• אנני פייפר היא מרצה בכירה במחלקה ללימודי ספרות ותרבות בינלאומיים באוניברסיטת טאפטס. המאמר שפרסמה בניו-יורק טיימס נכתב בגוף ראשון וכך הוא גם מובא כאן.

לבתי בת השלוש יש אובססיה לדונלד טראמפ. זו בעיה 1) אם אתה מתגורר בניו-יורק, 2) אם אתה ליברל, 3) אם החברים שלך ליברלים, 4) אם הילדה שלך לומדת בגן ליברלי, 5) אם קרוביך מושפעים מאיסור הנסיעה של טראמפ.

יאסי לומדת בגן ילדים שהעמיד ייעוץ פסיכולוגי בזמן הבחירות אשתקד. הורים ניצבו יחדיו ב-9 בנובמבר וניחמו זה את זה באבלות משותפת שכמותה לא ראיתי מאז 9/11. זה בדיוק הסוג של גן הילדים שמצביעי טראמפ שונאים כאשר הוציאו אצבע משולשת לאליטות של ארה"ב.

באותו בוקר, יאסי זכתה למעט מאוד פופולריות כאשר צרחה "דונלד טראמפ!" במלוא הגרון בחדר המדרגות העמוס של הגן. אנשים התגודדו כדי למצוא את הבוגד. אדומת-פנים ומבוישת, משכתי אותה הצידה ואמרתי: "ששש, יאסי, אנחנו לא צורחים את הדברים האלה בגן". וכך נולדה קללה קטלנית. "אנאבל", פנתה יאסי לחברתה הטובה ביותר, "אני רוצה לספר לך סוד". אנאבל כמובן התקרבה. "דונלד טראמפ!", ניסתה יאסי כמיטב יכולתה ללחוש – וזו הייתה לחישה שכולם שמעו.

"איך קוראים לך, ילדה?", שואלים אותה אנשים בתור במרכול או בגינת המשחקים. "דונלד טראמפ", היא משיבה ונהנית מההתפרצות של הצחוקים. היינו צריכים לעזוב שעת משחק משום שהילדים – בעידודה של יאסי – קראו זה לזה "דונלד טראמפ", עד שאחת מהם פרצה בבכי. "הילדה שלך לא מפסיקה לדבר על דונלד טראמפ", אמרה לי הגננת במבט חשדני, כאילו אני מתחילה ומסיימת את היום עם האתר ברייבארט.

הכל החל במהלך הקמפיין, כאשר טראמפ נראה כמו בדיחה ואיש לא חשב שיש לו סיכוי. הייתי שואלת את יאסי: "מי את רוצה שינצח בבחירות, הילרי קלינטון או דונלד טראמפ?" והיא הייתה צורחת בהתלהבות: "דונלד טראמפ!". מי יכול להאשים אותה? הוא חולק את שמו הפרטי עם דונלד דאק, ושם משפחתו נשמע כמו jump. היא מעולם לא הייתה מסוגלת לבטא "הילרי קלינטון": תחילה קראה לה "היירי [שעירה] קלינטון" ולבסוף "שפם".

אחרי הבחירות, שמו של טראמפ – כמו כל דבר אחר – הפסיק להיות מצחיק. מבחינתי, האובססיה של יאסי עם דונלד טראמפ מייצגת את הפער שבין העולם האמיץ החדש שאנו המבוגרים רוצים לבנות, לבין העולם התמים של ילדים בו אפילו שמות של אוטוקרטים הופכים למשחק מילים. ילדים סופגים הכל, והרי כל שיחה כללה את שמו של טראמפ.

אביה של יאסי הוא אירני-קנדי והושפע מאיסור הנסיעות הראשון של טראמפ. במשך מספר שבועות הוא נאלץ לבטל נסיעות עסקים לחו"ל, מחשש שלא יורשה להיכנס בחזרה לארה"ב. גם לפי האיסור הנוכחי, סביו שנולדו באירן יתקשו להיכנס, למרות שיש להם דרכונים קנדיים.

לכבוד ראש השנה הפרסי, בחודש מארס, סביה של יאסי נתנו לה שתי בובות תאומות – האחת לבושה בכחול והשנייה בוורוד. באופן טבעי, היא קראה להן "דונלד טראמפ" ו"שפם". אמרתי לה: "את לא יכולה לקרוא לבובה 'דונלד טראמפ'", וניסיתי להחניק את הצחוק.

מובן שהדרך הטובה ביותר לגרום לילדה בת שלוש לעשות משהו, זה לנסות למנוע ממנה לעשות אותו. אז עשינו לדונלד טראמפ אמבטיה, הלבשנו את דונלד טראמפ בתלבושת הכחולה שלו והנחנו בעדינות את דונלד טראמפ לישון ליד הבובה התאומה. "דונלד טראמפ הוא החבר הכי טוב שלי", הכריזה יאסי.

דונלד טראמפ הבובה נראה יותר כמו בדיחה מאשר כמו סכנה לסדר העולמי. כמו שאמר זיגמונד פרויד, כאשר אנחנו הופכים משהו מפחיד למשחק, אנחנו שוללים את כוחו עלינו. בצורה הזאת, משחק הופך חוויה פסיבית לאקטיבית, ומאפשר לילד להשתלט על פחדיו. יאסי עלתה על משהו. הבנתי שאפילו הליברלים מעניקים לטראמפ יותר מדי חשיבות, כאשר הם מתייחסים לכל ציוץ שלו ומדברים עליו בקולות מונמכים. קל לחוש חסר אונים לנוכח הכותרות המדכאות, אבל כאשר מתייחסים לסמכותו בדרכים קלילות ומטופשות, אנחנו משחררים את אחיזתו בנו.

יום אחד, כאשר אביה של יאסי חזר מהעבודה, היא סימנה לעבר אוזנו: "אני יכולה לשאול אותך משהו?". האב כמובן התכופף לעברה והיא לחשה לו בניצחון: "דונלד טראמפ". האב הגיב: "בסדר, יאסי, בואי ננסה משהו אחר. את יכולה להגיד ולדימיר פוטין? ככלות הכל", קרץ לבת-זוגו, "הוא הרי מנהל פה את העניינים". יאסי התגלגלה מצחוק: "ולדימיר פיפי?".