יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצוֹ אֵין הוּא פּוֹלֵשׁ זַר
הַזַּר זֶה שֶׁפָּלַשׁ לָאָרֶץ מִן הַמִּדְבַּר
קְדוֹשֵׁי יִשְׂרָאֵל נוֹלְדּוּ בְּטֶרֶם נוֹלַד
מִקְדָּשָׁם בְּכַּעְבָּתָם וּמִקְרָאָם הוּרַד(1)
וִירוּשָׁלָיִם לֹא יָשְׁבָה בָּדָד
נָסְעוּ מַטּוֹת וּפְנֵיהֶם לְאֶרֶץ אָבוֹת
בְּלִבָּם אֱמוּנָה כִּי יְקַיְמוּ הַמִּצְווֹת
לְקַיֵּם כֹּל הַבְטָחָה וּכֹל נֶדֶר שֶׁיִּדּוֹר
וּבְרִית ה' בְּכֹל מַצָב שָׁמוֹר יִשְׁמוֹר
בְּמַסְעוֹתָיו לֹא יִסּוֹג אָחוֹר
וּבְסֶפֶר הַסְּפָרִים שָׁם הַכֹּל מְתוּעַד
שָׁם הָיָה מִקְדָּשׁ בְּטֶרֶם קַם מִסְגָּד
וְכִי אֵין לְהֶטּוֹת אֹזֶן לְדִבְרֵי בֶּלַע
גָּם אִם כִּפַּת הַזָּהָב מְכַסָּה הַסֶּלַע
וְכִי הַמַּצָּב עָרַאי וּלֹא קֶבֶע

מוצא פיך שמור ומוסיף גם קים

משה נצטוה על-ידי ה' לקראת סוף ימיו לפני מותו כך: נְקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים אַחַר תאסף אל עמך. (מטות לא/ב) זאת משימתו האחרונה של משה לפני פטירתו. משתמע מכך שכל עוד ולא נכנסו בני ישראל לגבולות א"י ומשה חי וקים, הוא יוסיף לעמוד עם העם במלחמתם במדינים. רק בהכנס ישראל לארץ יעמוד בראש העם יורשו יהושע בן-נון, שהיה פָּקוּד שלו, והוא אשר ינהיג את העם וילחם בכנענים לכיבוש הארץ. אלא שהמסעות שעשה ישראל החל מיציאת מצרים, מובאות לפרטיהם בפרשת מסעי ולאו דוקא בפרשת מטות. הפרשה מטות, המחוברת למסעי באה לעשות סדר, להכין את העם על-ידי מנהיגיו שאת מוֹצא פיהם לשמור ואם התחייבו לעשות דבר לקימו. דברים אלה נאמרים לפני הכניסה לארץ, בהיות ישראל במצב הִכּוֹן לקראת הבאות. ומשה מדבר אל מנהיגי העם באמצעות ראשי המטות ולא על הלחימה והמלחמה, אלא בקיום התחייבויות שהעם נוטל על עצמו לקרת הבאות. לפיכך הפרשה מתחילה ב"נדרים". משה בחלק זה של הספור עומד בפני חילופי משמרות, ולכן נצטוה ללמד את ראשי מטות בני ישראל להתנהג לפי מושגי ימינו: "להבטיח ולקים" והמבטיח שאינו מקים כמי שמחלל דברו, זה מעשה חמור על כן מוקדשת לשאלה זו הפתיחה של מטות, ללמד את ראשי המטות של ישראל לתת דעתם על כך, לקראת הכניסה לארץ שאז מחויבים להנהיג חוק וסדר. מכאן מתחיל הכתוב באמירה: איש כי ידר נדר לה' או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה. (ל/ג). כי הנדר הוא כמו שבועה הנשבע לעשות דבר חובה עליו לקים נדרו-שבועתו אלא אם הותר נדרו, לא הותר אין הוא מופר אפילו אמר שיאכל נבלות קוראים עליו: כל היוצא מפיו יעשה זה, ברם כל אדם בישראל יכול לאסור את המותר ואינו יכול להתיר את הָאָסוּר, כי הרי נאמר גם, אין האדם בישראל יכול לחלל דברו - כלומר אין הוא רשאי לעשות דבריו (בַּקֹּדֶשׁ) חֻלִּין. שאלת נדירת נדר וקיומו העסיקה את חז"ל והם לא מעודדים נדרים, מחשש שהנודר נֶדֶר בשעת מצוקה שמא לא יוכל לקיימו. בשאלת הנדרים אנו חוזרים אל פרשת יפתח הגלעדי, שקראנו בהפטרת "חקת" שם נאמר: וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עלה. (שופטים יא/ א-לג) בשובו יצאה בתו ראשונה מדלתי ביתו לקראתו, כך שנאלץ לקים נדרו והמית אותה. לכן מזהירים את הנודר נדרים, כי הוא גם אחראי בקיום נדרי אלה שנמצאים תחת מרותו או חסותו, בתו ילדיו הקטינוים ורעיתו.

