ליזבט ואן-דר-הייד, מומחית לשיקום טרוריסטים במרכז הבינלאומי למלחמה בטרור בהאג, טוענת שדאעש מהווה אתגר חמור יותר מאשר ארגונים אחרים שניסו לשנות אוכלוסיות. בניגוד לפאר"ק הקולומביאני או לאט"א הבסקי, שהם ארגונים יותר מקומיים, דאעש הוא בינלאומי והוא שולט על יותר אוכלוסייה מאשר אל-קאעידה, ארגון בעל מטרות דומות. לדבריה, דאעש פועל כמו מדינה במתן חינוך, שירותי בריאות ושירותים משפטיים לאזרחים. הדבר מעלה את הסבירות שילדים שחיים בשטחי הארגון, יושפעו מהאידיאולוגיה שלו.

כאשר דאעש כבש את מוסול, עומר אל-ג'בורי עבד במכון ממשלתי לנשים וילדים. הוא המשיך לבוא לעבודה, עד שדאעש סגר את המקום והוא התבקש להפוך למורה. למרות שמעולם לא לימד ילדים, הוא לא יכול היה לסרב לארגון והשתתף בקורסי הכשרת מורים של דאעש. בקורסים אלו למד, שיש צורך בהפרדת הילדים לפי מין, בכל גיל שהוא, והם חייבים להישמע לחוקי הלבוש הנוקשים של האיסלאם. בוטלו לימודי ההיסטוריה וספרות. שיעורי חשבון, ערבית ואיסלאם נשארו, אך לפי תוכנית הלימודים של דאעש.

תוכנית הלימודים של דאעש התבססה על קיצוניות, אמר אל-ג'בורי. התוכנית חינכה את הילדים לשנאה ולהרג אנשים בני דתות אחרות. כך למשל, בשיעורי חשבון במקום לתת דוגמאות בפירות, נתנו דוגמאות במספרי קליעים. מדובר היה בחלק מתוכנית רחבה יותר של דאעש. הילדים לא הוכרחו להתגייס לארגון, אמר פעיל מקומי, אך הם למדו כל מה שקשור לג'יהאד ולדאעש, כדי שיתגייסו מרצונם ברגע שיהיו גדולים יותר.

דאעש איים על הורים, שאם לא ישלחו את ילדיהם ללימודים - הם ייענשו בקנסות או במלקות. גישה קלה יותר ננקטה כלפי הילדים: מוחמד סיפר, כי המורים אף פעם לא השתמשו בעונשים גופניים. לדבריו, המורים של דאעש היו נחמדים ואמרו לתלמידים שאם הם יקראו בקוראן, הם יקבלו פרסים. מוחמד קיבל רובה צעצוע וכסף לבזבוזים. אחיו הקטן אהב מאוד את ה"מישוואק", מקל לניקוי שיניים שנאמר שהנביא מוחמד היה משתמש בו. המורים גם אמרו לתלמידים מה מצופה מהם ברגע שיגדלו, וכמה נפלא יהיה להגן על דאעש. נאמר שעליהם לגדל זקנים, לדאוג שנשותיהם יהיו מכוסות לחלוטין ולמנוע מהן לצאת החוצה. המורים סיפרו שהם נלחמים בכופרים כמו המשטר הסורי, ישראל, אירן וארה"ב.

לא כל התלמידים בבתי הספר של דאעש נחשפו לאידיאולוגיה הקיצונית. אל-ג'בורי ועמיתיו התנגדו לתוכנית הלימודים ולימדו בחשאי את התלמידים נושאים אחרים, בעיקר קרוא וכתוב. לדבריו, הורים רבים הסתכנו בכך שלא שלחו את ילדיהם לבית הספר, אולם ניתן היה לראות בשינויים בקרב הילדים שכן נשלחו לבית הספר. הם החלו להתלבש כמו לוחמי דאעש ורצו ללמוד יותר על הג'יהאד. כל מוסלמי שהם ראו שלא נוהג לפי הכללים של דאעש, האשימו אותו בכפירה. הם אף החלו לדבר על כיבושה של רומא, נושא שעלה באחד הגיליונות של "דאביק", המגזין של דאעש.

