סינדרום הנבואות המגשימות את עצמן

באתר "המכון למחקרי ביטחון לאומי" (INSS, ת"א), הופיע בימים אלה (3.7.17) מאמר של פיליפ גורדון, חוקר בכיר אורח במכון, תחת הכותרת: "ישראל, מדינות ערב ואשליית הנורמליזציה". בפתח המאמר כותב גורדון: הדרך לנורמליזציה עם מדינות ערב עדיין עוברת דרך הסוגיה הפלשתינית, ללא מעקפים או קיצורי דרך".

למעשה טוען המאמר שכל המהלכים והרמזים הנשמעים באזור על אפשרות שידוד מערכות ביחסים בין ישראל למדינות הסוניות "המתונות",¹ מבטאים אולי שאיפה של מדינות אלה להיעזר בישראל במאבקן באירן ובאיסלאם הפונדמנטליסטי, אבל מעל לכול תלוי "הווטו של הסכסוך". וטו זה לא יוסר כל עוד לא נפתר הסכסוך והפתרון היחיד האפשרי הוא פתרון "שתי מדינות לשני עמים".

אני כופר בגישה זו בשני מישורי דיון: אין יסוד לעמדה דטרמיניסטית מן הסוג שגורס המאמר, לא לגבי שת"פ ישראלי ערבי ולא לגבי סמכות הווטו של הסכסוך הישראלי-ערבי על שת"פ כזה.

לפיכך, חופש התמרון הישראלי רחב למדי ותלוי בעיקר בעמוד השדרה של העם והמנהיגות הלאומית ובהתפתחויות הדינמיות שבאזור ובזירה הבינלאומית. לצד הנושאים המוצהרים, לכל גורם המעורב בהתרחשויות האזוריות אינטרסים פרטניים. התנהלותו ועמדותיו ישאפו למקסם את מימוש האינטרסים הפרטניים יחד עם האינטרס המשותף "לקבוצת-העניין".² לא אכנס לניתוח פרטני של כל גורם, אולם ברור שהערבים "בקבוצת העניין" ישאפו להגיע לשת"פ עם ישראל לטובת שימור מעמדם והאינטרסים שלהם באזור, בעיקר מול איומי אירן (וכנראה גם של טורקיה). במקביל סביר שישאפו למצות הישגים במישור הפלשתיני, משום שלאחר יצירת שת"פ פתוח עם ישראל, יכולתם להביא את ישראל לוויתורים מהותיים בעניין הפלשתיני, תקטן באופן דרמטי. סביר מאוד שלאחר השינוי מול ישראל, רוב הנטל של טיפול בנושא הפלשתיני ייפול עליהם. במשוואה זו התרומות של ישראל ושל ארה"ב - בעוצמה צבאית, כלכלית ופוליטית - ליצירת הסדר הגנה אזורי ולפתרון בעיית הפליטים, הן שתכרענה את הכף. במילה תרומות אינני מתכוון לוויתורים; בהחלט לא. הכוונה היא

אינני מקבל הנחה או רמיזה שלסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני, יש יכולת של כפיית וטו על התקרבות ישראלית-ערבית לצרכים המפורטים לעיל. הנתיב הקריטי של מאזן החיוב והשלילה בהידוק השת"פ הגלוי עם ישראל עבור "קבוצת העניין" עובר דרך הערכת המדינות הערביות המתונות את תוספת הביטחון והיציבות ששת"פ זה יקנה להן במאבק הסוני-שיעי מול אירן. גם כאן התרומה האמריקנית והישראלית המשותפת, אם תותנה באופן קטגורי בהתפשרות בעניין הפלשתיני, תהיה מרכזית ותהווה תמריץ חזק מאוד. בכל מקרה אין המדינות הסוניות בקבוצת העניין מוותרות על יכולות השפעה וניהול של התהליכים, אם ירדן תהיה נציגתם העיקרית במשחק האיזונים החדש. אם ייטה המאזן במובהק לכיוון החיוב עבור המדינות הערביות ב"קבוצת העניין", אין שום עילה סבירה להניח שתמרון נכון במבנה השת"פ ובהצגתו, לא יכריעו את הכף לכיוונו של פתרון שונה מהפתרון חסר הסיכוי של שתי מדינות לשני עמים.

סינדרום הנבואות המגשימות את עצמן, הוא סינדרום נבוב במציאות הישראלית ערבית. ההכרעה תהיה רציונלית מפני שהיא קרדינלית מדי עבור ישראל, בעוד עקשנות נוספת הינה חסרת תועלת עבור המדינות הערביות "המתונות".