חריגה מדרך התנהגות ישראל במלחמה

מטות מביא תאור לא כל כך מקובל במלחמות ישראל במלחמתו בחמשת מלכי מדין. שבמלחמה זו גם נהרג בלעם בן בעור. מדוע מובאים פרטי הקרב כאן ובו מודגשים דוקא דברים קשים שלא הכרנו במלחמות ישראל. כאן מובאים דברים המצוים על הריגת כל זכר. מכאן מצאנו כי ישראל לא הרגו את נשות מדין. ההסבר לתאור והריגת כל זכר עם תאור הריגת כל חמשת מלכי מדין בתאור הנצחון של ישראל עליהם, ללמדך כי חמשת מלכי מדין היו בעצה אחת בנותנם לבלק עצה לקלל את ישראל ולגרום למותם של עשרים וארבעה אלף מבני ישראל, וזה נעשה בעיקר בעצתו של בלעם כשיצא ממדין לקראת ישראל. כאן חוזרת ומובלטת "הנקמה" שראינוה אצל פינחס, וזה מובר כך: מי שהתחיל במצוה פינחס, שהרג כזבי בת צור יגמור ויהרג את המדינים שהשיאו את העצה להשמדת ישראל. ועוד בלעם שאסר עליו אלוהים לקלל את ישראל וברך אותם על כרחו, הוסיף בהיותו עמהם עם עמי מדין במלחה עם ישראל, הוא היה מסייע לעמי מדין בכשפים להשמדת ישראל. אלא שלשון הכתוב מלמדת כי ישראל במלחמתו נהג כמצות משה אשר צוהו: הרגו כל זכר-הם הלוחמים כולל חמשת המלכים את "אֱוִי" את "רֶקֶם" את "צוּר", את "חוּר" ואת "רבע" ואת "בלעם בן בעור" יועצם. אלא שישראל שׁבוּ את הנשים והטףּ ואת מקניהם וחילם בָזָזוּ. משה שיצא לקראת הלוחמים המנצחים בשובם מן הקרב, וראה כי את הנקבות החיו, שלא כדרכו משה אמר: הרי הנקבות הן שהמיטו אסון על ישראל בפתותם את ישראל במואב להטותן לִמְסָר-מַעַל בה' על דבר פעור שגרמה למגפה בעדת ה' ואותן אתם מְחַיִּים? מוחה משה. כאן הופעל הכלל: "המרחם על רשעים מתאכזר על צדיקים".

חובת כל חלקי העם להלחם על כיבוש הארץ

אין יוצאים מן הכלל בחובה להלחם על כבוש הארץ ולאחר מכן על קיומה ועל השמירה על גבולותיה כפי שנקבעו על-ידי הקב"ה כשהירדן גבולה המזרחי מתחיל מצפון בחרמון- ומגיע לדרום עד נחל מצרים. אחרי שיצא ישראל ממצרים נסע וחנה ארבעים ושנים מסעות עד הגיעו לירדן ירחו. ארבעה עשר כולם בשנה הראשונה ליציאת ישראל ממצרים ולאחר ששנה לא נסעו כלל, נסעו עוד עשרים ושמונה מסעות לאחר שנגזר על ישראל בפרשת המרגלים לנדוד במדבר עוד שלושים ושמונה שנים ובסך-הכל ארבעים שנות נדידה במדבר, בהם בני ישראל נסעו עד אשר חנו בערבות מואב על ירדו ירחו. הדור העומד להכנס לארץ, הוא דור שלא היה במצרים ולא זוכר את הימים ההם ולכן גם אין הוא מבקש לשוב למצרים, פניו קדימה. ועוד גבולות הארץ מתוארים בפרוטרוט בפרק לד מפסוק ג' עד פסוק ל' זאת כשצאצאי ראובן וצאצאי גד וחצי שבט מנשה לקחו נחלתם מעבר הירדן מזרחה. זאת לאחר דין ודברים שנתקים בין משה לבין שנים וחצי שבטים אלה, כשבקשו להתנחל מחוץ לגבולות הארץ. כאן משה היה נחרץ באמרו לבני גד ולבני ראובן: האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה (מטות לב/ו) אלא שהם התחייבו בפני משה כך: ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר הֲבִיאֹנֻם אל מקומם...לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל אי-שנחלתו מטות (לב / יז,יח כי במלחמה על הארץ החלה בטרם קם בית המקדש בהר המוריה ומשקם אין יוצא מן הכלל בעם כולם אנשי צבא ונלחמים על הארץ. המלחמה הוא מהלך חשוב ביותר לגאולת ישראל עד בוא המשיח.

