בשבוע החולף עברנו את הגל הראשון של "מקהלות הנאו-צדיקים" שחזרו ובישרו לנו באותות ובמופתים, בשירה ובדברי הלל על התקרבותו הבלתי נמנעת של "המהפך" הבא בתולדות עם ישראל. מאז טבע
חיים יבין, "מר טלוויזיה", את מטבע הלשון "מהפך" בעקבות תוצאות בחירות 1977
1 הפך כל שינוי במנהיגות פוליטית בישראל ל"מהפך"; לא דובים ולא יער.
החלפת מנהיגות במפלגה פוליטית כמעשה שגור בתרבות הארגונית של המערך, הרכבת קואליציה בראשות גורם פוליטי כזה ואחר או איחוד מפלגות לגוש פרלמנטרי בעל תוכנית פוליטית שאינה זהה לתוכנית הקואליציה הקודמת,
אינם מהפך; הם שינוי. משטר דמוקרטי נועד לאפשר שינויים תקופתיים מסודרים, פרסונליים, פרוגרמטיים או שניהם. הוא מציע פלטפורמה שיטתית, גלויה, מוצהרת ונשלטת על-ידי תהליכים ניהוליים מעוגנים בחוק וידועים לכל. בטרם עוותה הדמוקרטיה על-ידי הפוסט ליברליזם המקורב עד כדי זהות לאנרכיזם, היה תהליך תקופתי של חילופי שלטון, חלקיים או מלאים, תמצית ההליך הדמוקרטי. לדידי כך צריכים הדברים להיות גם כיום.
מפלגת העבודה, מיסודה של מפא"י, אך בשום אופן לא יורשתה ההיסטורית, נתונה דרך קבע בסד פוליטי כפול. מצד אחד היא רואה עצמה כממשיכת דרכה של התנועה המרכזית שהובילה את תהליך הקמתה והכרזתה של ישראל כמדינת לאום ריבונית של העם היהודי. מצד שני התרחקה המפלגה מרחק רב מהאידיאולוגיה ומסדר העדיפויות הפוליטי שהנחו את מקימיה ומנהיגיה הראשונים והבולטים ביותר ובכלל זה: ציונות פעילה, התיישבות, עליה וקליטה, ביטחון, סולידריות חברתית ומנהיגות לאומית שגילמה ושילבה עקרונות אלה לכלל פרוגרמה פוליטית אופרטיבית.
מתוך אי-הבנת מהות המאבק הערבי-ישראלי על ארץ-ישראל, אימצו ממשיכי דרכה של מפא"י את שלד הרעיונות המקוריים שהביאו לקודמיהם את הבכורה הפוליטית וההגמוניה החברתית. הגישה של "עוד דונם ועוד פרה" הייתה טקטיקה שנבעה מחולשה יחסית ולא אסטרטגיה שמוליכה ליעד המלא של הציונות. גישה זו אינה ראויה למדינה ריבונית שבה מיליוני יהודים. מחוסר מבנה ומעוף, מילאו ממשיכי הדרך לכאורה את הטקטיקה בפרשנויות "חדשות", אנמיות, פוסט-מודרניות ופוסט ציוניות והתרחקו מהעיקר. בריחה ממאבק לאומי על עיצוב וייצוב המדינה החדשה שקמה, חיזוקה, ייצוב גבולותיה, המשך העלייה כעקרון ציוני מוביל ודחיית הירידה כאנטי-תיזה של הציונות המגשימה לעבר החיים הטובים - סיר-הבשר התנ"כי - החליפו את האידיאולוגיה הבסיסית המנחה. סולידריות הפכה ממושג לאומי למושג סקטוריאלי ו"אתה בחרתנו" הפך מציווי של חובת עשייה קפדנית ולפרשנות חדשה של ספר-הזכויות לאנשי שלומנו. חיקוי מתוך התבטלות של המערב "המתברגן" מבחינה חברתית וכלכלית, הפך לעגל הזהב של הדור הממשיך; ובין היתר כהמשך טבעי לכל אלה, קמה לנו מדינת תל אביב.
ביטוי מובהק
מול כל אלה נותרה על-כנה, במפלגת השלטון ההיא, התחושה שדמוקרטיה היא מילה וכי מי שנבחר לשלטון בתחילת הדרך, יישאר בשלטון לעולם ועד, ללא קשר לדברים שיעשה או לא יעשה עם המנדט שניתן לו. המכה הפוליטית של 1977, הוכיחה בפעם הראשונה לממשיכים הכושלים של מפא"י ההיסטורית, שיש קשר הדוק בין מה שהם אומרים ולא עושים, למה שמצפה מהם הציבור. כאשר הם אינם יודעים לקרוא את רצון הציבור והציבור אינו מוצא במעשיהם ביטוי מובהק לרצונו ולהבטחותיהם, הוא מבין את המוטל עליו ופועל בהתאם. לא במקרה הייתה אחת מקריאות הקרב של מערכת הבחירות ב-1977:
"מושחתים נמאסתם".
