פועה נולדה בשנת 1903 למשפחת בן-טובים בירושלים, למדה את תקופת בית הספר היסודי ב"עזרה" ובכ"יח, ובבגרותה למדה צרפתית באליאנס וגרמנית בבית הספר הגרמני של הטמפלרים. היא סיימה את חוק לימודיה בגימנסיה העברית בירושלים בשנת 1921. בין מוריה היו שלמה שילר (עליו אמרה "שהיה איש מופלא, אסקטי ואנושי מאוד") והוגו ברגמן (שהביא עמו את רעיונות הכומר הדני גרונדוויג שטען כי על כל אדם להפסיק לשבועיים בשנה את עבודתו ולעסוק במשהו שונה עמלני, לחלוטין).

שילר זיהה מייד את כשרונה הבלתי רגיל של פועה ונעזר בה לתרגם עבור התלמידים את חובות הביבליוגרפיה. כך היא נשלחה לסייע לברגמן (בהמלצת שילר) ועבדה כמקטלגת בבית הספרים הלאומי שזה עתה נפתח. בהמלצת ברגמן שהתרשם לטובה מעבודתה, היא נשלחה לפרג ( ברכבת לאלכסנדריה ומשם באוניה לטריאסט באיטליה ומשם ברכבת לווינה ולפרג) ובידה מזוודה קטנה ללא מעיל חם או זוג נעליים מתאים.

ברגמן סבר שעליה ללמוד כתלמידת מדעים מצטיינת, מתמטיקה באוניברסיטה הגרמנית. פועה סירבה בפרינציפ על-אף מצבה הכספי הדחוק להתפרנס ממתן שיעורים פרטיים בעברית והסכימה (לאור קבלת הפנים החמה שערך לה רב הקהילה ברודי) ללמד "בתלמוד תורה" שליד בית הכנסת, ללא תמורה, עברית בהברה אשכנזית, עברית מדוברת ושירי ארץ-ישראל. היא התגוררה בבית אמו של ברגמן וידידי המשפחה סייעו לה. בתקופה זו היו לה מחזרים רבים והיא הייתה אטרקציה שכונתה "הציפור מארץ-ישראל".

פועה לא נמשכה אז ליחסים עם גברים וכולה הייתה נתונה למשימת הלימוד ברצותה לא לאכזב את אימה. היא ידעה כי קפקא מצפה לה כמורה (כזכור, היא התמידה לאורך כשנה כמורתו לעברית) אבל בינתיים השתלבה בהדרכת בני נער יהודיים מתנועת "תכלת-לבן" הציונית (הבלאו-ווייס) שהקימו לאחר מכן את קיבוץ חפציבה, והביאה בפניהם בעת הטיולים שערכו או בהתוועדויות באסמי האיכרים, את צבעיה אורח חייה ושיריה של ארץ=ישראל. בדצמבר 1922, החלה ללמד עברית את פ' קפקא החולה, שהיה מכר של המורה הנערץ על פועה - הוגו ברגמן.

בשנת 1923 נסעה פועה לברלין לאחר ששינתה לפתע את מגמת לימודיה והחלה להשתלם "בפדגוגיה" בסמינר למורות. שם הכירה את שלמה מנצ'ל, שהיה שליח השומר הצעיר ויותר מאוחר נישאה לו. פועה העריצה את מנצ'ל כתלמיד חכם וטענה כי הפרופסור ע.א. סימון השווה אותו למחנך והוגה הדעות השוויצרי הנודע פסטולוצי, ממייסדי הפדגוגיה המודרנית. על-אף זאת, היא המשיכה להתכתב עם קפקא בעברית, וכתבה לו על השינוי המקצועי בו בחרה בליצודיה ועל מסכת ליחסיה עם הוריה הדואגים בירושלים.

קפקא ביקש לשמור על קשר הדוק עימה אך פועה ניתקה אותו ללא הסבר. בשנת 1925 חזרו השניים (היא ושלמה) לארץ-ישראל ועסקו בהוראה ולאחר כמה שנים שבו לברלין על-מנת שפועה תשלים את תואר "הדוקטור בפדגוגיה". כבר אז, פיתחה עם חברים, גישה שהתנגדה לראות ב"בחינת הבגרות" את האידיאל הלימודי-חינוכי והציעה אלטרנטיבות מרתקות.