אין מטים את החק, אלא כופין לקימו

במצוה הראשונה לאחר כיבוש הארץ נאמר: והורשתם (וגרשתם) אל כל יֹשְבֵי הארץ מפניכם (מסעי לג/נב) זאת ככל שינסו למנוע מכם להתנחל בה. אולם כל מַשְׂכּיוֹתָם ואת כל צלמי מַסְּכֹתָם (מסגדיהם) תאבדו (תשמידו) כי אלה יגרמו לְהַטָּיַת לבכם מעבודת האלוהים שהוציא אתכם ממצרים והביאכם אל הארץ הטובה הזאת. ואל תנסו להתאים את חקי התורה לנטיותיכם ולנוחיותכם, תוכלו לחיות כפי שתבחרו לחיות אבל לא תטו את החוק להתאמתו לנטיותיכם. כי אין מטים את החק, אלא כופין עחל החיב לקימו, כי החק הוא חל על כלל האמה. והאדם חיב להתאים את עצמו לחוק, אחרת לא יהיה סוף לדבר ולא יהא גבול לנטיות הלב השונות.. רש"י מפנה אותנו לדברים דומים שאמר יהושע לעם בעודם בירדן: דעו לאיזו מטרה אתם עוברין את הירדן, על-מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם אם אתם עושים כן מוטב, ואם לאו באין מים ושוטפין אתכם. (לקוח ממסכת סוטה (לד,א). משמע שעוקרים את התרבות הרעה הזרה ולא מכופפים את האמונה לרצונם של המתקשים לקיים את חוקי הארץ והמדינה.

נְשַׁנֵּן דְּבָרִים שֶׁנִּכְתְּבוּ לְחִזּוּק הָאֱמוּנָה
תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל כְּבַר עַמְדָּה בַּמִּבְחָן כִּי מֹשֶׁה שֶׁנָתַן אֶת הַתּוֹרָה בְּחָכְמָה נֵחַן
לֹא בִּכְדִּי נִצְטַוֵּינוּ לְסַלֵּק מַסְּכָה וְכִי עוֹשֶׂה מַסְּכָה צָפוּי לְעֹנֶשׁ וּלְתּוֹכְחָה
וְאֵין סְתִירָה בֵּין חֵרוּת לְחֹק חָרוּט אָבָל יֵשׁ סְתִירָה בֵּין אֲנַרְכְיָה לִיצִיבוּת
וְחָשׁוּב מִכֹּל שֶׁנֶּאֱמַר שׁוֹמוּ שָׁמָיִם טֹהַר מִדּוֹת וַהֲגִינוּת בְּעִקַּר נִקְיוֹן כַּפָּיִם

נִמְצָא הִלְכוֹת חַיִּים לָרֹב בְמַטּוֹת בְּהָגִּיעַ יִשְׂרָאֵל לַיַּעַד בְּסוֹף הַמַּסְעוֹת
לֹא הִטָּה אֹזֶן לְמוֹצִיאֵי לַעַז וְדִבּוֹת אַף כִּי לֹא נָהַג אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת
יָדַע מֹשׁה בְּעֵת חֵרוּם נִתָּן לִסְטוֹת כְּשֶׁלְנֶגֶד הַמַּנְהִיג גּוֹרל כֹּל הַדּוֹרוֹת
אַף בְּיָדְעוֹ שֶׁנִּגְזַר עָלָיו בָּחוּץ לָמוּת מָסַר לִיהוֹשֻעַ שַׁרְבִּיט הַמַּנְהִיגוּת
וּבְעֵת צָרָה קוֹרְאִים וַנָּעַן שֶׁיַּעֲשֶׂה שָׁלוֹם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן