ימי בין המיצרים

ישנם כאלה, במקום בו נעשים עוולות, המעדיפים לשתוק ולא להתערב. רודפי שלום הם, ואינם נכנסים למריבות. הם מחכים שהאש תחדל כבר, ויוכלו להמשיך לעסוק בענייניהם. זוהי "שתיקת הכבשים" של אותם הסבורים שלעיתים לגרש מישהו ממסיבה זה לא נורא, והעיקר שיתנו לראות בשקט את הסרט, את ההצגה וליהנות מסעודה טובה. שהרי להתערב פירושו שגם אתה תהפוך לשונאו של בעל הבית, שגם אתה תגורש מהמסיבה. וגם אם לא תגורש, הרי המסיבה תיהרס.
ומי רוצה להיות בין הורסי מסיבות?!

"בין המיצרים" - כך נקראים ימים אלו בין י"ז בתמוז עד תשעה באב.

ובין המיצרים זה גם כשאתה עסוק במשהו מהנה וטוב, ומול עיניך קורה משהו רע ומעליב. ואתה מתלבט מה עליך לעשות? האם עליך לקום ולסייע לאותו מגורש מושפל מול עיניך או לחכות בסבלנות לחוצה שיוותר ויסתלק כבר, כי האוכל מתקרר והכיף מחכה לך. כי תמיד נעים ונוח יותר להיות מן המתבוננים ונהנים. ובעיקר – השייכים ולא מן המתערבים.

נכון, איש אינו רוצה ממש להזיק לאחר. רובנו אנשים טובים ומתחשבים. רובנו רוצים רק שלווה ונחת בחיינו. אנחנו לא רוצים מסיבות שמתפרקות בשל מריבה פרטית לגמרי ולא אוהבים להתערב, אבל מוטב הרבה מסיבות שמתפרקות ולא בית מקדש אחד שנחרב. כי על-ידי שנאת חינם ושתיקות מול עוולות נחרב הבית. ועל-ידי אהבת חינם עתיד הוא להיבנות.

והאשם העיקרי בחורבן נמצא בסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא - על מה חרבה ירושלים?
על מה חרבה ירושלים - קמצא ובר קמצא:

מספר שנים לפני שנחרב בית המקדש, ערך עשיר אחד מסיבה מפוארת לכל אוהביו. בין השאר הזמין גם ידיד קרוב בשם "קמצא". המשרת שנשלח למסור את ההזמנות, טעה ובמקום להזמין את "קמצא" מסר את ההזמנה ל"בר קמצא", אדם אותו שנא העשיר בכל ליבו. בר קמצא חשב שהעשיר! מעוניין להתפייס איתו, קפץ על ההזדמנות והגיע שמח ומהודר אל המשתה.

העשיר הביט בו מופתע: "אתה הרי שונא שלי, למה באת לקלקל לי את השמחה? הסתלק מכאן מיד". בר קמצא נבוך וניסה לפייס את העשיר: "אתה צודק, כנראה טעות. אבל אם כבר באתי, אל תגרש אותי. אשלם לך עבור האוכל והשתייה שלי". אבל העשיר לא ויתר: "הסתלק מכאן מיד!" כעס. ובר קמצא ביקש: "בבקשה אל תבייש אותי! אשלם לך חצי מהוצאות הסעודה". העשיר סירב: "בשום אופן"! ובר קמצא התחנן ממש: "אשלם לך עבור כל הסעודה". אבל העשיר סירב ובכעס רב אחז את בר קמצא והוציאו מן המסיבה בבוז.

בר קמצא נפגע עד עמקי נשמתו. ומה שהכאיב לו ביותר היה שבאותו משתה ישבו כמה וכמה תלמידי חכמים חשובים ואיש מהם לא מצא לנכון להגן על כבודו. הכל עסקו בענייניהם ולא אמרו או עשו דבר.

"אלך ואתנקם בהם" חשב לעצמו. אמר ועשה. יצא אל קיסר רומא והלשין כי היהודים מרדו במלך. "אם אינך מאמין" הוסיף בר קמצא "בוא נערוך ניסוי. שלח עמי בהמה כדי שיקריבו אותה בבית המקדש, אם הם יסרבו להקריב את הבהמה, תדע שהם מרדו בך".

המלך הסכים לערוך את הניסוי הפשוט, ובר קמצא מיהר להטיל מום בבהמה. היה זה מום קל, אך על-פי ההלכה, אסור להקריב בהמה בעלת מום על גבי המזבח. החכמים שראו את הבהמה רצו לרצות את המלך כדי שלא ינקום בהם וחשבו להקריב את הקורבן. אבל היה שם חכם אחד בשם רבי זכריה אבקילס והוא אמר להם: "אם תעשו זאת, יחשבו כולם שמותר להקריב בהמה בעלת מום על המזבח". "אם כן" אמרו "נהרוג את בר קמצא כדי שלא יוכל לשוב ולהלשין למלך", אך שוב מנע אותם רבי זכריה: "אם תעשו זאת, יאמרו שמי שהטיל מום בקורבן יהרג". לא הקריבו את אותה הבהמה, חזר בר קמצא אל המלך וסיפר לו. והשאר היסטוריה.

ועל כך אמר רבי יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, שרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו". סיפור אחד, הרבה משתתפים ואסון גדול לעם ישראל.

בגלל נטירה, שנאת חינם ואדישות לצער הזולת נחרב בית המקדש, נשרף ההיכל ועם ישראל הוגלה מארצו! ועל אלו נקבעו ימי האבל מי"ז בתמוז, יום בו נבקעו חומות ירושלים, עד ט באב, יום בו נשרף בית מקדשנו! ועל כך נקבעו ימים אלו כאבל לדורות עד שיבנה הבית שוב.

על-ידי אהבת חינם עתיד הוא להיבנות בעזרת הם. שנזכה - בקרוב ממש!