו כיבשת אפריקה מופיע בשנים האחרונות כאחד מאזורי ההתעניינות הבינלאומית. בכמה מאמרים קודמים שפרסמתי התייחסתי לאזור הבלטי כמוקד של מתיחות הנובע מקונפליקט מובנה בין אינטרסים גיאופוליטיים רוסיים מסורתיים לבין מה שמכונה הגוש המערבי ( שקיומו כיום נראה כקיומו של מאובן), ובמאמר זה אבקש לתת לאזור הארקטי את הכבוד הראוי לו במערכת הגיאופוליטית העולמית.
בפברואר 2016 הגישה רוסיה תביעה רשמית לאו"ם להכיר בזכותה הטריטוריאלית על קרקעית הים הארקטי כולל השטח שמתחת לקוטב הצפוני. הגשת התביעה על-ידי סרגי דונסקוי השר לענייני משאבי הטבע הייתה ביטוי לניסיונות חוזרים ונשנים של רוסיה להבטיח לעצמה שליטה טריטוריאלית והכרה בזכותה לנצל את משאבי הטבע בקרקעית הקוטב הצפוני. אין זו תביעה חדשה. רוסיה החלה בתביעותיה אלו כבר ב-2001 אלא שאז הן נדחו ומאז היא הקימה ועדות אקדמיות שיוציאו את צדקתה לאור. אשר על כן השר הרוסי תמך תביעת ארצו אשתקד ב"עובדות מדעיות" לפיהן המדף היבשתי של רוסיה בצפון היבשת נמשך עד מתחת לשדות הקרח של הקוטב הצפוני ולכן מוצדק לכלול במים הכלכליים של רוסיה גם אזורים מעבר ל-200 מיל על-פי אמנת האו"ם לחוק הים משנת 1982. תביעות דומות הועלו במרוצת השנים האחרונות גם על-ידי קנדה, דנמרק ארצות הברית ונורבגיה שחלקן מתייחסות לשטחי מים החופפים את אלו שרוסיה תובעת. שבוע לפני הגשת התביעה הפורמלית של רוסיה לאו"ם שחרר משרד ההגנה הרוסי תמונות וידאו בהן נראים חיילים רוסיים במדי הסוואה לבנים ארקטיים רכובים על גבי מזחלות רתומות לאיילי הצפון מתאמנים בשדות השלג במשחקי מלחמה.
פרנואידים יפרשו צרוף מקרים זה לחומרה, מה עוד שתמונות אלה מצטרפות לשרשרת הצהרות רוסיות בתקופת פוטין ביחס לאזור הארקטי. ב-2008 התפרסם מסמך רוסי תחת הכותרת "האסטרטגיה הארקטית", בדצמבר 2013 הכריז פוטין כי "לא נסתפק בפתיחת בסיסים צבאיים באזור הארקטי אלא גם נשמיש את שדות התעופה...ונדאג לכך שנתיב הים הצפוני יהיה בטוח ואפקטיבי", שנה לאחר מכן התפרסם מסמך נוסף של דוקטרינה צבאית אשר מטיל על הכוחות המזוינים הרוסיים להיערך להבטחת "האינטרסים הלאומיים של הפדרציה הרוסית באזור הארקטי". ב-2015 אישר הנשיא פוטין דוקטרינה חדשה לצי הרוסי ולפיה האוקיאנוס האטלנטי והים הארקטי יהיו הזירות המרכזיות של פעילות הצי. משרד ההגנה הרוסי צופה כי ב-2018 תושלם משימת פריסת הצי בארקטי כאשר יוכפל מספר החיילים בשרשרת האיים של נוביה זמליה, וכבר עכשיו הולכים ונבנים בסיסים צבאיים באיי אלכסנדר וקוטלני וכן במרחק של 50 ק"מ בלבד מהגבול הפיני. לאחרונה גם הוקמה "בריגאדה ארקטית" לפריסה מהירה במקרה של איום על שטח רוסי זנוח אל ואדם באזור זה. במחווה סימבולי נשלח מדען הקוטב וחבר הפרלמנט הרוסי ארתור צ'ילינגרוב לתקוע על קרקעית הקוטב דגל של הפדרציה הרוסית עשוי טיטניום. מחאה אמריקנית וקנדית הפיקה ממנו את התגובה: " לא איכפת לי מה אומרים פוליטיקאים זרים...רוסיה חייבת וגם יכולה לנצח; האזור הארקטי היה תמיד של רוסיה". מחווה סמלית נוספת הייתה במשחקי החורף האולימפיים שנערכו בסוצ'י ב-2013 כאשר הרוסים דאגו להעביר את הלפיד האולימפי בנתיב ארוך מאוד שכלל גם מעבר בקוטב הצפוני על גבי מבקיעת קרח גרעינית. פקידים רוסים משתמשים בטרמינולוגיה הרואית כשהם מתייחסים אל האזור כ"אזור ספר רוסי אשר עולה מחדש ועומד על ברכיו".
