אליוט אברמס: אנליסט פוליטי, בעיקר בנושאי מדיניות חוץ אמריקנית. כיהן בתפקידי ממשל בכירים אצל הנשיאים רונלד רייגן וג'ורג' בוש הבן.

תבוסתו של דאעש כישות מדינתית, משאירה שתי שאלות משמעותיות איתן ארה"ב צריכה להתמודד. השאלה הראשונה היא, מי יתפוס את השטחים שדאעש נסוג מהם. ישנו מאמץ מצד ציר אירן, חיזבאללה, מיליציות שיעיות ורוסיה לתפוס שטחים אלו. זוהי תשובה שארה"ב לא יכולה לקבל. קואליציה אנטי-אמריקנית שכזו, תאיים על ירדן וישראל ותשאיר את אירן ככוח הדומיננטי ברוב האזור. לא ניתן להתנגד לכך בצורה דיפלומטית, ולכן יש לפעול באמצעות כוח קרקעי הנתמך על-ידי ארה"ב.

מלחמת האזרחים בסוריה הרסה כל אפשרות של מציאת דרך קלה לשקם את המדינה. בטווח הבינוני, ניתן לקיים דיאלוג מול רוסיה כיצד ניתן לשלב את האינטרסים שלה ושל ארה"ב, תוך מתן אפשרות לפליטים לחזור הביתה. צעד זה יהיה בלתי אפשרי, אם רוסיה לא תכבד את ארה"ב ותבין שישנו צורך בפשרה.

אפילו בתרחיש הטוב ביותר, לפיו דאעש מובס כישות מדינתית ומאבד את כל אחיזתו הקרקעית, הארגון עדיין יכול להמשיך כארגון טרור. מעבר לכך, שאר ארגוני הטרור בסוריה לא ייעלמו. כאן מגיעה השאלה השנייה: איך ממשיכים להילחם נגד ארגוני טרור סונים שפועלים נגד ארה"ב? מובן, כי שליטה שיעית באזור, תלבה את היצרים הסונים ותביא לעלייה בגיוסים בקרב ארגונים אלו. כל פעילות אמריקנית שתביא להתעצמות השליטה השיעית הזאת, רק תהפוך את ארה"ב למטרה משמעותית יותר.

כל זה מוביל למסקנה הלא-רצויה, לפחות מבחינת הממשל האמריקני ואמריקנים רבים: תבוסת דאעש לא יסיים את ההתערבות האמריקנית בסכסוכים במזרח התיכון ואף תגביר אותה. ההתערבות האמריקנית לא תהיה כפי שהייתה בעירק, אך יהיה צורך בסוג של מחויבות, כנראה אלפי חיילים אמריקנים במדינות האזור, כולל עלייה במספרי החיילים בבסיסים האמריקנים באזור. כל עוד אירן מנסה להרחיב את ההגמוניה האזורית שלה וארגונים סונים שמים את ארה"ב למטרה, תבוסתו של דאעש משנה, אך לא מצמצמת, את חלקה של ארה"ב במזרח התיכון.

רוברט מאלי: עו"ד אמריקני, כיום בעל תפקיד בכיר ב-International Crisis Group. בעל מומחיות בסכסוך הישראלי-פלשתיני, ובעבר יועץ לנשיאים ביל קלינטון וברק אובמה.

עבור רוב בעלות בריתה של ארה"ב במזרח התיכון, המלחמה נגד דאעש לא הייתה דאגתן העיקרית. למרות שהמדינות המערביות אמרו שמדובר במאבק בעל עדיפות בינלאומית, אותן בעלת ברית הצטרפו ללחימה אך הסתכלו קדימה ליום שאחרי דאעש.

עבור טורקיה, מה שחשוב הוא המלחמה נגד הכורדים ורצונם בהגדרה עצמית. עבור סעודיה ואירן, מה שחשוב היה השליטה באזור; בעולם הסוני מתרחש מאבק בין מדינות קיצוניות יותר וקיצוניות פחות, מאבק שנתפס מבחינתן כחשוב יותר. עבור עירק, המחשבה על הסכסוכים האתניים והעדתיים במדינה, מעכירה את השמחה שבהבסת דאעש; הלחימה נגד דאעש תמיד הייתה כיסוי למאבקים אלו, ועם תבוסתו ההולכת וגוברת של הארגון, מאבקים אלו יקבלו נופך משמעותי יותר.

ביום שלאחר הקרבות, ארה"ב תצטרך לשאול עצמה כמה היא הולכת להיות מעורבת. בעלות בריתה יבקשו שהיא תהיה כמה שיותר מעורבת, תוך הכרת הנטייה האמריקנית לכוח. ממשל טראמפ עוסק במלחמה בטרור, במאבק מול אירן ובלעשות מה שאובמה לא עשה. דרך נקודות אלו, בעלות בריתה של ארה"ב ידחפו להתערבות אמריקנית.

ישנן ראיות שהדבר כבר קורה. סעודיה ואיחוד האמירויות הציגו את מלחמתן בתימן כפעילות נגד אירן, וכך גם את פעילותן נגד קטאר ושיתופי הפעולה שלה מול אירן. הכורדים בסוריה, שחוששים מנטישה אמריקנית אחרי הבסת דאעש, מציגים עצמם כחסם משמעותי נגד ההתעצמות האירנית בסוריה ונגד האיסלאמיזציה של טורקיה. טורקיה מצידה מציגה את אותם כורדים כמחבלים, ומצרים מציגה את האי-סובלנות שלה נגד האיסלאמיסטים כמאבק נגד הטרור.

ממשל טראמפ יתפתה לקחת צד, אך הוא יפסיד. הדרך האופטימלית להבטיח את האינטרסים האמריקנית לאחר הבסת דאעש, היא לא להצטרף או להגביר עימותים שיכולים להביא לתוהו ובוהו ולהגברת הפילוג. פעולות שכאלו כוללות הסלמה של מלחמות באזור, לתווך בין סעודיה וקטאר, לפעול לסיום מלחמת האזרחים בתימן, להביע עמדה לגבי האיסלאם הפוליטי ולהוריד את רמת המתח בין סעודיה ואירן.