לאחרונה אמצעי התקשורת מבשרים שאנחנו מנצחים במלחמה נגד תנועת החרם. אלו לא חדשות שיקריות או מסולפות, כי אם פשוט מוטעות ומטעות. טוב לחשוב שידינו על העליונה ואנו מנצחים, גם אם הדבר רחוק מרחק יום מלילה מהמציאות בשטח.
אנו עדים בתחילת המאה ה-21 לצמיחתן המטאורית של שתי תנועות מרשימות-עד-מאד, נוראיות, מדאיגות ומסוכנות לחלוטין: דאע״ש מחד ותנועת החרם מאידך. איני יודע אם הן שקולות לשתי תופעות דומות במחצית הראשונה של המאה הקודמת (קומוניזם ונאציזם), אך אין ספק שבאלו כמו גם באלו, יהודים נתנו ידם, וששכחנו את שלמדנו לפני למעלה ממאה שנה: אנחנו שוטים-שימושיים, עוזרים ומעודדים, מקריבים ונותנים, והראשונים למות כתוצאה משתוף הפעולה מצדנו או מהתעלמותנו מצמיחתן.
כל היוצא בהצהרות נצחון, לכאורה, הכרזות שידינו על העליונה, שוגה ומטעה. מדוע? שכן המלחמה, לכאורה, והנצחונות המדומים אינם מטפלים בבעיה עצמה ומתעלמים בנוחיות רבה מעצם התופעה. תנועת החרם מתפשטת ומצליחה בצורה מעוררת פליאה שכן היא ניזונה מבסיס דשן עד מאד. בכדי ליבשה, לצמקה ולהעלימה, חייבים להעלים את חומר הגלם. ללא חומר הבעירה וללא חמצן, אש לא יכולה להתפשט. בקיצור, צריך לחנוק אותן, ועל-ידי כך לא רק למנוע את המשך התפשטותן כי אם לגרום להן להעלם לחלוטין. אך לא ניתן לעשות זאת כשאנו הוזים בהקיץ למשמע ההכרזות הבלתי אחראיות והבלתי שפויות מצד ארגונים יהודים, גופים ממשלתיים ואנשים המחשיבים עצמם ״מומחים״ בנושא.
החרמת יינות?
מאד הפליא אותי מהלך השנים האחרונות שהמחרימים אותנו תוקפים את מוצרי ים המלח, מוצרי מזון למיניהם, פרות וירקות, סודה סטרים ושאר מוצרים שיוצרו או גודלו בישראל, אך משום מה, לא שמענו על בקבוקי יין שנזרקו לרצפה או שרוקנו כמחאה, או על מאמצים אחרים דוקא בכיוון היינות.
מדוע זה משונה? בכל ביקור בארץ בשנים האחרונות אני מתפעל מחדש משדות שנעקרו וגפנים שנשתלו במקומם. אם פעם היינו רואים פרדסים בארץ, הרי שעתה גפנים תפסו את מקום עצי ההדר. בכל פינה נראה שצץ לו יקב, והתוצרת הישראלית משובחת באופן יוצא דופן: כאילו שאותה ארץ קטנטונת נחלקה לאזורי אקלים ואדמה שונים, ובכל אחד ייקבים ויינות מיוחדים, משובחים עד מאוד (ולכולם, כמו פלא, הספקה של מי מעינות, מי גשמים או מי תהום שאין כמותם).
בעוד התעשיה בארץ פרחה והתפשטה, כשהיא משתלטת על כל חלקה חקלאית אפשרית, בעולם לא התמקדו ביינות הישראלים. אולי הסיבה פשוטה: עד כה, רוב היינות הישראלים בחו״ל היו מהסוג הכשר, ואלו התמקדו במגזר האורטודוקסי. כאן אין בעיות של אנשים השונאים את ישראל והמוכנים להתנגח בכל דבר המייצג את המדינה, קטן ככל שיהיה.
כמו-כן, הדרישה בארץ פנימה ליינות תוצרת ישראל הייתה כה גבוהה, שלבעלי היקבים לא היה כדאי ליצא. לא רק שלא היה כדאי, גם לא היה להם מלאי. הם גבו מחירים גבוהים מאוד בארץ, והתעלמו מכך שבמסחר ישנן עליות וירידות, והשוק המקומי לבד לא יכול לתמוך בתעשיות המקומיות לעד.
