אין דרך לקיים תרבות לאומית בעם, המיוסדת על ערכים אוניברסאליים והומאניים, כשהעם הוא כובש ומחניק בכוח צבאי לאומיות של עם אחר. ויתרה מזו חוטא בהצהרה חוזרת ונשנית, שלא קיימת ולא הייתה קיימת הוויה לאומיות בקרב העם הנכבש.
בספרות הקנונית שלנו, המתעטפת בצבעי השמאל הציוני ובחותמות של תגים מרהיבים המצוירים בפטריוטיות ובנאמנות, קיימות מגמות ומאמצים לרכך כמה שאפשר ולטשטש את זוועות הכיבוש ואת מידות ההתבהמות, אליהן נקלע לעתים קרובות חייל ישראלי, שהוא גם בוגר 12 שנות לימוד במערכת החינוך הישראלית. כל זאת מעצם היותו חייל שנידרש לבצע משימות להן נדרש צבא כובש.
אני מצר על כך, שמיטב הסופרים והמשוררים שלנו, מיטב המחזאים המהווים את עמוד השדרה של הקאנון הספרותי, רובם מעדיפים רק אחרי התמסרות לחובת תשלום מס שפתיים עם הרבה מתקתקות צבעונית-סנטימנטלית-נוסטלגית וגם אחרי מסע ריכוך ממושך ולעתים מיגע, יתנו במה מוצנעת לאימת השרטון עליו עלתה ההחברה הישראלית, ולשרטון הזה יש שם - הכיבוש. מתלווה לשם גם אפיון כואב של חברה המגלה אדישות לזוועות הכיבוש ופשוט מתרגלת אליו.
ניכר, שסופרים, משוררים ומחזאים נמנעים מלהטריד את מנוחת הקורא או הצופה, ומי שמנסה לאתגרו נידון למסע הכפשה. וכאן אני מבקש לייחד מספר מלים לתופעה חריגה לטובה - את האומנית עינת וויצמן.
עינת ויצמן רואה את תפקידה כאומנית דווקא באתגור בלתי פוסק של הקורא או הצופה. היא מתייצבת בפניו כמו ירמיהו הנביא מענתות או מיכה הנביא מכפר מורשת ושומעת סביבה קולות - "בן (בת) מוות האיש הזה", "להטיל אותו (אותה) למהפכת", "הוא (היא) מרפה ידי הלוחמים". היא שומעת את קולו של פשחור בן אמר, איש צמרת השלטון, המבקש לפגוע בחייו של הנביא ירמיהו. היא שומעת את הקולות המגדפים השולחים את עמוס הנוקד, הבוקר ובולס השקמים מתקוע - "חוזה לך ברח". וכמו עמוס הנביא, גם עינת ויצמן אינה בורחת.
מול האלימות של הכיבוש, היצוק איתן בתבניות הזהויות הלאומיות הנוכחיות של החברה הישראלית, עינת וויצמן היא תופעה נדירה. אינה הולכת בדרך ששטפה אפילו את היצירה הקנונית הישראלית, שמרבה לשתף פעולה ורק מעת לעת מציצת ציוצים רגעיים, השואלים שאלות מוסריות ונוקבות.
סוגר ובריח
לצערי, החברה קיבלה כמובן מאליו שעיסה ישראלית אלימה הצמיחה רצח ראש ממשלה. לרוצח ראש הממשלה ניתן היתר לקשר טלפוני יום-יומי עם כל בני משפחתו, ניתנת לו אפשרות להינשא, להתייחד עם רעייתו, להביא ילדים לאוויר העולם. רוצחם של שבעה פלשתינים, שקיבל שבעה מאסרי עולם, ניתנות לו כל אותן הזכויות כולל חופשה, ואילו היתרים וזכויות אלו אינם ניתנים לפלשתיני היושב מאחורי סוגר ובריח.
עינת ויצמן ממלאת את תפקידה כאומנית בזקיפות קומה, כשהיא וחבריה באים לאתגר בתיאטרון אוונגרדי את החברה הישראלית, המקבלת כמובן מאליו, שמותר לאסיר ישראלי לקבל זכויות רבות כולל קשר טלפוני ואסיר פלשתיני חייב לחיות בדממת קשר מוחלט עם העולם החיצון. באותם ימים, שהממסד מבקש לשפד את יצירתה של עינת ויצמן ומציגה כעוכרת ישראל מוציא
עמוס עוז ספרון, בו הוא מציע לנו רצפט למאבק בכיבוש, והתרופה הרשומה בו היא נטילת גלולות של הומור.
לצערי, אפילו הסופר עמוס עוז, סופר נערץ ואהוב עלי, אחד מעמודי התווך של הקנון הספרותי שלנו, מעד בספרון האחרון "שלום לקנאים", כשבעמוד 38 הציג לנו את דרך התגובה הנדרשת כלפי מציאות של כיבוש ומציאות של פנטים, המזינים את הכיבוש ואת מדיניות ממשלת ישראל - "...
ההומור עשוי להיות נוגדן יעיל לפנטיות". לצערי, הוא מוסיף - "ובעיקר הומור עצמי, ונכונות לגחך על עצמנו". ובעמוד 39 הוא מביא תנא דמסייע את שירו של
נתן אלתרמן ב"שבחי קלות הדעת".
מצער, שההומור נבחר על-ידי עמוס עוז לכלי יעיל, שישכלל את המאבק נגד הכיבוש, המונה כבר את שנת היובל - שנת ה-50.
קשה לי לקבל את הרצפט שלו בעמוד 40 באותו ספרון, המבקש להתמודד עם הפנטיות, שמנציחה לנו מציאות של כיבוש - "לו רק מצאנו דרך לדחוס חוש הומור, ובעיקר - הומור עצמי אל תוך גלולות או כמוסות, ולהפיץ את הגלולות האלו..." כואב לקרוא הודות העצה שמגיש לי עמוס עוז, כשהולך ומתמעט המחנה, שרואה עצמו מחויב ומגויס בכל סדר היום שלו להילחם נגד מה שמחולל הכיבוש לתרבות הישראלית ולעצם הקיום שלנו כאן כעם.
כואב לי, שאחד מעמודי התווך של הקנון הספרותי מציע לי במאבק נגד הפנטיות של הכיבוש לראות ב"הומור המביא עמו איזה פיתול המאפשר לי לראות.. דברים נושנים באור חדש לגמרי" (שם עמ' 40).
בין המחויבות של עמוס עוז בספרון האחרון שהוציא ובין המחויבות של עינת ויצמן בהצגה, שמנעו ממנה להעלות בפסטיבל עכו, אני מקבל את המחויבות והמגויסות של האומנית והיוצרת עינת ויצמן, שמבקשת להציל את עצמנו מידי תרבות הכיבוש שאנחנו מתמכרים לה בעיוורון המסכן את קיומנו. אני מעדיף לברוח מגלולות ההומור שמציע לי הסופר עמוס עוז.
