כשכותבים על הצגה מטלטלת, אין בזה די כדי להכיל את עוצמת הרגש והחוויה שהצגת "דומית המלחים" מעוררת בלב הצופים. מחזהו של
אלכסנדר גאליץ'/ גינזבורג (1917-1977) שנאסר להצגה במשך 30 שנה, חושף לראשונה על הבמות בישראל את הפצעים שהותירו פשעי המישטר הרוסי לפני, בתוך ואחרי מלחמת העולם השנייה; את החיים של אב ובנו הנעים בקיצוניות מהקצה אל הקצה עד להתעללות גופנית המביאה להיסטריה גורפת; ואת החיפוש אחר המקום שיכול להיקרא בית.כשהתשובה בסוף - רק כאן, בישראל.
ההצגה עלתה לאחרונה בעברית בהצלחה רבה בפסטיבל תיאטרון רוסי ובינלאומי ברוסיה שם זכתה בפרס ראשון על עיצוב החלל והבמה. אנשי התיאטרון שם נדהמו כיצד בעוד הם רגילים להשקיע בתפאורות גרנדיוזיות - הנה הישראלים (רובם יוצאי רוסיה) יצרו מכלום משהו מדהים להפליא. (להם זה היה נראה ש"הרוסים חזרו הביתה").
מרכז העלילה הוא יחסי האב והבן הכוללים אהבה עזה והתעמתות מתמשכת ביניהם עד שהבן שטופח בקפידה ע"י האב אברהם (
גרא סנדלר במשחק מוחץ כל לב) להיות כנר, עוזב את העיירה הנידחת טולצ'ין ונוסע למוסקבה. שם הבן לומד באקדמיה למוזיקה. הבן דוד (
דורי אנגל בהופעה מרגשת יוצאת דופן בעוצמתה) כשהוא עומד עומד לקבל פרס על הישגיו, מופתע ע"י ביקור אביו שקוטע את האירוע ומביישו לגמרי. המשחק של גרא סנדלר כיהודי אומלל בגולה, שבקושי מתפרנס וחוסך כל פרוטה כדי שבנו ילמד נגינה בכינור - משחקו כאן הוא אחד משיאי התיאטרון העברי. הזדקקותו לוודקה, כנהוג ברוסיה, מדרדרת את מצבו הנפשי עד לאיבוד האיזון. מה שמשליך על נפש הבן, הילד, וממשיך בתקופה שבה העלילה עוברת למוסקבה. סערת נפשו היא נקודת מפתח לאורך כל ההצגה אותה ביים בכזו הצלחה
מיכאל (מישה) קייט שאף תרגם אותה יחד עם דורי אנגל.
שלוש אהבו את דוד מילדות- חנה (
אילה שיפטן הנוגעת ללב), לודה המשוררת (
יבגניה בונדרנקו המרשימה במיוחד כאחות המטפלת בפצועי המלחמה) - ואהבת הילדות של דוד לחברתו טניה היפה (
ולריה בוזדיגר המשובבת כל לב ברומנטיות הרכה שלה) שנמשכה גם במוסקבה, שם הספיקו להינשא בטרם השואה ניתקה ביניהם לעד.
המחזה כתוב בדם לבו של המחזאי היהודי גינזבורג ששינה את שמו לגאליץ', ועבר בעצמו מסכת חיים של סבל. תאור העוני והעליבות בה חיו היהודים במאות העיירות הקטנטנות ברחבי רוסיה, מומחש בתפאורה העשויה מכמה מיטות ברזל העומדות אחת על השנייה בכעין ארון גדול, המכיל גם בגדים, גם ספרים, גם דלת יציאה, וכשארגזים ותיבות מהווים את האיחסון של הכל, וכמו-כן גם לישיבה, וכאוביקטים להשלכה איש על רעהו בהתקפי הזעם. בהמשך, המיבנה מפורק ומשמש כמיטות בעת המלחמה לפצועים בשדה קרב. התאורה הפנומנלית של
מישה צ'רניאבסקי משחקת כאן תפקיד חשוב בהמתמזגותה עם התפאורה והתנועה על הבמה.
