משבר הר-הבית המיוחס לסוגיית הבדיקות בכניסה לאל-אקצה, משמעותי ועמוק יותר משנראה לנו כיום. המשבר עוסק כביכול בסוגיית חופש התפילה המוסלמי במסגד אל-אקצה, אבל עוסק למעשה במאבק על הריבונות בהר-הבית ובירושלים. להערכתי, כל מי שעיניו בראשו מבין שהכרעת המאבק על ירושלים, תהיה בסופו של תהליך גם הכרעת המאבק על ארץ-ישראל.
את האמת על המשבר ומטרותיו חשפו הערבים והפלשתינים זמן קצר לאחר שהכריזו על "יום זעם", בטענה שישראל משנה את הסטטוס-קוו במסגד. התברר שלא מדובר במסגד, אלא בסביבתו ובנתיבי הגישה אליו. לא מדובר בבעיית זכות התפילה, אלא בשאלת השליטה הבלעדית עליו ועל סביבתו וזכות בלעדית להחלטה ההחלטה על מה שמתרחש בו. למעשה, מדובר במאבק פוליטי על ההר ועל הריבונות בו. בין אם זה חלק מהתוכנית להכריז על בירה פלשתינית במזרח ירושלים ובין אם לבנאם את הנושא, ישראל חייבת להיזהר מאוד בהחלטותיה, משום שכל החלטה כאן היא תקדים בין אם נרצה ובין אם לאו, וכל נוסחה שתעבוד במשבר זה, תופעל שוב ושוב במשברים חדשים שיזמו הערבים בעתיד.
בניגוד לדעתם של המקטרגים הכרוניים על הממשלה ושל אויבי ישראל מבית, יהודים וערבים, פעלה הממשלה הפעם נכון. על-רקע רצח השוטרים בהר, אם רוצה ישראל לשמור על ריבונותה המדינית בו, היא חייבת לקיימה דה-פקטו על כל פרטיה ודקדוקיה. במציאות המזרח תיכונית, באווירת השקרים, ההסתה וההתלהמויות התמידיות של הערבים ובחסות הכרסום בסולידריות הלאומית מבית על-ידי חוגי השמאל בכלל והשמאל הקיצוני בפרט, לא היה מנוס מצעדים גלויים וברורים כתגובה לרצח, לשם יצירת
משוואת איזון והרתעה הקושרת שקט בהר עם חופש ונוחיות הגישה למסגד לצרכי פולחן. משהתברר שגם
ארדואן וקטר בוחשים בעניין ועוסקים בליבוי יצרים וגם יד ארגוני הטרור הקיצוניים ומנהיגות ערביי ישראל במעל, התמונה רחבה ויסודית יותר והתגובה המתחייבת - בהתאם. בפועל הסטטוס-קוו אינו כולל ריבונות ואינו כולל שליטה מנהלית וביטחונית בהר - רק ענייני דת ורק במסגד. פרט לכך, בעבר הופעלו כבר מגנומטרים בהר ואין בכך חדש, מה גם שבכל המקומות הקדושים לאיסלאם קיים שימוש במגנומטרים לצרכי ביטחון. כשם הפרובוקציה הנוכחית נולדה באפס הוכחות, כך יהיה גם בעתיד. המשבר המלאכותי בא להעמיק בתודעה הציבורית העולמית והאזורית קיומו של מאבק, שאם יצליח, יוכיח כביכול את צדקת הטיעון הערבי ויתווה את מסלול ההתנהלות בעתיד כנגזר מעובדה ודאית.
תופעה לא חדשה, אבל בולטת הפעם הרבה יותר ועל כן חמורה מאוד היא
המאבק מאחורי הקלעים של דיוני הקבינט, על ההגמוניה בין ארגוני מערכת הביטחון וצה"ל בראשם. ההדים שדלפו מישיבת הקבינט הצביעו בברור על פערי הגישות והעמדות, כשצה"ל מנסה להעמיד עצמו בעמדת בכורה. משאין הוא משיג את יעדו והחלטת הקבינט נופלת לטובת עמדת המשטרה והמשרד לביטחון הפנים - "התגובות", "ההדלפות", "הביקורות המרומזות" והלא כל כך מרומזות ו"התרחישים הדמוניים" מבית היוצר הצה"לי המתפרסמים בשלושת הימים האחרונים - הם בלתי-נסבלים. התרשמותי היא שצה"ל איבד את האיזון הפנימי ושכח את סדר "הסניוריטי" במשטר דמוקרטי - הממשלה מפקדת על הצבא ולא הצבא על הממשלה. כשם שאין להפחיד את הקבינט בדיונים על תקיפת תוכנית הגרעין האירנית "מיום הדין", כך אין לעשות זאת גם בעניין הר-הבית. סיפורי המאבק מזכירים את ההדים מדיוני הקבינט בימי "צוק איתן" עם "איומים" והפחדות דומים.
