ככלות הרעש סביב מתווה הכותל אפשר לתת במהומה סימנים. לא ויכוח פנים דתי ניטש פה או מאבק רוחני, אלא מערכה פוליטית הקשורה בשליטה ומשאבים והכרה. גם אם ניכרות טביעות האצבע של
הקרן החדשה לישראל וארגונים פוליטיים נוספים, חשוב לנהל את הדיון במנותק מרעשי הדֶמֶה.
הסיעות החרדיות הסכימו בפברואר 2016 להקצאת מקום תפילה מעורב בכותל הדרומי. לולא הלחץ האדיר בתקשורת החרדית, היו בולעות את הצפרדע. ראש ה
ממשלה יכול היה לכפות דעתו, בייחוד לאור התהליך שקדם להחלטה המשותפת. החרדים לא יפילו ממשלה שטובה להם, אפילו במחיר הזפת והנוצות שגולגלו בהן בידי צאן מרעיתם (הינה דוגמה לצאן המנהיג את הרועים).
אולם איום קרוב בממשלה, חזק כנראה מאיום מוכר מעבר לים. במכלול השיקולים הפוליטיים, נוח ל
בנימין נתניהו להשקיט את הזירה הקואליציונית, גם במחיר איומיהם של ראשי התנועה הרפורמית; אלו אינם חדשים עבורו. האיום בנתק בין האגף הליברלי ביהדות אמריקה לישראל בגלל "המדיניות הימנית", מלווה אותו יותר מ-20 שנה. להזכירנו, הוא נסע לנאום בקונגרס לא רק בניגוד לעמדת ממשל אובמה, אלא בניגוד לאותם יהודים שהיום מאיימים ואז תמכו באובמה ובהסכם עם אירן (אף בניגוד לעמדת השמאל הציוני אצלנו), הזהירו מעימות וכמובן מנֶתק, כן.
האיום הזה אינו שונה משלל ההפחדות שהשמאל-הפוליטי והתקשורתי - מעתיר עלינו חדשים לבקרים, אם לא נציית לרעיונותיו הגאוניים בדבר הפתרון הראוי לעימות המדיני-ביטחוני, ואם לא נחדל מהשינויים ההיסטוריים בתחומי התרבות, החינוך, הכלכלה והמשפט. מקהלת העורבים לא משנה מנגינה; רק המילים נעות בין "רע-רע-רע" ל"בי-בי-בי".
עם זאת, אסור להתעלם מהאחריות הכוללת שיש לנו כלפי העם היהודי בתפוצותיו. חוק הלאום קובע שישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי. זאת אינה הצהרה ריקה, אלא הגשמת הרעיון הציוני: כדי שיהודי הגולה ישובו לציון, יש לחזק את זיקתם לעם היהודי ומדינתו על-ידי הנחלת המסורת הלאומית והדתית (במינונים המתאימים). השיבה לציון מתחילה בשיבה לירושלים שבלב, והמפגש הבלתי אמצעי עם קריה למלך רב ושריד בית מקדשנו, הוא נדבך חיוני במהפכה שעמנו עובר ב-200 השנים האחרונות.
משום כך, ראוי להתפשר על מתווה הכותל. שום דבר רע לא היה קורה לוּ הוקצה מקום בכותל הדרומי לטקסים מעורבים. ההפך: מהכותל הדרומי היו מגיעים המבקרים לכותל המערבי ומתחברים בדרכם לשורשיהם. הליכוד כמפלגה לאומית בעלת זיקה עמוקה למסורת, צריך להוביל את הפשרה. לא פעם אירע בתולדות עמנו ש"הרחוב" הוביל שינויים שההנהגה הרוחנית התנגדה להם, ובדיעבד נתקבלו במסורת ובהלכה. לא מוכרחים ש"הרחוב" הקובע יהיה החרדי; גם לציבור המסורתי יש עמדה.
אני מסתייג מאוד מאיומי התנועה הרפורמית, אבל חשוב לשים לב לצעקה הגדולה לעזרה הנחבאת מאחורי האיומים. ההתכתשות בין הרפורמים לממשלת ישראל למרגלות הכותל משולה לוויכוח בין היהודים על הציונות והעלייה ארצה, בטרם האסון שמחק באחת שליש מעמנו.
התנועה הרפורמית כיום זקוקה לישראל יותר משישראל זקוקה לה. הנתונים המדאיגים ביחס להצטמקות הקהילה היהודית באגפיה הליברליים, מחייבים שיתוף פעולה עם ממשלת ישראל להרמת מיזם רחב ממדים לחינוך יהודי. יותר מהחברה הישראלית, זקוקה יהדות העולם ל"הדתה". המיזם יאחד כוחות בין משרדי החוץ, החינוך, ההסברה ומשרד ראש-הממשלה, כדי להקים רשת בתי-ספר יהודיים לאומיים, ולתמוך במוסדות קיימים בסיוע חומרי והוראתי.
המאבק על הזהות היהודית - ולוּ הקלושה ביותר - הוא מאבק על קיומנו, פשוטו כמשמעו. זהות אינה נבנית ומתגבשת בהצהרות חלולות, אלא בלימוד מגיל צעיר של אוצרות הנצח של עמנו, בהקניית השפה העברית ותרבותה והמסורת הדתית. למרות קולות השבר הנשמעים באגף החילוני-מיליטנטי, כל אימת שילדי ישראל נחשפים לתכנים דתיים קלילים, אסור להירתע. מדובר בעזרה ראשונה, וכבר למדנו שפיקוח נפש דוחה (כמעט) את כל התורה כולה, ובוודאי טענות טיפשיות ל"כפייה דתית". ראוי להתפשר על מתווה הכותל.