בשנת 1954 נפטר בעלה והיא ירדה לבאר-שבע, הקימה את בית הספר המקיף הראשון בארץ, מקיף א', והביאה מורים מומחים לתחומי הלימוד המקצועיים. היא קלטה ילדי עולים וגיבשה את משנתה שעיקרה - כל נערה ונער זכאים ל 12 שנות לימוד עם או בלי "בגרות". לזוג מנצ'ל נולדו שני בנים אחד מהם אהוד נצר, היה לארכיאולוג מפורסם שחפר בקבר הורדוס ונהרג שם בתאונת עבודה. גרושתו של אחיה (נוח בן-טובים) צילה, נישאה בשנית לבנציון נתניהו והיא הייתה לאמו של בנימין נתניהו.

קפקא נולד בשנת 1883 למשפחה יהודית והיה לסופר צ'כי מפורסם שכתב בשלוש שפות. המוטיב של האדם הקטן הנשחק ומושפל מול הביורוקרטיה החזקה והשרירותית היה אצלו לבולט ביותר. כילד, טופל על-ידי אומנות ומשרתים והיה נתון למרותו של אב קפדן ואם משכילה. בעת לימודיו האקדמיים הכיר את שמואל הוגו ברגמן שקירבו לציונות ולרעיון ארץ-ישראל ואת מכס ברוד (שלא גויס לצבא הגרמני). בשנת 1906 קיבל את תאר הדוקטור אך הוא התרכז יותר ויותר בכתיבה ("הטירה", "המשפט" ו"הגלגול") וקריאה בספרות האירופית (הוא העריץ את גוסטב פלובר).

בשנת 1911 צפה בתיאטרון האידי-11 בווינה (תיאוריו על אשר קרה שם אינם מחמיאים לצירים ולדרך התבטאותם כלל) ובגיל 34 לקה בשחפת ממנה לא נרפא. בהשפעת ידידים נסע לגליציה ללמוד חסידות וחזר "יהודי חסיד" שהמיסטיקה שבתה את ליבו. הוא החל להשתתף בשיעורי עברית אותם שמע מבן דודו של מכס ברוד. לאחר שנפתח בית הספר לילדי הפליטים של יהודי המזרח, ביקר בו קפקא ונשבה בקסם היידיש שדיברו הילדים ביניהם.

קפקא אהב ילדים והחל לסייע להם בטיפוח גינה בבית הספר. כנראה שכך צמח בו הרעיון לעסוק בעתיד בחקלאות בארץ-ישראל. בשנת 1923, בעת שמחלתו התגברה, התאהב בגננת בשם דורה דיאמנט, ממשפחת חסידי גור, שטיפלה בו במסירות. בגיל 40, בשנת 1924, נפטר ולא אפשר את פרסום כתביו. לא נעסוק בכל האירועים שהביאו לפרסומם בסופו של דבר אלא נתרכז בקטע בו נוצר המפגש עם הצעירה פועה בן-טובים מארץ-ישראל שהייתה למורתו לעברית למשך כשנה.

ניתן לתאר את מפגש הלימוד בין השניים כך: עלמה כהת צמה וסמוקת לחיים, שכולה חן ורעננות טבעית, כבת 19 ישבה ליד שולחן כבד מידות כשהיא מלמדת עברית איש צנום, גבוה וחיוור פנים, בעל עיניים בוערות ויפות שקועות בחוריהן, כבן 40. השנה היא 1922, שם העלמה פועה בן-טובים ושם האיש פרנץ קפקא. הוא למד עברית מספר בשם "שפת עמנו" וקרא ממנו כבר 45 פרקים ואף יכול היה לשוחח בעברית קלה. קפקא נהג לקחת עמו את ספר הלימוד כל עת שיצא להחלמה לברלין או להרים.

מפעם לפעם היה האיש משתעל עמוקות ושם ידו על חזהו אך לא פסק מלימודו. הוא היה ממתין לפועה, יושב כולו מתוח ודרוך, והתנהג "כאינדיבידואליסט קיצוני". קפקא פחד מאביו וכיבד את אמו המשכילה. לפני שהכיר את פועה התארס קפקא לשלוש נשים שונות: מילנה, פיליציה באור וגרטה בלוך. בזיכרונותיה סיפרה מנצ'ל כי מפעם לפעם הייתה נכנסת לחדר אמו הדואגת ורומזת לפועה לצאת או לעשות אתנחתה קלה בהוראה. השיעורים נערכו אז בסלון המשפחתי של הוריו, שם התגורר קפקא החולה.