המהפך של 1977 היה שינוי פרדיגמטי ולכן גם היה מהפך אמיתי - כל המרכיבים המרכזיים של הזהות הלאומית-פוליטית השתנו. הקש ששבר את גב הגמל, היה כישלון מלחמת יום הכיפורים והמחיר העצום בדם ובדמים שנתבע הציבור לשלם בעקבותיו. מי שהתיימרו להיות מומחי הביטחון, האסטרטגיה והניהול הלאומי, כשלו בכל ההיבטים המרכזיים של ניהול המדינה. עם כישלון זה גם החלה שחיקה שיטתית, שלימים הפכה אידיאולוגית, של הישגי מלחמת ששת הימים; התחוללה מפולת במורל הלאומי ובתחושת הביטחון כאשר ההווה מרוסק, תקוות העבר מנותצות והאופק הלאומי שב להיות מעורפל.
קרן האור היחידה של הגשמה ציונית, שהזכירה לציבור את הימים הגדולים של האופוריה לקראת עצמאות, הייתה ההתיישבות באיו"ש. לגבי ממשיכי דרכו של המערך, התיישבות זו נתפסה כבעיה ואפילו כאסון. אצל אחרים קיבלה מעמד של מציאות זמנית, עד ל"מכירה הפומבית" הבאה של נכסי האומה וסיכויי הקוממיות. קשה להחליט מה היה היסוד החזק יותר ברוח הנכאים שהנחיל השמאל לישראל - הכישלון הצבאי ביום הכיפורים, המכה הפוליטית במהפך 1977 או העובדה שהציונות הדתית נטלה ממנו את הבכורה ביישוב ארץ-ישראל; ואולי כל שלוש הסיבות גם יחד.
רוח הנכאים הזו שורה עלינו עד היום ותנאי הכרחי (אך לא מספיק) לעבודה להתאושש פוליטית הוא להשתחרר ממנה. המנהיג הראשון בעבודה שיצליח להיבחר כשעל דגלו חרותה בפרהסיה מטרה זו, יבשר תחילתה של התאוששות. אינני מוצא זאת בנפשות הפועלות כיום.
תהליכים היסטוריים עשויים להיות מהפכניים, אולם, לרוב אלה תהליכים הרסניים. תהליכי-עומק אינם מהפכניים; הם מתחוללים בהדרגה עד אשר אירוע כבד-משקל חושף את הבשלתם. המהפך של 1977 היה אירוע כזה. נגדשה סאת הסלידה של הציבור ממנהיגות שהובילה אותו מדחי לדחי והחל תהליך שינוי, שהלך והתייצב עד אשר הגיע לממדי השנים האחרונות. מלבד הסלידה ממרכיבי הריקבון, האנוכיות והחיקוי התפל של המערב שהשליטו כאן אבירי האידאות הפוסט-מודרניות, ייצוב המהפך נשען על תחושה ציבורית ברורה, שהימין הוא שומר-חותם אמיתי על ארץ-ישראל, ירושלים והמרכיבים היהודיים
2 של החיים במדינת-ישראל. ככל שאליטות השמאל מצאו את מקלטן הפוליטי בגופים הפוליטיים שירשו את השלד החיצוני מפא"י והמערך ההיסטורי, כך מתרחק מהם יותר רוב הציבור. מסיבות רבות - לדעתי, שגויות, ציבור זה איננו מצטרף לימין הפוליטי המובהק וחלקו עדיין מוצא את מקומו במפלגות נישה "מרכזיות" וזמניות.
הליכה ברווזית
אם יעלה הציבור על כוונה של מפלגות המרכז לחבור לשמאל ובכך לסכן את האלמנטים היהודיים המרכזיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית, להערכתי הוא יכשיל כוונה זו בבחירות, באמצעות
הפתעה במתכונת ההצבעה. "יש עתיד" בראשות לפיד מבינה נטיות אלה ואין זה מקרה שהתבטאויות לא מעטות שלו בזמן האחרון מבטאות תובנות אלה. בהתבטאויות אלה מקרב עצמו לפיד בזהירות לימין ומרחיק עצמו מהשמאל. "בהליכה ברווזית" כזו יש לא מעט סיכון פוליטי, שביום מבחן, אם יעדיף חבירה לשמאל קיצוני לשם הגשמה פוליטית אישית, לא כל תומכיו ילכו בעקבותיו. הואיל ו"יש עתיד" איננה מפלגה דמוקרטית, כל מי שמצביע עבורה שם לפחות חלק מזכותו להכריע על קרן הצבי.
