קוריאה הצפונית היא המדינה המבודדת ביותר בעולם, אך העיצומים המוטלים עליה מזה שני עשורים הם הכל חוץ מאשר בלתי-חדירים – קובע (7.7.17) וול סטריט ז'ורנל, בכתבה המסבירה כיצד מצליחה המדינה לשרוד ואף לקדם את תוכניותיה הצבאיות.

למרות שהיא תלויה יותר ויותר בסין, כותב העיתון, מצליחה קוריאה הצפונית לקיים יחסים עם מדינות רבות נוספות: מיחסי בנקאות ומסחר, דרך הכשרה מדעית, עבור להקמת בניינים מונומנטאליים ומסעדות וכלה בסחר נשק. תחקירו של העיתון מבוסס על שיחות עם פקידי ממשל בעבר ובהווה, חוקרים, עריקים, החלטת האו"ם, מעקב של ארגונים לא-ממשלתיים וניתוח של נתונים כלכליים.

בחלק מן התחומים נשענת פיונגיאנג על בעלי ברית ותיקים, כמו קובה וסוריה. במדינות באפריקה מתבססים הקשרים על אספקת נשק ואימונים בזול בידי משטרו של קים ג'ונג און. למדינות במזרח התיכון מספקת קוריאה הצפונית כוח אדם לעבודות בנייה ונוטלת לעצמה כמעט את כל שכרם. העיצומים עליה מלכתחילה לא היו נרחבים כמו אלו שהוטלו על אירן והם גם לא נאכפו באותה חומרה, מציין העיתון.

לקוריאה הצפונית יש קשרים עם 164 מדינות ושגרירויות ב-47 – בסיס לגמרי לא רע לפעילות הכלכלית, המדעית והצבאית. היא משתמשת בחברות קש, או מאמצת שמות עסקיים המסתירים את מקורם בעזרת הימנעות משימוש בשם המלא של הבעלים – וכך לא ברור האם מקורם בחלק הצפוני האסור או בחלק הדרומי המותר של חצי-האי.

קריאה ל"עיצומים בנוסח אירן"

הודו היא שותף הסחר השני בגודלו של קוריאה הצפונית, אם כי בפער ניכר מסין: בין היתר, היא רוכשת ממנה כסף ומוכרת לה כימיקלים. רוסיה מכרה לצפון-קוריאנים נפט וקנתה מהם בגדים ודגים קפואים. בשנה שעברה ניסתה קוריאה הצפונית לייצא נשק לאריתריאה דרך חברת-קש במלזיה. רוב אזרחי המדינה החיים בחו"ל נוטלים גם הם חלק במאמץ להזרים אליה כספים; זהו אחד התפקידים המרכזיים של הדיפלומטים שלה, שגם נדרשים לרוב למצוא בעצמם מקורות למימון חייהם ופעילותם מחוץ לגבולותיה.

בחודשים האחרונים מפעיל ממשל טראמפ לחץ גובר המביא לכך שיותר מדינות מהדקות את החבל סביב קוריאה הצפונית, מציין וול סטריט ז'ורנל. כך למשל, בולגריה שלחה הביתה שני דיפלומטים משגרירות קוריאה הצפונית, ובכך צייתה להחלטת האו"ם בנוגע להקטנת המשלחות הדיפלומטיות של המדינה. איטליה הורתה לארבעה סטודנטים צפון-קוריאנים להפסיק את לימודיהם במכון לפיזיקה תיאורטית בטרייסט ולעבור לתחום פחות רגיש, גם זאת על-פי החלטות האו"ם.

עם זאת, העיצומים שהטיל האו"ם מכוונים לעבר הסחר הבלתי-חוקי של קוריאה הצפונית ומיועדים למנוע מימון לתוכניות ההתחמשות שלה. האו"ם לא שם על הכוונת שלו פעילויות אזרחיות שלה, כמו רשת המסעדות שהיא מפעילה באסיה ובמזרח התיכון, או מאות מיליוני הדולרים שמעבירים הביתה 50,000 הצפון-קוריאנים העובדים בחו"ל. העיצומים שהטילה ארה"ב נרחבים יותר ומיועדים לשבש גם את הסחר וההכנסות של קוריאה הצפונית, והיא גם הקפיאה את נכסיו של קים בשטחה.

הסנטור קורי גרדנר, יו"ר תת-ועדת החוץ לענייני מזרח אסיה, הודיע בשבוע שעבר שהוא יקדם חקיקה לעיצומים מרחיקי לכת עוד יותר. "אנחנו צריכים לסגור את הגישה של קוריאה הצפונית לנפט, לסחר, למטבע, למוסדות פיננסיים", אמר וקרא להטיל עליה עיצומים דומים לאלו שהוטלו על אירן. "הם בהחלט מבודדים, אבל הם חייבים להבין שזו רק ההתחלה", אמר.

גבול של 1,400 ק"מ

האתגר הגדול יהיה להביא את סין ללחוץ על פיונגיאנג. ניסוי הטילים שביצעה קוריאה הצפונית בשבוע שעבר, ואשר הקפיץ את העולם ובמיוחד את ארה"ב, בוצע מעל גבי משאיות סיניות. הברית בין שתי המדינות חוזרת לשנות ה-50, כאשר כוחות סיניים נלחמו לצד המשטר הקומוניסטי נגד הכוחות המערביים בראשות ארה"ב. בחמש השנים האחרונות, עם הידוק העיצומים על המדינה, הפכה סין לשותפתה ביותר מ-80% מהסחר הבינלאומי שלה, תוך שהיא מהווה עבורה צינור חיים מסחרי ודיפלומטי. סין מייבאת מקוריאה הצפונית בעיקר פחם, אך גם מאכלי ים ובגדים.

הנשיא דונלד טראמפ הביע בימים האחרונים תסכול ממדיניותה של בייג'ין כלפי פיונגיאנג. סין מצידה אומרת, שהיא מקיימת את העיצומים עליהם החליט האו"ם ושמאז חודש פברואר היא אינה מייבאת פחם – אחד ממקורות מטבע החוץ החשובים ביותר של קוריאה הצפונית. אולם העיצומים של האו"ם אינם מונעים כאמור סחר שאינו קשור לתוכניות הגרעין והטילים של קים, וסין ממשיכה להיות מקור הנפט העיקרי שלו.

רוב הסחר של קוריאה הצפונית מתנהל לאורך הגבול בן 1,400 הק"מ עם סין, השמור בצורה חלקית בלבד. חברות קטנות משני צידי הגבול סוחרות בשקט בפחם, עפרות ברזל ועוד – הרחק מנקודות המעבר וממגדלי השמירה. האו"ם אסר אשתקד למכור לקוריאנים עפרות ברזל – אך הותיר פרצה בדמות "צרכים חיוניים" אותה מנצלת סין.

בעשור הקודם נודעה קוריאה הצפונית לשמצה בכך שתמכה בייצוא של סמים ודולרים מזויפים, אך בשנים האחרונות האסטרטגיה שלה מתמקדת במתן אפשרות לחברות פרטיות ליטול את ההובלה, בעוד השלטון נוטל מהן שוחד במערכת מיסוי פרימיטיבית. המשמעות היא, שהממשל מוציא ל"מיקור חוץ" את הייצוא היותר-מסוכן בעודו ממשיך למלא את קופתו.