התעמולה של דאעש הזיקה לילדים יותר מאשר תוכנית הלימודים. אל-חאמד חי במשך שנה תחת שליטת דאעש בעיר דיר א-זור ותיעד בחשאי את פעילות הארגון. הוא התגלה, נכלא ושוחרר בשנת 2015. לאחר שחרורו ברח לטורקיה ושם המשיך בפעילותו נגד הארגון. לדבריו, דאעש מציג לילדים סרטים בהם לוחמיו הורגים כופרים. הם נותנים לילדים כרטיסי זיכרון עם שירים איסלאמיים וטקסטים דתיים, דבר שהילדים מאוד אוהבים. לאחר ההצגה, לוחמי דאעש שואלים מי רוצה להתגייס לארגון. ילד שמרים את ידו - נלקח מיד. הילדים חושבים שלוחמי דאעש הם גיבורי-על. יש להם כסף, מכוניות ושליטה קרקעית. הילדים רוצים להיות כמותם. להערכתו, בין 700 ל-1,000 ילדים גויסו על-ידי הארגון מאז שהגיע לעיר בשנת 2014.

במחנה האימונים של הארגון מנהלים לוח זמנים קפדני. אחד החניכים במקום סיפר, שהאימונים החלו בחודש של לימודי דת. היום התחיל בתפילה, ולאחר מכן אימוני נשק. ביום התאמנו ובלילה ראו סרטונים כיצד להרוג אנשים. כדי לעודד ציות, המדריכים השתמשו בתגמולים כמו ביקורי משפחה ועונשים כמו הרעבה ומלקות.

כאשר הגיעו הכוחות הכורדים והעירקים לשחרר את האזורים שבשליטת דאעש בצפון עירק, הם עמדו בפני המשימה המורכבת של לגלות מי מבין האנשים הוא פעיל דאעש או תומך של הארגון. כל קבוצה שנלחמה באזור עיכבה לוחמים של הארגון, כולל קטינים, וטיפלה בהם בעצמה במקום לתת למערכת המשפט לטפל בהם. בחלק מהמקרים, קבוצות אלו לקחו את החוק לידיהם ועינו את העצורים. כך למשל נטען שעשו לוחמים כורדים, שדחו את האשמות. לדבריהם, פעילי ארגון קטינים שנלכדו, נשלחו לבתי מעצר מיוחדים לנשים וילדים.

חלק מאלו שהגיעו לבתי המעצר הואשמו בעבירות קלות יחסית, כמו קיום שיח עם דאעש, אימונים או עבודה לצד הארגון. חלק הואשמו בלחימה לצד דאעש והחלו לרצות את עונשם. תחילה עצורים אלו הורחקו מהעצורים האחרים, מחשש שישפיעו עליהם אידיאולוגית. לאחר זמן החלו לרחם על אותם עצורים, מההבנה שחייהם של ילדים אלו נהרסו בגלל דאעש.

בתי מעצר אלו מנסים להכין את אותם לוחמי דאעש לשעבר לחיים הרגילים. הדבר הראשון שעושים, הוא לשנות את המראה שלהם. מחליפים את בגדיהם, מגלחים ומספרים אותם. לאחר מכן מזמינים אותם להשתתף בפעילויות של המקום, כמו לשחק כדורגל ורק אז מתחילים הקורסים. אותם עצורים נפגשים עם עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, רופאים ואימאם שמלמד אותם על האיסלאם האמיתי. מדי פעם מוקרנים סרטים דוקומנטריים, המציגים את הפנים האמיתיות של דאעש, במטרה לאתגר ולערער את אמונתם בארגון.

לדברי ניוזוויק, תחילה הילדים מביעים התנגדות, טוענים שהעובדים במקום הם כופרים ומאיימים אם היו יכולים - היו הורגים את כולם. השינוי מתרחש לאט, כאשר רואים שהילדים בוחרים בקורסים כמו ציור ומוזיקה, שני דברים שאסורים לפי דאעש. הם גם מסתפרים בתספורות אופנתיות, הדבר המצביע על השינוי המחשבתי שהילדים עוברים. לא כל הילדים משתקמים, כמו למשל אותו ילד שלאחר ששוחרר חזר ישירות לשורות הארגון, נעצר מחדש ונשלח שוב לבית המעצר.