למזלנו, כשהתפוקה עלתה או התמיכה ירדה (ואולי קצת משתיהן), היצוא תפס תאוצה, ובקלות יחסית. הסיבה? יש לנו יינות מעולים, וריכוז גבוה מאוד מהם [משהו מיוחד קורה בארץ ישראל, הכל מצליח באותה ארץ זבת חלב ודבש, ואולי זה מקצת מקור הקנאה בנו].
כמובן, שהיינות מייצגים יקבים הפרוסים בארץ כולה, וניתן ללמוד גאוגרפיה והיסטוריה מעצם מיקומם. מרמת הגולן, דרך הירדן, אותו ״נהר״ שאינו נהר, ליהודה (שם אחד מ-12 השבטים, ומקור השם ״יהודי״) ושומרון, לבירת ישראל ולדרכים המובילות אליה. משם דרומה ומזרחה, שלוחות שלוחות, כנימים אל כל חלקי הארץ.
איזה כר נפלא לאותו חיידק אלים ששמו ״תנועת החרם". חישבו לרגע: שטחים כבושים! מלחמת ששת הימים! מלחמת יום הכיפורים! או, איך לא הצליחו לוחמי החרות והחופש להשמיד את היהודים כולם באותו יום כיפורים, התשל״ג? לא רק שצריך להחרים יינות מרמת הגולן ומכל אותן ההתנחלויות הפרוסות ברחבי הגדה המערבית (בלבול קטן-זו גדתו המערבית של הירדן, שכן המדינה ששמה ״ירדן״ הייתה אמורה להיות חלק מארץ ישראל היהודית), חייבים להחרים תוצרת ישראלית באשר היא!
אך העולם סבלני וסובלני, ואין צורך להתנכל ליהודים בפומבי ובריש גלי. ניתן לעשות זאת צעד אחר צעד. אנחנו צועדים בצעד בטוח, בקצב גובר והולך, ואת ארובות המשרפות כבר ניתן לראות באופק, אוי, כמה אנו מתגעגעים אליהן, עד כמה אנו שואפים להפעילן מחדש, בצורה מזורזת ויעילה ביותר מאשר בעבר. את כל האפרטוס, לא רק את המשרפות. עד כמה התקדמנו: אז היה גז ציקלון B, אך מאז עברו שבעים ומשהו שנה, והיום יש אמצעים אחרים.
התהליך בקנדה
בקנדה, לדוגמה, כל המשקאות האלכוהולים מופצים על-ידי רשות ממשלתית. באונטריו, הוועד האחראי על משקאות חריפים קיבל הודעה מהרשות לבחינת מוצרי מזון בקנדה לגבי יינות עם הכתובית ״תוצרת ישראל״ על המדבקה משני יקבים: פסגות ושילה (במעלה לבונה).
הרשות המוסמכת מסבירה: ״נקבע ש׳תוצרת ישראל׳ אינה הצהרה מקובלת של ארץ מקור למוצרי יין מענבים שגודלו או מיין שהתיישן, עורבב או בוקבק בגדה המערבית של השטחים הכבושים״.
הם ממשיכים, היות שזה מאוד רלונטי ליינות: ״ממשלת קנדה לא מכירה ברבונותה של ישראל על השטחים שהיא כבשה ב-1967 (רמת הגולן, הגדה המערבית, מזרח ירושלים ועזה). לפיכך, יינות מאזורים אלו עם תווית ׳תוצרת ישראל׳ לא יתקבלו שכן התווית מטעה [מלשון רמיה] ונוגדת את החוק״.
לא רק היינות שכבר יובאו ונמצאים על המדפים (אלו הוסרו דרך פלא בהנף יד), גם יבוא עתידי של יינות מיקבים אלו צריך יהיה להיות בהתאם לחוק הקנדי (קרי, יחול איסור יבוא והפצה, אלא אם כן נכריז שכל השטחים האלו כבושים, וזו תוצרת מיובאת משטחים כבושים).
ראשית, הרשות מטילה איסור גורף, ואז היא מתיעצת עם רשות אחרת להחליט איזו לשון תהיה מקובלת, שכן ״תוצרת ישראל״ היא לשון אסורה ובת עבירה.