המאבק המתחולל כיום בעבודה על השליטה במפלגה, הוא מאבק סרק. אם תישאר המפלגה בעמדותיה היא תישאר גם בשולי המפה הפוליטית. שני המתמודדים הראשיים על ההובלה - פרץ וגבאי - אינם מוכשרים משום בחינה יותר מראש הממשלה המכהן, פרץ גם מבוגר ממנו וגבאי "טירון פוליטי". בתמרונים הפוליטיים שבעזרתם מנסים חכמולוגים נוסח ברק לדוג במים העכורים של הפוליטיקה הישראלית, אין ממש. ברק נזקק לתמרונים אלה. הוא יודע שאם ירוץ בבחירות בגלוי לא יצליח, בגלל אוסף הכשלים הפוליטיים שהוא גורר אחריו, אופיו וחוסר האמון שרוחש לו רוב הציבור כמנהיג לאומי.
הבחירות הראשונות בעבודה לראשות המפלגה מאחורינו. התוצאות אינן מפתיעות. העובדה ששני המועמדים שנבחרו הם גם יוצאי עדות מזרח, אינה בעלת משמעות מהותית.
אופיה של מפלגת העבודה אינו נקבע על-ידי מי שעומד בראשה, אלא על-ידי הרכב המרכז והמצע הפוליטי שלה. מאחר שדעת שני המועמדים דומה בנושאים המדיניים, מפלגת העבודה אינה מביאה בשורה מדינית חדשה ומעמדה מול הימין ואפילו מול "יש עתיד" בתחום המדיני, יהיה נחות. שני המועמדים שונים בראיה הכלכלית ובכושר הניהולי שלהם. גבאי מייצג ניהול אופרטיבי מודרני ופרץ בא מתחום הניהול העסקני. הבדלים אלה אינם מכריעים לגבי המועמד המועדף. לפרץ יתרון פוליטי מול גבאי, משום שגישותיו הסוציאליסטיות עדיין תואמות טוב יותר את עמדת חברי המפלגה הוותיקים. בבחירות ארציות אני מעריך שבהינתן שדרכה של המפלגה היא אותה דרך כבעבר ורוב מצביעיה הם מצביעי עבר, החידוש שעשוי להיות גלום בגבאי לא יהיה מכריע.
פרץ איננו איש בשורה וספק אם יצעיד את העבודה לבכורה פוליטית. גבאי הוא אישיות פוליטית חסרת ניסיון של ממש, כאשר מדובר בתפקיד של ראש ממשלה במדינה כישראל. דומה שרעיון "הגושים" של הרצוג הוא הפלטפורמה של העבודה וגבאי לבחירות הבאות - צבירת מירב הקולות כסיעה, התחברות לסיעות נוספות ויצירת גוש פוליטי שבראשו תעמוד אישיות ייצוגית מספיק, שתוכל לגייס את אמון הציבור בבחירות כלליות.
בעיני זו פשיטת-רגל של מפלגת העבודה. הזיגזג שעשה גבאי בדרכו מהליכוד דרך "כולנו" לעבודה, נראה כעוד "תרגיל מסריח", שתפקידו העיקרי הוא לקצר לגבאי את דרכו לצמרת הפוליטית שלנו, תוך שיפור המיצוב. אנשים שעושים קיצורי דרך אינם אמינים בעיני.
בתהליכי-לימוד וצבירת ניסיון אמיתי בתנאי מציאות, אין קיצורי דרך.
לסיכום: מפלגת העבודה היא אותה מפלגה. המתמודדים החדשים-ישנים על ראשות המפלגה לא רק שאינם מבטאים מהפך, אלא ספק אם הם מבטאים אפילו תחילתו של תהליך רציני של הפקת לקחים ושינוי מחשבתי אמיתי. מפלגת העבודה נערכת לבחירות הבאות כשבאופן מטאפורי מתמודדיה לובשים חולצות טריקו שעל חזם כתוב: "רק אנחנו, ובזכות האבות המייסדים".
לא רציני. מפלגה שאינה רוצה ללמוד ולהפיק לקחים או אינה מסוגלת לכך, היא מפלגה שגורלה נגזר. תהליך השקיעה - אם לא תחול בה התמוטטות בעקבות כישלון פוליטי נוסף ודחיקתה למעמד של המפלגה השלישית או הרביעית בישראל - עשוי להימשך עוד שתים או שלוש קדנציות.
עבורי מפלגת העבודה הנוכחית, מפלגה מאובנת שאיבדה את ערכיה הלאומיים והציונים, איננה חלופת בחירות ריאלית. המלחמה העיקרית של הימין היא מול עצמו ודימויו הציבורי.