יאן אילהאן קיזילהאן, פסיכולוג גרמני-כורדי עם התמחות בטראומה, טוען שגם הילדים עם הפגיעות העמוקות ביותר יכולים להשתקם. לדעתו, הדרך היעילה ביותר לטפל בילדים כאלו תתחיל בטיפול של עד שלוש שנים שתיחשב כתקופה של "ייצוב" בה הילד יסתגל לשגרה רגילה. זה אומר ללכת לבית הספר, לעסוק בספורט והחשוב ביותר: לפגוש עובד סוציאלי כל יום. חשוב ליצור אצלם קשר קרוב והבנה שיש אנשים שסומכים עליהם ורוצים לעזור להם, אומר קיזילהאן. הם צריכים להחזיר לעצמם את האמון באנושות ובבני אדם. ברגע שנוצר אמון, ניתן להתחיל בטיפול פסיכותרפי.

קיזילהאן מציין, שלא כל הילדים שהיו בבתי הספר או במחנות האימונים של דאעש דורשים טיפול. מוחותיהם של ילדים צעירים לא מפותחים מספיק כדי להבין את האידיאולוגיה של הארגון, בניגוד למתבגרים שמתחילים לפתח זהות פוליטית ורגישים יותר לנושא. כמו-כן, לא כל אדם שנחשף לאירועים של דאעש יחווה טראומה או ייפגע מבחינה פסיכולוגית. לפי מחקר גרמני בנושא, מחצית מהאנשים שחוו אירוע טראומתי ידעו "להוציא עצמם" ממנו, בלי טיפול. המחצית האחרת יכולה לסבול מדיכאון ועד פוסט-טראומה וכלה בהתנהגויות מסוכנות יותר. כעת פועלים להגדיל את מספר הפסיכולוגים המתמחים בטראומה באזור, כאשר התקווה היא שיהיו אלפי פסיכולוגים כאלו עד שנת 2030.

בחזרה למוחמד. הוא ואחיו רוצים לחזור לסוריה, אך דודם, ראאד, מונע מהם. הוא רוצה שקודם יסיימו ללמוד, מהחשש שחזרה כעת לסוריה משמעותה חזרה לזרועות דאעש. הוא רוצה שהם יבינו את ההשלכות של מעשיהם. כמו-כן, הוא חושש מאלו שישחררו את א-רקה, שיענישו את תומכי הארגון ללא קשר לגילם.

בתוך מסת הפליטים, ישנם מספר לא ידוע של ילדים חונכו בבתי הספר של דאעש. למרות שנעשו ניסיונות לזהות ילדים אלו ולהעניק להם עזרה, ההורים מסתירים אותם. הם חוששים שהילדים ייחקרו וייענשו על-ידי הרשויות המקומיות. ישנם כאלו, כמו ראאד, שמטפלים בילדים בעצמם.

ראאד יודע שמדובר במאמץ, שכולל גם צעדים שגויים. פעם הוא לקח את אחד האחים לחוף הים כדי לקרוא תיגר על השקפותיו השמרניות לגבי נשים. כאשר ראה את הנשים בים, אמר אותו אח שצריך לערוף את ראשיהן ולהפוך את הים לאדום מדמן. כאשר הביא אייפד לאח אחר, הוא הוריד משחקי מלחמה. ראאד לא מתייאש ואומר שמדובר בשינוי איטי.

הוא פחות אופטימי לגבי הילדים של תומכי דאעש. פעם נכנסו לחנותו אח ואחות. כאשר האחות שאלה אותו שאלה, התפרץ עליה האח משום שהיא מדברת עם גבר, ואמר שאחיה הגדול צריך לערוף את ראשה. ראאד סיכם ואמר, שילדים אלו, שגדלו עם רעיונות ג'יהאדיסטים, יהיו בעתיד בעיה של העולם כולו.