מיד יצאו ארגונים יהודים, ובראשם בני ברית למאבק. בארץ מחרימים תוצרת (כולל יינות) מהשטחים הכבושים. בתל אביב ישנם מקומות בהם החרם מורגש בכל תוקף; שם מעוזם של הוותיקים, יפי הנפש, הדואגים בראש וראשונה להלחם ב״כיבוש המשחית״ וב״התנחלויות״. אך בקנדה התעוררה מהומה, שכן היהודים לא יכולים לשבת ולסבול בשקט. מיד חייבים הם לקפוץ ולצרוח: ״אוי גוולט! אנטישמיות!״
לא עברו יומיים (המכתב המקורי מה-11 ביולי, התהליך החל בשישה בחודש וכבר ב-13 בחודש חזרה בה הרשות מהחלטתה הראשונית) והרעש שהקימו אותם ארגונים יהודים ואפילו השגרירות הישראלית נשא פרי. נצחנו! כל הכבוד - יצאנו כשידינו על העליונה! ראו מה ניתן להשיג עם קצת רעש והרבה חוצפה! ועוד של מי החוצפה, ודאי לא שלנו!
איזה נצחון עלוב. או ליתר דיוק, נצחון טכני בלבד, ללא מהות, ללא המשכיות. האם פתרנו את הבעיה, האם התייחסנו כלל ועיקר לכך שרמת הגולן סופחה למדינת ישראל, שירושלים יש רק אחת, עיר מאוחדת ולא חצויה, והאם מישהו מעז להעלות את הנקודה שבארץ עצמה מחרימים מוצרים אלו?
הקנדים לא רצו להתעסק אתנו, אך כשלא רוצים מוצרים מה״התנחלויות״ או מ״שטחים כבושים,״ ישנן דרכים רבות למנוע מהם להגיע (בעתיד) למדפים. מספיקה החלטה שהם לא רוצים ליבא יותר שכן המכירות לא מצדיקות זאת. אין זה קשור לישראל או לכיבוש, כי אם החלטה עסקית גרידא, אז נא להפסיק להתלונן על אנטישמיות. אנחנו הקנדים, אוהבים אתכם, היהודים, עד מאד!
ובכל זאת איך זכינו באותו נצחון מוחץ, אותה ערגה-לשניה? הרשות המוסמכת הסבירה זאת בהודעה לעיתונות. בלשונה:
בהערכת המצב שלנו, לא התייחסנו כראוי להסכם הסחר החופשי בין קנדה לישראל שנכנס לתוקף ב-1997, ולמרות שאונטריו לא מכירה בגדה המערבית כחלק לגיטימי מישראל, לפי הסכם הסחר, השם ״ישראל״ תקף לגבי כל חלק מהאזור עליו חלים חוקי המכס הישראלי.
אכן ואכן, מצאו הקנדים דרך סבירה לחזור בהם, לעת עתה, מהרחקת יינות של שני יקבים ישראלים, אך הם לא שכחו לציין שהם לא מכירים בשטחים הכבושים, ולפיכך, לא רחוק היום, ועוד נזכה לנחת זרועם. לא במהלומה ישירה, כי אם בעקיפין, מוצר פה, מוצר שם, או אולי איסור גורף, כי מי צריך צרות, ומי רוצה להזמין רעש ובעיות וטענות וטרוניות כל אימת שמייבאים יין? עדיף להפטר ממגוון המוצרים ובלבד שיחזור השקט על-כנו.
למי שחושב, ולו לשניה, שהיה זה נצחון, חישבו, חישבו מחדש. לא נצחון ולא ביטחון, כי אם נורת אזהרה המהבהבת ואומרת: ״שימו לב, שימו לב, יש בעיה בסיסית, וחייבים להתייחס אליה!״
כך בקנדה, והקנדים, באופן יחסי, אוהבים אותנו. הקנדים בין הידידים האחרונים שעוד נותרו לנו. לפיכך, ימים קשים נכונים לנו, והיין משמש כנקודת מפנה בלוחמה נגדנו. כבר לא נשאר מוצר או שטח (ברפואה או באקדמיה, בדיפלומטיה, בטכנולוגיה או בסחר) בו המילה ״ישראל״ לא הפכה למילת גנאי, למושג פוליטי הדורש פעולה מידית מכל השומע את המילה.
ראו, הוזהרנו!
