וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ

במספר ספרי תנ"ך מופיע הסיפור המוזר של הצירעה שגירשה את אויבי ישראל מכנען ונתנה לבני ישראל את עריהם, כרמיהם ועצי הזית שלהם, מבלי שבני ישראל יצטרכו להילחם עבורם – "לא בחרבך ולא בקשתך". אז מהי אותה צירעה מוזרה? במחקר הועלו מספר הצעות אך עד היום לא הייתה לכך תשובה חותכת. הצעה חדשה מועלית כאן לראשונה. הצירעה היא מלך מצרים, פרעה מרנפתח.

האיזכורים במקרא:

1. וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה, אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי—מִלְּפָנֶיךָ (שמות כג, כח).

2. וְגַם, אֶת-הַצִּרְעָה, יְשַׁלַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּם: עַד-אֲבֹד, הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים—מִפָּנֶיךָ (דברים ז, כ).

3. יב וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם, אֶת-הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם, שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי: לֹא בְחַרְבְּךָ, וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ. יג וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָגַעְתָּ בָּהּ, וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא-בְנִיתֶם, וַתֵּשְׁבוּ, בָּהֶם; כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נְטַעְתֶּם, אַתֶּם אֹכְלִים (יהושע כד, יב-יג).

אז מהי אותה צרעה מיסתורית אשר נשלחה על-ידי ה' לפנות את הדרך לבני ישראל בכנען?

אחד מחמשת השמות/תארים של פרעה מלך מצרים היה 'מלך שתי הארצות, מצרים העליונה ומצרים התחתונה', ובכתב ההירוגליפי המצרי (כתב החרטומים) - 'נסוות ביטי' nsw.t bitjj. התואר הזה נקבע על-ידי נערמר, 3100 לפנה"ס, לאחר שכבש את מצרים התחתונה (בדלתא של הנילוס) וסיפח אותה לארצו. התואר של פרעה מופיע באידיאוגרמה בצורת דבורה הדומה לצירעה: מבטאים את זה כך: bitjj - בִּיטִי בתוספת אידיאוגרמה המציינת שבט מלוכה – nsw.t – נֵסאוּת.

הצרעה, אם כן, הייתה סמל לפרעה מלך מצרים, וייתכן שזו הצרעה מהטקסטים במקרא. השאלה שנותרה היא באיזה פרעה מדובר?

החוקרים טוענים כי יציאת מצרים הייתה בזמנו של רעמסס השני. בנו של רעמסס השני, פרעה מרנפתח, יצא למסע מלחמה בכנען בערך בשנת 1208 לפנה"ס. הוא כבש ערים רבות בכנען וכבש ערי-מדינה. על ניצחונותיו של מרנפתח נכתב במצבת הניצחון שלו – אסטלת מרנפתח – שנמצאה בקברו בתבי. גם המומיה שלו נתגלתה שם. בין יתר הניצחונות שלו נכתב 'ישראל הושם, אין לו זרע'. זו ההופעה הראשונה של השם ישראל בכתבים המצריים. השם ישראל צויין בעזרת אידיאוגרמה המציינת שבט או קבוצה אתנית – ציור של איש ואישה כורעים על ברכיהם עם סימן של ריבוי, וסימן לאויב. כלומר, לא מדובר בתושבי ערי מדינה אלא בקבוצה שבטית. נזכרים באסטילה גם כנען, אשקלון, גזר, ינועם. ייתכן שבמסע המלחמה של מרנפתח נהרסו ערי כנען שעל חורבותיהן התיישבו בני ישראל.

אבל, שבט אחד כמעט הושמד, על-פי אסטלת מרנתפח, מי השבט הזה?

בחפירות של פרופ' הר בעבר הירדן המזרחי (פרויקט מידבא), באזור שנקרא תל-אל-עומיירי, TALL, AL-UMAYRI נתגלה מקבץ של אתרי התיישבות של נוודים המקבילים בתרבות החומרית שלהם לאלה שנתגלו באתרים מאותה תקופה באזור ההר המרכזי בכנען, ביניהם שילה והר עיבל. תרבות חומרית זהה הכוונה לתרבות של נוודים רועי צאן, חומת סוגרים, בית ארבעת המרחבים, קנקני שפת הצווארון, כלי חרס פשוטים ודלים, כמעט ואין כלים מיובאים (מיקנים/מצריים) וכו'. פרופ' הר הסיק כי מדובר באותה קבוצה אתנית שישבה משני עברי הירדן וטען כי מדובר בהתנחלות של שבט ראובן בעבר הירדן המזרחי. אתרים אלו נהרסו בערך ב-1,200 לפנה"ס בשכבת חורבן אלים מעשי ידי אדם. ייתכן שמדובר בתוצאות המלחמה עם מרנפתח. על-פי המקרא שבט ראובן – או שרידיו – העתיקו בשלב מסוים את מקומם מעבר הירדן המזרחי לאזור מדבר יהודה, שם הם נטמעו בתוך שבט יהודה והפסיקו להוות שבט עצמאי. ייתכן שלכך מרמזת ברכת יעקב: רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי... אַל-תּוֹתַר ! מכאן עולה ששבט ראובן כמעט הושמד על-ידי מרנפתח, אך הדרך להתיישבות בכנען נפתחה בפני שאר השבטים – הערים שנכבשו ונהרסו על-ידי מרנפתח יושבו מחדש על-ידי שבטי ישראל. וזהו הפתרון לחידת ההתיישבות ללא מלחמה: וָאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָגַעְתָּ בָּהּ, וְעָרִים אֲשֶׁר לֹא-בְנִיתֶם, וַתֵּשְׁבוּ, בָּהֶם; כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נְטַעְתֶּם, אַתֶּם אֹכְלִים.