באולם החדש האינטימי של תיאטרון באר שבע, שכה מתאים להופעה קברטית זו, עולה המופע המקסים הזה, שהייחוד שבו הוא, שכל שיר מתוך 21 השירים מושר בידי שחקנים-זמרים אחרים, כשבכל אחד יש סוליסט שונה. כך שאין נדרשת עשיית השוואה לקולו הכה ייחודי ושונה מהיתר של ז'אק ברל. אתה שוכח את המקור ומפליג למרחקים עם הקולות היפה הכה מגוונים. הרבגוניות בקולותיהם של השחקנים-הזמרים המחוננים, היא שיוצקת צבעים שונים לכל שיר, וכך - כל מה שזוכרים מהתקופה של הערצת התרבות הצרפתית בישראל - זוכה לביטוי מקורי משל עצמו.
לו היה זה רק פרפורמר יחיד בכל הערב - נו, היה מקום לנסות להשוות. אך כמות שהוא, נכונה בחירת הבימאי
רפי ניב לא לאפיין כל שיר ושיר בצבעים החוזרים ונשנים, אלא לצקת בו את האופי של כל פרפורמר מעצם אישיותו ואופי קולו, כך שהאוירה הפיוטית מלאת הקסם של השירים אותם אי-אפשר לשכוח - נשארת במלוא מהותה. מה גם, שהשירים תורגמו לעברית בידי מיטב המשוררים.
במרכז ההצגה המוסיקלית תופסת את מירב תשומת הלב השחקנית המצוינת ורבת ההבעות
מיכל ווינברג. מיכל, ששיחקה שנים בתיאטרון "גשר", זכתה לשבץ בקולה בכל הצגה שיר או שניים שיבגני אריה השכיל כה לעשות. בכך יצק אריה בכל הצגה צבעים וגוונים נוספים על הדרמה שעל הבמה. קולה הנפלא מרנין את הלב גם הפעם, בנוסף להופעתה הדרמטית שמעטירה על כל שיר אלמנטים המעשירים אותו.
כך גם
אמיר קריאף, שחקן דרמטי נודע, מפתיע ביכולת קולו בשירה, ומעניק לכל שיר שבביצועו אופי פואטי הטובל בפילוסופיה של המחבר. (לא תמיד ברל היה גם מחבר השירים, אך שירתו-היא שהיקנתה להם תהילת עולם). כך גם יתר כל חבורת הזמרים:
רעות אלוש, עלא דקא - שניהם שחקנים משובחים, מעבר לשירה המוגשת פה),
זוהר מידן הזוהרת על הבימה בקולה,
דני שפירא ותום חודורב.
הצגה מענגת לימי הקיץ הלוהטים כפיצוי על כל המולה תקשורתית חופרת המטרידה את שלוות המאזינים, הצופים והקוראים עיתונים.
בצילומים של מעין קאופמן נראים למעלה מיכל וינברג ואמיר קריאף ומתחתיו רעות אלוש, עלאא דקא ודני שפירא.