קיצור דרך
האזור הארקטי נתפס כחשוב הן כפוטנציאל של משאבים כלכליים והן כנתיב מים בינלאומי אסטרטגי. אומנם אוכלוסיית האזור הארקטי מהווה רק 0.16% מאוכלוסיית העולם, והתל"ג הוא רק 0.44% אבל הערכות אמריקניות מצביעות על רזרבות נפט וגז בכמויות לא זניחות: בין 13% ל-16% מרזרבות הנפט הלא מנוצלות, וכמעט 25% מרזרבות הגז הלא מנוצלות. כיום 10% מתפוקת הנפט העולמי ו-25% מתפוקת הגז (הרוב מרוסיה), 40% מתפוקת הפלדיום ו-10% מיבולי הדגה הם מהאזור הארקטי. מדענים מעריכים כי עם השינויים האקלימיים יוכל האזור הארקטי להיות גם מקור חשוב למשאבי ביו-אנרגיה.
ההיבט הכלכלי משתלב בהיבט אסטרטגי מובהק. שני נתיבי מים חשובים עוברים באזור הארקטי. האחד הוא המעבר הצפון מזרחי שחלק גדול ממנו עובר במים הכלכליים של רוסיה והוא מכונה Northern Sea Route והשני הוא המעבר הצפון מערבי הסמוך לחופי קנדה ואלסקה (ראה מפה להלן). כיום רובו ככולו של השינוע הימי מאסיה לאירופה ולצפון אמריקה עובר בנתיב המסורתי דרך מיצרי מאלאקה, האוקיאנוס ההודי ותעלת סואץ. הסחורות לאירופה מאסיה בנתיב זה עושות דרכן במשך 48 יום. המעבר דרך מיצר ברינג והנתיב הצפוני מקצר את הדרך לכדי 35 יום. נפח התעבורה הימית באזור הארקטי כיום עדיין דליל מאוד. בשנת 2010 נרשם מעבר של ארבע אניות שנשאו מטען מצרפי בן 111000 טונות ואילו שנה לאחר מכן נרשם מעבר של 46 ספינות נושאות מטען מצרפי במשקל 1.26 מיליון טונות. המספר עלה ל-71 אניות ב-2013 אך ירד ב-2014 ל-53, כנראה בגלל הסנקציות על רוסיה וירידת נפח המסחר. כל זאת לעומת 17000 אניות שעברו בתעלת סואץ. מצופה כי התפתחויות אקלימיות וגיאופוליטיות יעצימו את האופציה הצפונית: התחממות כדור-הארץ ונסיגת הקרחונים (זו האג'נדה הרווחת) תקל על מעבר הספינות ותצמצם את הצורך במבקיעות קרח.
ההתעניינות הבינלאומית בארקטיקה מתבטאת בהקמתן של כמה ארגונים בינלאומיים אשר החשוב שבהם הוא "המועצה הארקטית" שנוסדה ב-1996 על-ידי שמונה המדינות הארקטיות: קנדה, דנמרק, פינלנד, איסלנד, נורבגיה, רוסיה, שבדיה וארצות הברית. בציפייה למימוש פוטנציאל כלכלי של הארקטיקה ביקשו, ב-2013 גם סין, הודו, יפן, סינגפור,
קוריאה הדרומית, איטליה ו
האיחוד האירופי להצטרף למועצה כמשקיפות. בקשתן (מלבד זו של האיחוד האירופי) התקבלה. יפן מאוד מעוניינת להשתתף בפרויקטים של פיתוח שדות גז בארקטיקה וחברת המכליות שלה "מיצואי" תהיה בין אלה שמועמדים כבר השנה להוביל גז נוזלי. כבר לפני שש שנים חתמה חברת האנרגיה הרוסית גזפרום חוזים עם חברות הודיות, ולפני חדשים ספורים נחתם זיכרון דברים בין "רוזנפט" הרוסית לבין חברה הודית על שיתוף פעולה בפיתוח שדה נפט במדף הימי הארקטי. יצוין כי סין הגדירה עצמה כ"אומה סמוכה לארקטיקה" ויש לה אמביציות להיות מעורבת באזור מעל ומעבר לסתם משקיפה. כבר היום סין היא השותפה העיקרית של רוסיה בפיתוח שדות אנרגיה באזור חצי האי יאמאל. משקיעים סינים הודיעו על כוונתם להשקיע הון להקמת נמל חדש בארכנגלסק ובהקמת מסילת ברזל שתקשר את הים הלבן עם אזורי התעשיה בהרי אורל. בוועידת "מועצת הקוטב" ב-2013 נישאו נאומים מלאי תקווה באשר להפיכתו של האזור הארקטי למגרש שעליו יערך "משחק גדול חדש", ו
ג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקני, אף הבטיח כי למסקנות הוועידה תהיינה השלכות אף באזור שהוא מעבר ל"קו הרוחב 66", קרי הקוטב הצפוני.
חגורת ביטחון
לכאורה מועמד האזור הארקטי להוות מוקד של עימות בשנים הקרובות אך השאלה היא האם ההנהגה הרוסית הנוכחית אכן מוכנה למתוח תביעותיה הטריטוריאליות עד כדי הסתכנות בעימות מזוין עם המדינות הארקטיות האחרות. נראה לי שהתשובה שלילית. על-אף הרטוריקה הרוסית יש לזכור כי החשיבות האסטרטגית הצבאית של האזור הארקטי הייתה הרבה יותר גדולה בתקופת המלחמה הקרה מאשר כיום, ואמנם בראשית שנות התשעים של המאה שעברה, עם תם המלחמה הקרה, נרשמה ירידה ברמת ההשקעות הצבאיות והכלכליות הרוסיות באזור. רוסיה הייתה תמיד אובססיבית להקיף עצמה בחגורת ביטחון מפני פלישה של מעצמה אירופית אבל היא לא חששה, ובצדק מבחינת ההיגיון האסטרטגי, כי מצפון תיפתח הרעה. כמו-כן אין לרוסיה מדינות בעלות ברית באזור ולפיכך היא דווקא מעוניינת בשיתוף פעולה עם ארצות הברית ועם מדינות אחרות, (על אף שהיא נמנעת מלאשרר כמה הסכמים עם ארצות הברית המתייחסים לים ברינג ולזכויות דיג בים הצ'וקצ'י, ולמרות המחלוקת בעניין התווית גבול המים הכלכליים). פרופסור אלנה סטצקו מאוניברסיטת סט. פטרסבורג העוקבת אחרי הדיונים ב"מועצה הארקטית" מדווחת כי נציגי רוסיה וארה"ב מעדיפים גישה של שיתוף פעולה מאשר של עימות. לדעתו של סרגיי מדבדב, פרופסור למדעי המדינה בבית הספר הגבוה לכלכלה במוסקבה, המיליטריזציה הרוסית של האזור אינה אלא פעילות סימבולית כחלק מהאסטרטגיה הגדולה של פוטין שנועדה להעצים את נוכחותה של ארצו בזירה הבינלאומית, כמו גם לצרכי פוליטיקת פנים.
בהיסטוריה ובמיתולוגיה הרוסית היה האזור הארקטי חלק מהבניית הזהות הרוסית, שהרי היסוד הטריטוריאלי היה גורם חשוב בבניית המדינה הרוסית, ומכאן ניתן להבין את הרטוריקה העכשווית כגון זו של ארתור צ'ילינגרוב, אבל מבחינה פרקטית, כפי שמסביר סרגיי מדבדב, המצב בשטח לא תאם את המיתולוגיה. לרוסיה הייתה, אמנם, תועלת כלכלית מהקולוניזציה של סיביר אך לא מהאזור הארקטי. מדבדב גם מטיל ספק בכדאיות ההשקעות להפקת אנרגיה באזור בשל העלות הגבוהה מאוד ובמיוחד בתקופה שמחירי האנרגיה בשוק העולמי הם נמוכים (אלו גם הערכות של כלכלנים אמריקנים). כמו-כן קיימת התנגדות אגרסיבית מצד ארגוני הגנת הסביבה, בעיקר באלסקה ובסקנדינביה, להתערבות יד אדם בטבע. ב-1 לינואר ש.ז. נכנס לתוקף "קוד הקוטב" אשר נוסח על-ידי "ארגון הספנות הבינלאומי" עוד ב-1996 ושעיקרו הבטחת מעבר ספינות בטוח מבחינה אקולוגית, מה שעלול לעכב את פיתוח האזור. מדבדב מצביע על כך כי לאחרונה ניכרת גם האטה מסוימת בפיתוח האזור על-ידי הרוסים בהעדר מקורות מימון בגלל הסנקציות הכלכליות המוטלות על רוסיה.
