רומן ביכורים נוקב ומפוכח

הקטע הפותח את הספר:

פנסיו הקדמיים של הטנדר החבוט שולחים את אלומות האור שלהם קדימה, עושים כמיטב יכולתם להאיר את שביל העפר בעלטה של סוף הלילה.

בשעות האלו, כשהלילה עדיין לא ויתר על אחיזתו והיום טרם גמר בלבו לעלות, בשעות האלו שאינן שייכות לאף אחד, הוא מרגיש נוח. במרווח הקטן שבין הלילה שמסתיר את מעלותיו ליום המאיר את פגמיו, חבויה רכות שלא נמצאת בשאר היממה, והוא מרגיש לפעמים שאולי השעות האלו הן קצת שלו.

הוא נהנה לעקוב אחר הדרך שאותה מתווים האורות. ניווט הרכב ליעדו בין השדות המוכרים, לא דורש ממנו שום מאמץ ואהוב עליו. הוא מבצע את הפעולות ללא מחשבה, והרעידות המונוטוניות של הרכב מרגיעות אותו.

שתי רגליו מזנקות קדימה באינסטינקט, לדוושות המצמד והבלם. העין זיהתה משהו והרכב, כמו חלק מהגוף, עוצר במקום. היד נשלחת, מעבירה את מוט ההילוכים להילוך סרק ומושכת את בלם היד, הגוף נשען מעט לאחור והאוויר משתחרר מהריאות בנשיפה שקטה.

הוא פותח את הדלת ויוצא. במרכז אלומות האור קפוא במקומו גור ארנבים אפור ורועד. האור, שבדרך כלל מייצג חופש, גילוי ואופקים רחבים, אותו הוא דווקא כולא, יוצר חומות של חושך ומצר את עולמו של הגור לאזור המואר בלבד. לפעמים, הוא מהרהר, גם בני האדם ש"מצאו את האור", כלואים בתוך האור שלהם ועיוורים לכל הררי החושך סביב.

הוא הקפיד לגשת אל הגור בלי לחצות את אלומות האור בשום שלב. הושיט את ידיו ואסף אותו אל חיקו, מרגיש מול חזהו את הגור המבוהל. השפיל מבטו אל עיניו של הגור הקרועות לרווחה באימה, לטושות קדימה ולא רואות מאום. כשחזר למושב הנהג הניח את הגור בעדינות באחד מארגזי הקרטון שזרוקים דרך קבע במושב האחורי, והמשיך לדרכו.

הוא האיץ את הרכב כדי להגיע לפני אור ראשון לשדה, אותו צריך לסמן לפני זריעה. פתיחת הסימון קלה יותר בחושך. בשעות היום העיניים נמשכות לגירויים מסביב והריכוז נודד בעקבותיהן. בלילה הוא מציב פנס בקצה השני של השדה ונוסע אליו כספינה המנווטת לפי הכוכבים. הסימון יוצא לו ישר כסרגל. לאחר מכן, כל שנותר הוא לעקוב אחרי הקו הראשון שהתווה. אם הוא ישר, יהיו כל סימוני השדה ישרים.

לאחר שמיקם את הפנס בצדו הצפוני של השדה, נסע לפאתו הדרומית, החנה את הטנדר ליד חניית הטרקטור ובדק בו שוב שמן ומים. הוא הכין את הכל אתמול ועדיין לא מזיק לוודא. את ארגז הקרטון על תכולתו המבוהלת העביר לקבינה של הטרקטור, התניע, נסע לנקודת ההתחלה וכיוון את פס הסימון שלאורך מכסה המנוע כך שיצביע על הפנס. הנסיעה אטית ויש לשמור על ריכוז במשך כל שמונה, עשר הדקות הבאות.

הוא עשה את הפעולה הזאת עשרות פעמים, ותמיד חש סיפוק כשהצליח. משהו בפסים הישרים הרגיע את נפשו, אך היום מחשבתו נודדת לתכולת הקרטון: אני, שכל כך אוהב חיות, שמכיר את החוקים הלא כתובים בין האדם לטבע, דווקא אני...

לישר ימינה, נו, ישר לגמרי זה כבר לא יהיה.

...הפרווה הרכה, הרעידות, או שהיו אלו העיניים הפקוחות ולא רואות כלום של הגור, דחקו בי להרים, לחבק, לאסוף...

עכשיו מהר שמאלה, אולי לא ישימו לב.

...זה חוסר האונים, כן, חוסר האונים, הייתי צריך לכבות את האורות ולתת לו להמשיך...

שוב שמאלה.

והנה סוף השדה, עכשיו העבודה מונוטונית ומרגיעה, כל שנותר הוא לנסוע לפי הסימון הראשוני, הלוך וחזור, הלוך וחזור.

הם לא שורדים בשבי, את זה הוא יודע מילדות. הם כל כך מבוהלים, שלא מצליחים לאכול או לשתות ומתים בסופו של דבר, גם להחזיר אי-אפשר. אחרי שריח אדם דבק בהם, אפילו אמם יולדתם לא תחזור לטפל בהם, גורלו של הגור נחרץ.

השדה נגמר, הסתיימו גם שעות העבודה. הטרקטור חזר לחניה, הקרטון לטנדר. עכשיו הוא שוב בדרכים המוכרות, בזמן האפור שבצדו האחר של היום, בשעות הנוחות שבין היום שוויתר על אחיזתו באור לחושך שכבר מאיים לעטוף הכול.

בדרך הביתה ההגה נטה שמאלה מעצמו, הרכב עצר ליד הגדר החיה. הוא ירד בצעד כבד והדף את השער. השער נענה לדחיפה ללא צליל והוא מרוצה ששימון הצירים של אתמול עשה את שלו. כל יום אותו מקום, כל יום הרגליים כבדות, כל יום הוא נמשך לשם כמו מגנט.

אסור שהיא תדע שעצר. הוא כבר הבטיח לה שלא יעצור כל יום, שיצמצם את השעות וירווח בין הביקורים. אם יזדרז, יחזור בזמן הביתה והיא לא תשים לב. הוא לקח אתו את ארגז הקרטון על תכולתו המפוחדת וניגש למקום הרגיל, התיישב בכבדות על ספסל האבן הקטן, עקר בזעם עשב סורר אחד שהעז לצוץ בין אבני הריצוף. ידיו הכבדות והמחורצות מחו בעדינות את האבק מהשיש הקר, הגב התכופף לאטו, הראש נשען על המצבה ואנחה שקטה נפלטה ממעמקי חזהו.

הרי גם הילד שלו עמד שם קפוא במרכז אלומת האור של המחלה הנוראה ההיא, עמד ורעד חסר אונים, מפוחד ומבוהל, ללא מוצא.

שש שנים פחות חודש וארבעה ימים.

הוא הניח שם בעדינות את הקרטון, סובב אליו את הגב וחזר לטנדר. עוד יום עבר, מתי זה כבר ייגמר, מחר צריך לזרוע.