מתקרב במהירות הרגע בו יהיה צורך לקרוא את המטה הכללי של צה"ל לסדר ואפשר שגם לשחרר מתפקידם מספר קצינים בכירים, בכדי להמחיש את חומרת המסר. קביעת מדיניות, החלטות מדיניות, שיקולים שאינם צבאים, אסטרטגיה-רבתי -
כולם פררוגטיבה של הממשלה והקבינט, לא של מערכת הביטחון. הצגת דעות, אפשרויות ואפילו חששות ומשמעויות לתרחישים כאלה ואחרים - בהחלט, "כן"! קמפיינים לכפיית דעות ועמדות על הממשלה - בהחלט, "לא"!
עוד ידובר בנושא התגובה הישראלית על רצח השוטרים ורצח שלושת האזרחים ביישוב "חלמיש"; היא אינה הולמת ואינה מסַפקת, דווקא מפני שהיא מבחן. הרַתעות איננה בהכרח סימן לשיקול דעת אלא לרוב דווקא לחולשה והדבר עוד יוכח. הפניה של האלוף פולי מרדכי למדינות הערביות הסוניות המתונות כביכול, הייתה נכונה אולם באה באיחור ובקול ענות חולשה. לתגובה כזו נדרשים שלושה חלקים: א. טכנולוגית או מתודולוגית כפי שנעשה באמצעות קריאה להצעות לחלופה למגנומטרים במטרה למנוע פגיעות עתידיות בנפש או הברחת אמל"ח למסגד. ב. התראה שחזרת האלימות או כישלון האמצעים יחזירו למקומם את המגנומטרים; וללא סידורי ביטחון נאותים, תוגבל הגישה למסגד עד כדי סגירתו לתפילות המוניות לפרק זמן ארוך, עד למציאת פתרון. ג. הסברתי. ישראל נכשלת שוב בהתמודדות מול הערבים, במיוחד בהבלטת העובדה שלא מדובר בבעיית תפילה אלא בשליטה מנהלית וביטחונית - נושאים שאינם בתחום הסדר הסטטוס-קוו. מאחר שזו שוב מלחמה על התודעה, כישלונות מצטברים אלה הם בלתי מתקבלים על הדעת. הואיל והמשטרה והמשרד לביטחון הפנים הם מובילי המהלך, הטיפול בהסברה חייב היה להיות בידי גורמים אלה, בתאום עם כל האחרים.
הודעתו של אבו מאזן על הפסקת הקשרים עם ישראל, הודעה בומבסטית שנותרו בה לא במקרה "גמישויות" ואי-בהירויות רבות, היא הזדמנות לעצב מחדש את הגישה לרשות בכלל ולאבו-מאזן בפרט. דרוש תמהיל מאוזן יותר של מערכת היחסים הכולל נחישות וקשיחות מול השקרים, העמדות הפנים ומשחקי "המסכנות" של הראיס. הודעה מנסה להביא מערכת היחסים אל סף משבר, מתוך כוונה ללחוץ על ישראל ולאכוף עליה "משמעת ציות" לתביעות הפלשתיניות
בהנהגתו של אבו מאזן; אסור לאפשר זאת. ביסוד הרצונות והמניפולציות המשבריות הללו, עומדת הגישה בסיסית המוכרת מאז הוקם אש"ף בשנת 1964 -
כפיית פתרון ערבי על ישראל בכל נושאי הליבה של הסכסוך. שבירת כלים כוללת וחד-צדדית, מדגישה כביכול את חומרת הפשע של ישראל, ואמורה להביא עלינו, מסיבות שונות שרובן אגואיסטיות, האשמות פראיות על כוונות נפסדות, מדיניות חסרת אחריות, מהלכים מדכאים ומה לא?! לכן,
יש לנצל כל הזדמנות בה מבצע אבו מאזן מהלכים חד-צדדיים משמעותיים, העומדים בניגוד להסכמים ולנורמות היחסים המקובלות מול ישראל, לשינוי מסודר, שיטתי ומדורג של האיזון במערכת היחסים, כך שבו מאזן יקדיח תמיד את תבשילו. כל מהלך פלשתיני מוביל למהלך או מהלכי-תגובה ישראלים, שמציבים בפניו ובפני שותפיו מראה, שממנה נשקפת סקלה של מחיר להתנהלות פלשתינית-ערבית חריגה. להלן מספר דוגמאות לאפשרויות תגובה:
א. השעיית
הסכם אוסלו ואזהרה מפני אסקלציה שתביא לביטולו מכל וכול ולגרוש "מהגרי אוסלו" חזרה לטוניסיה (או לכל מקום אחר אליו ירצו ללכת (וגם לקבלם בו).
ב. ביטול כל המהלכים שלהם הסכימה ישראל מול עזה, לבקשתו של אבו מאזן, תוך התחשבות במצרים.
ג. חידוש גביית-אמת מיידית של חובות הרשות לישראל (מים, חשמל, בריאות, שירותים טכניים ועוד) וביטול הקלות התנועה לבכירי הרשות.