קפקא נהג לרשום את השיעורים בפנקסים ומטרתו הייתה להגיע "לשליטה בעברית מדוברת". אט אט הם התקרבו וקפקא היה מחמיא מדי פעם לפועה בנוסח - "כמה את נחמדה היום" או "יש לך שמלה יפה" ועוד. הוא ביקש לשמוע על ירושלים עוד ועוד והחל לחלום על ביקור שם, על-אף התנאים הקשים הצפויים לו, בסיועה של פועה. לשאלתה הישירה של העיתונאית הדה בושס האם הייתה פרשת אהבים ביניהם, השיבה פועה כי לא היה דבר כזה.

קפקא מוכן היה להתלות בכל מי שסייע לו אבל הפרש הגילים, חוסר המשיכה ביניהם והחשש לטפל באדם חולה מנע מפועה אפשרות להתאהב בקפקא. לאחר החורף בו התמידה ללמדו, חשה פועה אבודה מבחינה חברתית בפראג והחליטה, מבלי לומר לקפקא, שהיא עוזבת לגרמניה להשתלם בחינוך פדגוגי-סוציאלי. היא נמנעה מלשתף בצעד זה את קפקא מחשש שיתמוטט ולכן נעלמה ולא שבה.

פועה זכרה שהם דיברו קצת בנושאים ברומו של עולם ובעיקר על החיים בארץ. בעניינים אישיים לא נגעו. פועה סיפרה לו על אכזבתה מתנועת "תכלת-לבן" ועל כך שהציונות שלהם אינה דומה לרעיון הציוני שלה. החדר בו התקיימו השיעורים, היה מרוהט בסגנון מרכז אירופי, כבד, כהה והיו בו ספרים לרוב שרק קפקא עיין בהם. פועה, שנולדה בירושלים להורים מסורתיים והתגוררה בשכונה דתית, הייתה רגילה לצורת חיים אחרת לגמרי.

בנוסף, פועה סיימה זה עתה את המחזור הראשון של תלמידי הגימנסיה "רחביה" והייתה ארץ-ישראלית ושונה בטמפרמנט שלה מהאירופים המופנמים. כנראה שאורח חייה ודיבורה ומנהגיה "החופשיים" מצאו חן בעיני קפא. פועה התגוררה בבית אמו של הוגו ברגמן והוא שכן בסמוך לבית הוריו של קפקא כך שהצעירה מירושלים הגיעה לשיעורים ברגל בלא להיזקק לחשמלית.

קפקא ביקש ללמוד מברנר ופועה תרגמה לו מספרו שכול וכשלון משפט אחר משפט. הוא אהב את סגנון כתיבתו של ברנר והזדהה עם גיבורו -"חפץ". הספר היה יקר מאוד בעיני קפקא וכשפועה עזבה היא השאירה אותו בידי קפקא. תוך כדי השיעורים פרס קפקא את תוכניותיו בפני המורה הצעירה הירושלמית והוא טען שברצונו לעלות לארץ-ישראל, יחד אתה, או בסיועה, ולהיות שם לחקלאי. יותר מאוחר שינה תוכנית זו וחשב להקים עם אהובתו דיאמנט מסעדה באחת מערי הארץ.

בברלין פגשה פועה את הפסיכיאטרית פרידה רייכמן (לימים אשתו של אריך פרום), שסידרה לפועה עבודה בבית פליטים יהודים ממזרח אירופה. פועה חזרה לפראג וסיפרה לקפקא מוכה התימהון על תוכניותיה. הוא נרעש, אחז בידה ואמר "בעצם, אני אוהב את ברלין" והביע רצונו לנסוע ולבקר בעתיד בירושלים אתה. קפקא אף הרהיב עוז וכתב לה מכתב, סמי רומנטי, בעברית עילגת שהוא המסמך היחיד בעברית שנותר בעיזבונו. המכתב המוצג היום בספריה הלאומית, דיבר על חליפת המכתבים עם הוריה, על מסלול לימודיה החדש שבחרה ועל הקשיים שהיא נתקלת בהם. בקטעים מסוימים נקט קפקא נוסח אישי: "צר לי מאוד כי צריך זו לך לסבול ככה, פועה, מסכנת, חביבה. אבל בינתיים, בא כבר המכתב והכול טוב".

