דיפלומט ישראלי בכיר אמר לי אמש שאסור לנו להתבלבל - הסכם השלום של ישראל הוא עם
מלך ירדן ולא עם מדינת ירדן.
האירועים בהר-הבית ובשגרירות ישראל ברבת-עמון, מצביעים על דפוס דומה, שערביי האזור וגורמים בינלאומיים מנצלים עד תום: הגבלת יכולתנו להתגונן. בהר-הבית הוצבו גלאי מתכות לאחר רצח שני שוטרים, ובשגרירות ירה מאבטח במתנקש שביקש לרוצחו. בשני המקרים נשכחו הנסיבות וישראל הוצגה כאשמה בפרובוקציה.
הדפוס אינו חדש. ארגוני זכויות האדם קבעו את הרף: בכל עת שישראל מגנה על עצמה, הם נזעקים ומאשימים אותה. מבחינתם, זכויות יש לכל בני האדם, זולת היהודים.
עכשיו משווקים את עסקת החרפה: "מגנומטרים תמורת מאבטח". לפני 22 שנה מסרנו בסכלותנו לירדנים את הזכות לקבוע סדרים בהר-הבית ועכשיו אנחנו קוצרים את הפירות הבאושים. מדוע עלינו להכיל את זעם ההמון בירדן? יתכבדו השלטונות שם ויפתרו את בעיותיהם. חסרי משוגעים אנו? ישראל מסייעת לירדן בדרכים רבות ואילו היא משיבה בחרפות ובביזיונות - באונסקו, בפרלמנט שעמד ל
כבוד ה"שאהידים" שהרגו את שוטרינו, ועכשיו האיומים על המאבטח שהגן על חייו.
אם ישראל לא תעזור למלך, נאמר לי, ירדן תקרוס, ולתוך הוואקום יחדרו גורמים איסלאמיסטיים קיצוניים שיישבו על גבולנו הארוך ממזרח. אכן, דאגה כבדת משקל. אבל כבר היום אנחנו מנשימים את השלטון הזה. ירדן היא ממלכה החיה על זמן שאול, וישראל משקיעה בה כדי לקצור רווחים. אלה רווחים לטווח קצר. האם לא הגיע הזמן לוותר על המחשבה שאפשר לנו להמליך מלכים בקרב שכנותינו?
גם אם בוחרים לא לערער את הממלכה הירדנית, "מכילים" את זעם הרחוב, ו"מבינים" את אילוצי המלך עבדאללה - צריך להודות: ירדן היא יציר מדיני מלאכותי. היא נקרעה ממה שתוכנן בהצהרת בלפור להיות הבית הלאומי של העם היהודי, וניתנה כפרס ניחומים למשפחה ההאשמית שהגיעה מחצי האי ערב. המשפחה הזאת נשענת על שבטים בדואים, המונים רק כ-20% מכלל האוכלוסייה, שברובה פלשתינית.
מלחמת הזהויות, שהמזרח התיכון נתון בה, לא פסחה על הממלכה ההאשמית. הדיבורים הקבועים על אינטרסים הדדיים אינם מכסים על מה שלמדנו מאביב העמים הערבי שהפך לחורף: ברגע המשבר יפנו תושבי האזור אל גרעין הזהות העמוק ביותר; לא הזהות הלאומית - שהיא יצירה קולוניאליסטית שנכפתה עליהם לאחר מלחה"ע הראשונה - אלא הזהות השבטית והדתית.
האדם המערבי בחר להתחבא מאחורי חילוניות נבערת הבזה לסממנים מסורתיים, במיוחד אם הם עוטים כסות דתית. אולם ירושלים בכלל, והר-הבית בפרט, מכריחים אותנו להתמודד עם השאלה המרכזית מאז שבנו להיסטוריה: מי אנחנו? איזה עם התעורר וחזר לביתו הלאומי אחרי אלפי שנים?
הערבים מריחים את ההתלבטות שלנו, את מריבותינו הפנימיות, ומדמים בנפשם שאפשר להכניע אותנו. התקווה הזאת מולידה ניסיונות לרצוח ישראלים.
התקווה שלנו חזקה יותר; היא הוכיחה את כוחה הרבה יותר מניסיונות ההבל של שכנינו. במשבר הנוכחי ישראל צריכה לשמור על כבודה הלאומי.
באזור הזה, כבוד שווה חיים.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