ד. העברת תביעה משפטית-מדינית מסודרת לאו"ם, לביטול UNRWA - סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים הפלשתינים (האמיתיים והמדומים) - ותביעה קטגורית לבחון מחדש את מספר הפליטים האמיתיים החיים עדיין ולהעביר את המשך הטיפול לסוכנות הכללית של האו"ם לפליטים. תביעה זו תהיה בתוקף כל עוד לא תתחיל הרשות בפרויקט לאומי-בינלאומי כולל, ליישוב הפליטים באיו"ש ביישובי קבע, בתאום עם ישראל, כחלק מהתקדמות לקראת הסדר. אי-הענות האו"ם תוביל להטלת הגבלות על תנועת אנשי UNRWA באזורים הנמצאים בשליטת ישראל ולהגבלות על העברת כספים וציוד לרשות.
ה. הפסקת העזרה הרפואית והלוגיסטית באמצעות הממשל הצבאי ותביעה קטגורית לנהל מגעים אלה ע"י הרשות או הרשויות המקומיות באיו"ש, ישירות מול משרדי הממשלה הנוגעים בישראל. מתאם הפעולות יעסוק בנושאים פורמליים-משפטיים הנגזרים מקיומו של ממשל צבאי ישראלי בשטח ותו לא.
ו. הטלת עוצר לסירוגין בכל אזור שבו יהיו הפרות סדר או פיגועים באזרחים ישראלים. לשם ביצוע אלה, יוגדל סד"כ הכוחות של משמר הגבול ויוחלף שמו בשם "
המשמר הלאומי".
ז. הגבלת מספר המתפללים בכל יום שישי באל-אקצה למספר שניתן להעביר באופן סביר דרך מערכת סידורי הביטחון בהר-הבית. "להתייעץ" עם ירדן ומצרים על אופי סידורי האבטחה שיקוימו בהר-הבית ליהודים, לערבים ולאחרים ועל דרך מימושם - כולם יהיו באותה סירה: או שקט או סידורי ביטחון קפדניים ככל שיידרש. התפרעויות נוספות יביאו לסגירת הר-הבית לכול, עד לרגיעה והסדרי ביטחון אחידים לכל.
בשום אופן לא לבצע שינויים באמצעות מתווכים או תחת לחץ.
ח. להעביר האחריות לווקף ישירות לירדן, ללא שיתוף אבו-מאזן.
ט. לרכוש, לפתח ולהתקין בהקדם אמצעי פיקוח ובקרה ביטחוניים נוספים בתחומי העיר העתיקה והר-הבית ובכלל זה הכנסת מצלמות בקרה ומערכות זיהוי ואבחנה לפנים, כאשר כל מי שנכנס יצטרך להזדהות מול מצלמות אלה (איסור כיסוי פנים או מעבר דרך מסלול סגור, שכמובן יסרבל את הבדיקה)
י. צמצום מדורג של עבודת פלשתינים מהשטחים בתחומי ירושלים ומדינת ישראל, תוך שימת דגש על הגבלות לגבי מי שמגיעים מישובים / שכונות הידועים כעושי צרות כרוניים ופעילי אלימות. ויסות הצעדים כפונקציה של רמת האי-שקט ובעיקר חומרת ושכיחות האלימות.
יא. החמרת המדיניות בנושא גירוש מפגעים, ועגינתה בחוק.
יב. אי-החזרת גופות מפגעים, שנפגעו במהלך פעולות טרור, כל עוד נמשכות "סנקציות" של הרשות נגד ישראל.
ניתן להפעיל דוגמאות אלה כתגובות בודדות או כאשכולות, לפי התנהלות הרשות. חלק מהמהלכים אינם הפיכים והפעלתם מכוונת ליצירת שינוי של המצב בשטח בראש וראשונה ע"י הפסקת התמרונים הפרובוקטיביים של אבו מאזן. במסגרת מדיניות של יצירת הרתעה, סוג זה של תגובות חשוב לא פחות מאחרים ואולי יותר, מפני שגם הצד השני מבין ששינויים מסוימים אינם הפיכים והפעלתם היא יצירת מציאות שונה בשטח; זו תגובה שקולה לכוונת אבו מאזן ליצור בעזרת התרמית הגלאים שיווי-משקל חדש בין הצדדים.
בכל מהלך יש לראות את היעד הסופי ואת הצורך למנוע מהצד השני הישגים חד-צדדיים, שהשפעתם השלילית ביותר היא הרס המוטיבציה להתפשר, לצד חיזוק האמונה שניתן יהיה לאכוף על ישראל הסדרים שהאפקט המצטבר שלהם יהיה
החלשתה וסירוסה הלאומי והביטחוני1. אסור להניח להתפתחויות כאלה להתהוות בשטח, לא בבת-אחת וגם לא בשלבים. ( משום שתוכנית השלבים היא תוכנית אסטרטגית כוללת ולא מהלך צבאי או אלים (טרוריסטי) גרידא.
ליברמן, הבטחתָּ -קַיֵּם! 
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
