מאבק על הובלת יחסי החוץ הוא תופעה ידועה במדינות רבות, כולל בארה"ב – שם המאבק הוא בין הבית הלבן לבין מחלקת המדינה. אלא שממשלו של
דונלד טראמפ מגמד את משרד החוץ שלו בצורה יוצאת דופן, כולל דרישה לקצץ 30% מתקציבו. והיכן השר
רקס טילרסון? תומך בקיצוץ, ובעצמו הולך ונעלם – מעלה ניתוח של אהרון מילר וריצ'רד סוקולסקי – שעבדו שנים רבות במשרד החוץ – המתפרסם בעיתון USA Today.
שרי חוץ מצליחים, מסבירים מילר וסוקולסקי, מתמקדים בכמה נושאים אסטרטגיים ומרכזים בהם את תחמושתם. אלא שאם באקדחו של טילרסון היו כמקובל שישה כדורים – הוא כבר החטיא כאשר ירה חמישה מהם. נותר לו כדור אחד: לנהל שיחה גלוית לב עם טראמפ על תפקידם שלו ושל משרדו. טילרסון – מנכ"ל ענקית הנפט אקסון עד תחילת השנה – מצוי קרוב לנקודת הרתיחה כמעט בכל נושא, החל מן ההדלפות ממשרדו ועד לבעיות של איוש המשרד. וכאשר זה מגיע לדיפלומטיה, הוא נאבק על מרחב או אפילו על עצם מקומו בנושאים המרכזיים.
בסכסוך הישראלי-ערבי נדחק טילרסון לשוליים בידי שליחו המיוחד של טראמפ, ג'ייסון גרינבלט, ובידי
ג'ארד קושניר. המצב בו שר החוץ אינו ממלא תפקיד מרכזי בתחום זה הוא כמעט חסר תקדים, טוען USA Today. ואנו נזכיר, שחמישה חודשים מאז נכנס לתפקידו – וטילרסון לא ביקר אפילו פעם אחת בישראל וברשות הפלשתינית.
נישאר במזרח התיכון ונעבור לסכסוך בין סעודיה לקטר. הבית הלבן – בניצוחם של טראמפ וקושניר – מוביל את היחסים עם סעודיה, למרות שלטילרסון יש קשרים מצוינים בממלכה. כאשר פרץ הסכסוך בין המדינות המתונות בראשות סעודיה לבין קטר, טראמפ סתר בפומבי את טילרסון – שהצביע על חשיבותה של קטר לארה"ב – והתייצב נגדה.
טילרסון גם ביצע את אחד החטאים החמורים ביותר בעיני טראמפ: הוא אשרר את מדיניותו של ממשל אובמה כלפי רוסיה. הקו שלו כלפי הקרמלין תקיף ועקבי, והוא מתנגד להסרת העיצומים שהוטלו על רוסיה בשל פלישתה לחצי-האי קרים. בניגוד לטראמפ, טילרסון לא הפגין שום יחס של חיבה כלפי
ולדימיר פוטין.
את ההחלטות בנוגע למעורבות הצבאית העתידית של ארה"ב באפגניסטן הפקיד טראמפ בלעדית בידי שר ההגנה,
ג'יימס מאטיס. אין כל ראיה לכך שטראמפ מבין, שלא משנה איך הוא מגדיר "ניצחון" במדינה זו – יש צורך גם באסטרטגיה מדינית וכלכלית, ולא רק צבאית, כדי להשיג את אותו ניצחון. מחלקת המדינה יכולה וצריכה לתאם את המדיניות הכלל-ממשלית – אבל טילרסון נמצא מחוץ לתמונה.
ולבסוף: דווקא כמי שעמד בראש אחת מחברות הנפט הגדולות ביותר בעולם, הכיר טילרסון בחשיבותה של סוגיית שינויי האקלים, ותמך במס על צריכת גזי חממה ובהסכם פריז. הוא התנגד להחלטתו של טראמפ לפרוש מהסכם זה, אך עמדתו נדחתה בידי הנשיא הסבור שמדובר ב"תעלול" או בקנוניה מצידה של סין שנועדה להחליש את ארה"ב.
יש כמה סיבות לחולשתו של טילרסון. אין לו שום ניסיון בממשל, המשרד איבד בשנים האחרונות מכוחו לטובת הפנטגון וסוכנויות המודיעין – ויש לו עסק עם נשיא המרגיש בנוח עם הפרד ומשול בנושאי חוץ, אשר במקביל מקבל החלטות בנושאים אלו מבלי להתייעץ עם המומחים וזאת למרות שאין לו ידע של ממש בהם. ייתכן שטילרסון אכן יחליט בסופו של דבר לנהל שיחה עם טראמפ בדרישה לדעת מהו מקומו בממשל. עם זאת, מילר וסוקולסקי מעריכים שיש יותר סיכוי שהוא יבלע את הכל וימתין בשקט למשבר שיאפשר לו להטביע את חותמו – מה שכמובן עשוי שלא להתרחש אי-פעם.