לפני שדאעש הגיע, קראקוש (הידועה גם בתור בח'דידה) הייתה הבית לקהילה הנוצרית הגדולה ביותר בעירק. כעת, לאחר שחרורה, שרידים מעטים נותרו והתושבים שברחו שוקלים האם כדאי לבנותה מחדש, כאשר העתיד לא ברור – מדווח מן העיר השבועון הגרמני דר-שפיגל.
נוצרים רבים נרצחו בידי דאעש רק משום היותם נוצרים. בעיני דאעש, מדובר בכופרים שדינם מוות. כך קרה לאיוקה. הוא תכנן לקחת בחזרה גופת אדם שנרצח על-ידי דאעש, אך בסוף נרצח בעצמו. גופתו נזרקה למערת קבורה בבית העלמין בעיר, כאילו היה חתיכת אשפה.
קראקוש נחשבה לערש הנצרות בעירק. העיר נמצאת כ-35 ק"מ דרום-מזרח למוסול ועד הכיבוש של דאעש גרו בה 40,000 איש. מדובר בעיר הגדולה ביותר לנוצרים בעירק, שתולדותיה הולכות אחורה עד תקופת המקרא. עד לפני שמונה חודשים דאעש שלט בעיר. הארגון גירש ורצח נוצרים, חילל כנסיות ושרף בתים.
כעת עמל האב רוני להחיות את קראקוש. דבר ראשון, יש צורך לקבור את המתים. עם שחרור מוסול, הנוצרים יכולים לחזור בקרוב לבתיהם. השאלה היא, מי ינהל את האזור לאחר הבסת דאעש. האם התושבים הנוצרים יחושו בטוחים לחזור, אחרי ששכניהם המוסלמים הפנו להם עורף?
40 משפחות עוזבות בשבוע
קראקוש נראית כמו עיר רפאים, מתאר דר-שפיגל. דאעש חפר מנהרות רבות מתחת לעיר, חלקן מגיעות עד מוסול. הסכנה הגדולה ביותר כעת היא המוקשים שדאעש הניח בעת נסיגתו. תושבי העיר מעזים לחזור רק לכמה שעות כל פעם. רובם מגיעים מארביל, בירת האוטונומיה הכורדית. הם בודקים מה נשאר מבתיהם. האב רוני שואל, האם עדיף להרוס את העיר ולבנותה מחדש, או להפוך אותה למוזאון כדי להזכיר את הזוועות של דאעש.
כחצי מתושבי קראקוש עזבו את העיר, כאשר כ-40 משפחות כל שבוע עוזבות למדינות אחרות. בתקופת שלטונו של
סדאם חוסיין היו בעירק 1.3 מיליון נוצרים; כיום נשארו בה 200,000. הנוצרים הופלו ונרדפו באזור במשך מאות שנים, והם רואים עצמם כקורבנות של הרוב המוסלמי. בתקופת שלטונו של סדאם הם היו בטוחים למחצה. בתור סוני, עוד קבוצת מיעוט בעירק, סדאם שילב נוצרים במנגנוני השלטון כחלק ממאמציו לגבש את כוחו.
מצבם של הנוצרים התדרדר לאחר הפלישה האמריקנית בשנת 2003. למרות הטענות לפיהם האמריקנים הם משחררים, התוהו ובוהו שנוצר בעירק הביא לשנאה כלפי הנוצרים. הממשלות שקמו לאחר הפלישה היו זקוקות לתמיכת הרוב השיעי ולא לנוצרים. נוצרים רבים נמלטו מבגדד והגיעו לקראקוש.
כדי להבין מה קרה לעיר בתקופת דאעש, יש לדבר עם התושבים שנמלטו לארביל. זריפה בקוס, אלמנתו של איוקה, זוכרת כיצד היא ובעלה קמו יום אחד באוגוסט 2014, ולא הבינו לאן שכניהם נעלמו. פעילי דאעש שהגיעו לביתם דרשו מהם להתאסלם או לשלם מס גולגולת. כאשר בעלה חלה, פעילי דאעש אמרו שהם לוקחים אותו לבית חולים וזריפה הועברה להתגורר עם תושבת אחרת במשך שנתיים וחצי, תקופה שהייתה למעשה מעצר בית. כל התקופה הזו, הן היו תלויות בפעילי דאעש שיביאו להן אוכל ומים. כאשר צבא עירק התקרב לעיר באוקטובר 2016, דאעש החל לשרוף בתים וכנסיות. כשחייל עירקי נכנס לביתן, הן החלו לבכות. כיום היא חסרת בית.
מי יגן על החוזרים
העיר נמצאת במחוז נינווה, אחד המחוזות המגוונים מבחינה אתנית בעירק. חוץ מנוצרים, מדובר גם בביתם של יזידים, סונים, שיעים וכורדים. מדובר במקרה בוחן: כיצד עירק יכולה לקום מחדש לאחר הבסת דאעש. כדי לשקם את קראקוש, יש צורך ב-10 מיליון דולר, סכום שלא ידוע מהיכן יבוא. הממשל העירקי והכורדי טוענים כל אחד לשליטה בקראקוש, דבר המאיים ליצור סכסוך חדש, ומי בעצם יספק הגנה לנוצרים שיחזרו?
היחידים שנלחמים כעת עבור קראקוש, הם הכנסייה ומיליציית מתנדבים נוצרית. גם הם לא יכולים להסכים על עתיד העיר. הכנסייה לא קוראת למאמיניה לחזור למקום שהיא לא יכולה להגן בו עליהם, והתקווה היא לשתף פעולה עם הכורדים שסיפקו יציבות עד כה. המיליציה דווקא סומכת על הממשל בבגדד, שסייע להם לשחרר את העיר. תושבי העיר, מוסר השבועון, היו רוצים שמחוז נינווה יהפוך לאוטונומיה עצמאית עם שמונה מחוזות, מחוז לכל מיעוט שנמצא בו. במצב כזה, נינווה תישאר חלק מעירק בזמן שפיקוח בינלאומי וחוקים אחרים יספקו הגנה לנוצרים.
מעטות המשפחות שחוזרות לעיר, ביניהן משפחת אבוש: שני אחים, נשותיהם ואחד הבנים. למרות הכל, הם עדיין מעוניינים לגור בעיר. הם מרגישים כאילו ישנה תוכנית לגרש את הנוצרים מעירק, אך למרות זאת הם מעוניינים להישאר. קרובי משפחה, שכנים וחברים שלהם גרים במחנה פליטים באזור ארביל. כמעט כולם מקראקוש והם מתגעגעים לעיר, אך חוששים לחזור. יש כאלו החוששים לחזור לעיר, בטענה שאיש לא יכול להגן עליהם וחזרה תביא אסון על האזרחים שנותרו. אותם אנשים לעולם לא ישכחו, כי היו אלו שכניהם המוסלמים שבגדו בהם.