המוזיקה (אותה ערך
נדב ויקינסקי) המלווה את ההצגה היא כה מופלאה, רובה עם נגינת כינור, והיא מרעידה את הלב בנוסף למשחק הכה נוקב. שפת המחזה רובה עברית, וחלקים ממנה ביידיש, שגם למי שלא מבין - עוצמת המשחק ממחישה לו הכל.
החיפוש אחרי מקום שהאדם יכול לכנותו ולחוש בו שהוא הבית עבורו , מתמשך בארבע תקופות ובמקומות שונים. כשמבעד לסצינות הסוריאליסטיות החלומיות שהמחזה כולל, והמעניקות לו את הייחודיות הכה נפלאה, מבצבצים פרטים על זוועות המישטר הנאצי והדיקטטורה הסובייטית שכפתה על ילדים להלשין על הוריהם. כך מרשים מאוד הקטע בו חברו של דוד, סלאבה (
לאון מורוז), נאלץ לעמוד על שולחן ולהכריז על אביו כבוגד ולהתנצל שלא הבין זאת קודם לכן בשל גילו הצעיר. כשרואים באופן מוחשי את מה שידענו בצורה מילולית - הרושם עז ושונה.
הדוד מאיר, אחיו של האב (שנרצח לנגד עיני בנו ע"י הנאצים משום שהעז להכות את הקצין הנאצי) -
וויטלי ווסקובויניקוב המאד מרשים גם כסמל המשרת במישטר הסובייטי לאחר המלחמה, חוזר 10 שנים אחרי המלחמה לחפש את אחיו והבן, ומוצא רק את טניה, אלמנתו של דוד עם בנו הצעיר, ששמו אף הוא דוד. תפקיד שאף אותו ממלא דורי אנגל כילד חמוד ושובה לב.
הקשר הנפשי העמוק של דוד לאביו אברהם בא לידי ביטוי בסצינות בהן דוד חוזר ורואה את אביו כאילו הוא עדיין חי, והם מדברים ביניהם. מה שמעיד על עומק הטראומה של דוד, שלא הספיק להשלים עם אביו בעודו חי, ועושה זאת בדמיונו כשהאב כבר השיב את נפשו לבוראו. סצינות אלו מעבירות את הצופה מהמציאות לתת-מודע, וכמו אצל סטרינדברג, המחזה משתדרג ומתעשר בסצינות אלו. הן כמו באות להשלים עם האכזריות בה חבט האב בזמנו בבנו עם החגורה. מנהג שפשה בקרב יהודי מזרח אירופה במאה העשרים.
שיאה של ההצגה מצוי בסצינת הגסיסה והמוות של דוד, כשכל אותה עת מטפלת בו זו שדחה את אהבתה כל העת, לודה, המשוררת. כל הרוך והעדנה שהיא מערה עליו, כמו בסצינת ה"פייטה", מביאים את הצופה לדמעות. ההצגה כה ריגשה אותי, עד כי ייתכן שהביקורת גלשה מהתחום האנליטי היבש וספגה את סערת הרגשות שההצגה מעבירה לצופיה.
העובדה שהשחקן הראשי גרא סנדלר שהוא מהמשובחים שיש לבמה הישראלית, נוסע בעוד כמה ימים לביים בניו-יורק הצגה חדשה, מותירה לשרת התרבות את ההזדמנות - לשוב ולצפות בהצגה בתיאטרון תמונע רק 18 בחודש זה. והיה אם היא תחמיץ זאת - הדבר ייראה שאכן היא עושה הכל לקידום המסורת והתרבות - אך רק של הפן המזרחי. ואילו התרבות ממזרח אירופה נחותה בחשיבותה. חשוב על כן להעלותה כדי שהנוער יראה וישמע במו עיניו דווקא משום שהסיפור מוגש כטרגדיה במינון מצומצם מבחינת מספר הדמויות, ולא במאסות של מספרים שחולפים מעל לראש ולא נחקקים כלל.
חוויה עזה שראוי לצלם אותה ולהנציח אותה כך שתוכל להיות מוקרנת לטובת כל הישראלים באשר הם. אין די מילים לשבח את המחזאי, הבימאי הנפלא וכל צוות השחקנים הכה מרגשים, בתוך התפאורה הבלתי רגילה שעיצבה עם התלבושות דניה שכטר, עם המוזיקה המופלאה, שיוצרים את החוויה בכללותה.