לדעתי, הפעילות הבינלאומית הנמרצת דווקא מצביעה על נכונות להשקעות פוליטיות וכלכליות גבוהות, ולמרות העובדה שהאזור הארקטי עדיין רחוק מאוד מלהתחרות בתעלת סואץ כנתיב ספנות מאסיה לאירופה ואמריקה הצפונית התפתחויות גיאו-אסטרטגיות בים סין עשויות לעודד העדפה של הים הארקטי כנתיב תעבורה ימית. מזה כמה שנים משתלטת סין על איים באזור ואף מקימה איים מלאכותיים, ובכך כובשת לעצמה עמדות שליטה על נתיבי המים חשובים ביותר. היא תובעת לעצמה ריבונות על קבוצות איים אף כי על-פי אמנת או"ם לעניין החוק הימי יש למדינות אחרות תביעות מוצדקות על זכויות למים כלכליים באיים אלו. באפריל 2012 התייצבו ספינות מלחמה של סין ושל הפיליפינים אלו מול אלו ליד קבוצת איים שהם בעצם לא יותר מאשר שטחים של שוניות. ביולי הקימו הסינים מחסום ימי ומנעו התקרבות ספינות של מדינות אחרות לקבוצת שוניות אלו, שעד אז היו בשליטת הפיליפינים. סין מתגרה גם ביפן שנואת נפשה, בתביעתה לריבונות על איי סנקקו השייכים ליפן. משרד החוץ הסיני הבהיר כי איי סנקקו הם אינטרס סיני חיוני, ואכן נרשמה פגיעה בריבונות היפנית כאשר הסינים ערכו תמרונים צבאיים באיים אלו. לסינים גם סכסוכים על טריטוריה ימית עם וייטנאם, טייוון, נסיכות ברוניי ומלזיה. אזור מריבה ימי זה מאופיין ברמת רגישות אסטרטגית גבוהה מאוד. יותר ממחצית נפח הסחר העולמי עובר בנתיב מים זה של ים סין הדרומי בואכה מיצרי מאלאקה (בעיקר), סונדה ולומבוק. כמות הנפט העוברת במיכליות מהמזרח התיכון למזרח אסיה דרך מיצרי מאלאקה היא פי שלוש מזו העוברת בתעלת סואץ ופי חמישה עשר מזו העוברת בתעלת פנמה. בערך שני שלישים מאספקת הנפט לקוריאה הדרומית וליפן וטייוון עוברים באזור זה. שליטה סינית על נתיבי מעבר האניות שם עלולה ליצור מצבים מעיקים עד מסוכנים לאותן מדינות אשר בכל מקרה יחסיהן עם סין מתוחים. אלו עלולים להתפתח לחיכוכים בדרגה אסטרטגית נפיצה אם הערכת הסינים לפיה קרקעית הים הסיני אוצרת בתוכה מרבצי נפט וגז אדירים תתברר כנכונה (מקורות אמריקנים מטילים ספק בהערכה זו). או אז יגברו התביעות הטריטוריאליות הימיות של וייטנאם הפיליפינים אינדונזיה ומלזיה כמו גם של יפן מה שיהפוך את ים סין לים מריבה שמעבר הסחורות בו אינו בטוח. האופציה הצפונית תעבור אל קדמת הבמה. המשמעויות תהיינה גלובליות שהרי אז יקטן נפח האניות העוברות בתעלת סואץ מה שיקטין את הכנסות מצרים וממילא יחריף את מצבה הכלכלי ואת יציבותה הפוליטית על כל ההשלכות הנובעות מכך לאזור.
הפשיטה על הוצאת הספרים של ידיעות אחרונות, והחרמת חומרים שלא שייכים לספר של אולמרט, מתחיל להראות ולהישמע כהתחלה של בדיחה
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