ניתן היה לצפות שאמירה כל-כך החלטית וחד-משמעית כזו המופיעה במאמר של גורדון, תוכח במקום כלשהו במאמר באופן שלא יותיר סימני שאלה רבים במרחב שבין ידע להערכות ובין צפי לתקוות. לא מצאתי במאמר הוכחות כאלה אבל מצאתי שפע של רמזים, שרק אחת האפשרויות הגלומות בהם היא פתרון שתי מדינות לשני עמים.

לפיכך, לא ניתן להימנע מהשאלה: מניין באה הקביעה הנחרצת המסתכמת במשפט המצוטט לעיל?

מאחורי שאלה זו נצבות שלוש שאלות אחרות, שיסודן בניסיון להבין את מהותה של קביעה דטרמיניסטית מהסוג שמציג גורדון: א. האם קביעתו היא המסקנה או התחזית הסבירה ביותר לדעתו? ב. האם הימור שבו הוא מלעיט אותנו כוודאות, איננו מסקנה או הערכה, אלא שלב בתהליך קידום התוצאה הרצויה לו? ג. האם יש בפוליטיקה הדינמית וההפכפכה, מקום לדטרמיניזם מן הסוג בו הוא משתמש במאמר?

העובדה שמאמר זה מופיע במסגרת פרסומים של מכון INSS אינה צריכה להפתיע. עם זאת לטעמי יש טעם לפגם במונוליטיות ובעקביות הכמעט "אנטי-אקדמית", שבה משמש המכון במה לדעה יחידה ואחידה על הסכסוך הישראלי-ערבי ודרכי פתרונו. הרושם שלי מקריאת לא מעט פרסומים של המכון בנושא המאמר הוא, שרוב הכותבים מתוך המכון ובין אלה המתארחים בו, שואבים את "תעצומות החזוי" הפוליטי שלהם משלושה מקורות: א. אמונה. ב. ניסיון-עבר שאינו משקלל את הכוונות והתוצאות באותו סולם של תועלת או נזק. ג. חוסר ביטחון עצמי וכושר עמידה פגום בשל עייפות החומר.

תחום האמונה מתייחס לתופעה המוזרה, שלכל הבעיות המורכבות בעולמנו, לרבות סכסוכים לאומיים מתמשכים, יש מגוון של פתרונות ותת-פתרונות ורק למקרה הישראלי-פלשתיני פתרון אחד ויחיד שאין בלתו. אפשר שזו הערכה נכונה. אולם, כל המחזיקים בטיעון זה במפורש או במשתמע, לרבות המאמר של גורדון, אינם מוכיחים את טענותיהם; הם מסתפקים בטיעון עצמו ומביאים כהוכחה את המשך סרבנות האויב לשנות את גישתו. סרבנות להכיר באי-רלוונטיות של גישה או עמדה מוצהרת, איננה הוכחה; היא, לכל היותר, עובדה אד-הוק. העתיד נותר תמיד פתוח לדבר-מה שונה.

הנחה שאנו מבינים את נפש זולתנו היטב ויורדים לעומקם של שיקוליו מספיק טוב בכדי להעריך באופן אבסולוטי וקבוע כיצד רואה הוא את הדרך הטובה ביותר לשרת את האינטרסים העצמיים שלו, נראית בעיני כיומרה חסרת כיסוי. השלום עם מצרים וירדן, האינתיפאדה השנייה אחרי הסכמי אוסלו, השקט בגבול לבנון אחרי מלחמת לבנון ה-2 והשקט ברמת הגולן בין סיום מלחמת יום-הכיפורים לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ועוד - חייבים ללמדנו שיעורים מעשיים חשובים בתחום מהימנות החיזוי, אך דווקא שיעורים אלה נותרים מיותמים מתלמידים. מציאות רבת שינויים, בחלקם גם בלתי-הפיכים, אינה יכולה שלא להשפיע על אנשים רציונליים. מוטב להניח שגם הצד השני רציונלי בשיקוליו, כל עוד לא הוכח אחרת. הנחה הגורסת עמדות- קבע קשיחות של הצד השני נטולות תלות במציאות, מבקשת, באופן פרדוקסלי, להשתית את עיצוב שיקולי הביטחון הלאומי שלנו על מתודה חיזויית שגויה.