קפקא החליט לא להמתין לתשובתה האם תסכים שילווה אותה והוא נסע בעקבותיה, על-אף מחלתו לברלין כשמחוז חפצו היה מחנה קיץ לילדים יהודיים בסביבת העיר. הוא החל את המסע עם אחותו אך בדרך התעלף מעוצמת השיעול וחולשתו. קפקא נאלץ לוותר על ההזדמנות להיות במחיצת פועה והתאשפז בברלין. שם הכיר אחות בשם דורה דיאמנט ממשפחה חסידית והשניים התאהבו. היא הייתה בוגרת מפועה (27) ומוכנה הייתה ליחסים רומנטיים אתו. ה

יא החלה ללמד את קפקא עברית ופועה נדחקה אט אט מחייו. פועה המשיכה לפעמים לבקרם אך אז הכירה את שלמה מנצ'ל ונאלצה להפסיק את הקשרים עם הזוג. קפקא החולה שהה בברלין חצי שנה ודורה דיאמנט והוא התקרבו וחשבו על חיים משותפים. הוא עוד ניסה להתקבל לבית הספר הגבוהה ללימודי היהדות אך מחלתו גברה והוא שב לעסוק בכתיבה. בלית ברירה הוא הוחזר לטיפול בפראג ושם מצא את מותו. פועה שמעה אז, בסמוך לאירוע, על הסיפור המיוחד שכתב "יוסיפינה הזמרת: או עם העכברים" ואשר יש בו רמיזות לשהותה בפרג.

נראה שקפקא נקשר לפועה יותר ממה שידעו בציבור. קפקא כתב פעם לידיד משותף שלהם כי "הוא שמח שאתה עומד לפגוש בפועה, כך לפחות, אדע משהו עליה. ובאמת, איני יודע מה עשיתי לה?". נראה שהסופר רמז במשפט זה על עזיבתה הפתאומית של המורה החיננית מירושלים לברלין. בכמה מקומות טענה פועה כי קפקא "אהב אותה" והיא, אכזבה אותו.

האם הייתה זו אהבה רומנטית או הערצה וידידות גדולה - הקו המבדיל כאן שביר מאוד. הפרופסור הגרמני בינדר (בתמיכתו של מכס ברוד) טען שפועה שימשה השראה לסיפורו האחרון של קפקא "יוספינה הזמרת". הוא דימה אותה למזמרת לפני העכברים כשם שפועה שרה בעברית בפני באי בית הכנסת בפרג וזאת בתקופה שביקש לבוא עמה לארץ-ישראל. פועה סברה שהוא ראה בדמותה אידיאל אך היה טהור לגמרי מבחינה סקסואלית ומעולם לא נגע בה. פועה הזכירה שחלומו האחרון עם דורה דיאמנט היה לפתוח מסעדה בתל אביב שם דורה תבשל והוא יהיה המלצר.

ניתן אם כן לומר שבשנתו האחרונה היה "לציוני" והחל לחפש דרכים כיצד להגיע לארץ-ישראל ובמה להתפרנס שם וזאת במנותק לגמרי ממצבו הבריאותי ההולך ומתדרדר. בראיון שהעניקה להדה בושס אמרה פועה כי אין היא יכולה לקרוא בספריו של קפקא משום שדמותו הגוססת מיד עולה לפני עיניה ואין היא יכולה להמשיך בקריאה. בשנת 1991 נפטרה ד"ר פועה מנצ'ל והותירה את הפרשה לא לגמרי פתורה.

פועה כלל לא הייתה מודעת להיותו סופר חשוב בצ'כיה ובשפה הגרמנית. יתר על כן, השנה בה לימדה אותו עברית הבהירה לה שאין כל קשר רומנטי אפשרי ביניהם אך תמיכה רוחנית, חברית, ציונית, אקזוטית - ודאי שכן. פועה תמרנה היטב בין האוניברסיטאות בצ'כיה ובגרמניה והחליפה מסלולי לימוד אך התמידה לשמור על קשר מכתבים וגלויות עמו ועיתים אף ביקרה אצלו ועשתה עבורו עבודות קטנות כמו בישול, כביסה וכד'.

מבחינתה, חשוב היה להוכיח להוריה ולברגמן מיטיבה, שנותרו בירושלים, שהיא מתקדמת בלימודיה ושאין היא פנויה לעסקי אהבה ושעשועים. על השאלה האם שימשה פועה השראה לסיפורו האחרון של קפקא גם כן לא ניתנה תשובה ניצחת אם כי כפי שהראינו חוקרים רציניים סברו כך. אין באפיזודה זו להאיר פן נוסף בכתיבתו של קפקא אלא לתאר מפגש בצומת דרכים בלתי צפוי שהוליד יותר מאוחר, פליאה ותחושת החמצה מסוימת.