ליבת הטענה בסעיף ג' לעיל, היא שאין לעצב עמדות אסטרטגיות ולאומיות על יסוד רפיסות אמונה או כושר עמידה, כאשר לשני חסרונות מובהקים אלה אין יסוד מציאותי. ישראל עמדה יפה באתגרים השונים שפקדו אותה מאז הקמתה ותוכל לעמוד בכך גם בעתיד. רצונם של זרים - ידידים, ידידים לכאורה או אויבים, איננו נימוק מספיק לקבל את עמדותיהם כפשוטן. גישה המבטאת דעה שעקשנות ונחישות פועלות רק בכיוון אחד - לרעת ישראל, מבטאת מורך לב וחוסר ביטחון עצמי. גישה זו מניחה "קשיחות אינסופית" של הצד השני ואינדיפרנטיות לעמדה ישראלית עקבית ונחושה. במלחמת העצבים והדימויים, המהווה מרכיב חשוב במאבק הישראלי-ערבי, אין משפט-קיום ל"עייפות החומר".

העמדה הנגדית לזו שמבטא גורדון במאמרו היא שלא רק האיום האירני והטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי משפיעים על תפיסת המציאות והערכת העתיד של המדינות הסוניות "המתונות". משפיעים עליהן גם: העוצמה הצבאית של ישראל הפנימית שלנו; השלטון המתמשך והמתחזק של הימין בישראל; ההתפתחות הכלכלית והצמיחה הדמוגרפית; התקשורת וההתבטאויות של "מעצבי" ו"מעצבני" דעת-קהל. לעמדות מהסוג שמציג גורדון ונותן במה מכון INSS, תרומה משלהן, אולם לאו-דווקא למגמה הרצויה לישראל. אצל הצד השני עמדות אלה אינן נתפסות כשיקול דעת ופשרנות, אלא כחולשת דעת ועייפות.

לעניות דעתי תפקידה של ארה"ב איננו להביא להסדר בין הצדדים; אין היא יכולה ואין היא רוצה לכפות הסדר. אם לא יכון הסדר משום שהצדדים רוצים בו וסבורים שהוא משרת את האינטרסים החיוניים שלהם טוב יותר מהמצב הקיים, הוא לא יכון כלל או לא יחזיק מעמד. תפקידה של ארה"ב הוא לכונן ברית הגנה אזורית ששותפות בה המדינות הסוניות ה"מתונות", ישראל וארה"ב. ברית זו נחוצה בעיקר מול אירן אך גם מול "המגלומניה" של טורקיה בראשות ארדואן. להסדר כזה ניתן יהיה לצרף בעתיד גם מדינה כורדית, לכשתקום. הואיל והאזור נמצא בתהליכי עיצוב מחדש סביב מוקדי כוח אזוריים, ראיה כזו של מנגנון האיזון העתידי באזור עולה בקנה אחד עם כל פרדיגמה יחב"לית העוסקת ביציבות מערכות בין-מדינתיות. מסגרת של ברית בחסות אמריקנית, תחזיר את ארה"ב לאזור, תקשיח את יסודות הברית וגם תוכל לספק לשותפות הערביות תמריצים חשובים לראות בתהליך זה חלופה לדרך חסרת המוצא הנוכחית, ולהסביר לדעת הקהל שלהן את החלטתן.

לסכום: המפתח האמיתי להתפתחות - אופיה, עיתויה וקצבה - אינו בדעות המלומדות שמשמיע גורדון ובמשקל שהוא נותן לעמדות ולדרישות הסוניות-סעודיות שלא השתנו מאז תחילת שנות ה-2000. המפתח נמצא בשאלות: עד כמה עצמאיות מדינות "קבוצת העניין" בהחלטותיהן בעולם הערבי ומתי ועד כמה ישתכנעו מדינות אלה שישראל לא תקבל את פתרון שתי המדינות לשני עמים בפירוש שלהן. כלומר: לא תרצה, ישראל ולא תוכל לפתור את "הבעיה הפלשתינית" בכוחות עצמה וכי שת"פ אסטרטגי עם ישראל הוא אבן-יסוד ביטחונית עבורן שיביא עימו דיבידנד אמריקני משמעותי לאותם צרכים ממש. מצד שני, המשך ההתכתשות יביא במוקדם או במאוחר עימותים צבאיים אלימים והרסניים נוספים ואלה או השפעותיהם לא יפסחו גם על "המדינות המתונות".