- בית המקדש, המוקד הרוחני של עם ישראל עד לחורבנו בשנת 70 לספירה, מפני מה חרב?
לכאורה ברור: שורה טראגית של גורמים שחברו יחד, והביאו עלינו את מה שש"י עגנון כינה "קטסטרופה היסטורית". למשל, שנאת חינם ומלחמות אחים חסרות תוחלת; למשל, רשעותו של הצורר טיטוס ושאיפות ההתפשטות של האימפריאליזם הרומי היהיר, שהשתחצן מול הפרימיטיביות של עמי האזור הודות לתורת לחימה מסודרת, טכנולוגיית מצור מתקדמת וכלי מלחמה משוכללים; ועוד. מפתיע על כן להיווכח, שמכל הנסיבות הללו, שבעטיים ספגנו אלפיים שנות נדודים, גירושים ורדיפות, אינקוויזיציות ופרעות, השפלות ועלילות דם, מסעי צלב ושואות, ומה לא, העדיפה הגמרא להתמקד בגורם אחר (הבה נודה: ביזארי משהו): התנהלותו של גדול הדור ההוא, רבי זכריה בן אבקולס, שהתעקש לנהל את עבודת המקדש 'על-פי הספר', ולא לוותר כחוט השערה לטובת שרידותו של עם ישראל.
- הדברים מופיעים בסיפור המרטיט על אודות עיקשותו של יהודי נכבד ועשיר שחי בירושלים ערב החורבן. יום אחד עשה סעודה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חברו, ושמו קמצא. טעה המשרת והזמין אדם אחר ושמו בר קמצא, שדווקא היה שנוא נפשו של בעל הסעודה. בר קמצא נדהם לקבל הזמנה משונאו, אבל רצה להאמין כי המארח החליט להשלים עימו. בר קמצא הגיע לסעודה, בא ללחוץ את ידו של המארח, אך זה דחה אותו מעל פניו וציווה עליו שיסתלק מן הסעודה. בר קמצא המופתע, כבר חזה בעיני רוחו את הביזיון הנורא של גירושו מסעודה שאליה הוזמנו כל חכמי ירושלים. הוא ביקש מהמארח שיואיל בטובו לאפשר לו להישאר, למנוע הלבנת פניו ברבים. משסירב בעל הבית הציע בר קמצא שישלם למארח דמי מחצית הסעודה כולה, ובלבד שלא יגורש בבושת פנים. שוב סורב. הציע בר קמצא לשלם את דמי כל הסעודה, ועדיין סורב. בסופו של דבר גירש המארח את בר קמצא לעיני כולם, למרבה הבושה והכלימה.
בר קמצא לא השלים עם העלבון, והתקשה להסביר לעצמו כיצד ייתכן שחכמי ישראל שהסבו בסעודה, מילאו פיהם מים מול התנהגותו הבלתי פוליטיקלי קורקט של המארח שבסעודתו ישבו. מן הסתם קיווה שלפחות יפגינו הזדהות עימו וייצאו, או לכל הפחות יאמרו איזו מילה להצלת כבודו. תאוות הנקם שבערה בו, הובילה אותו לנקום בעם ישראל כולו. הוא הלך לקיסר והעליל שהיהודים, כביכול, מורדים בו. על-מנת לאשש דבריו, הציע בר קמצא לקיסר לשלוח קורבן ליהודים, במטרה שיקריבו אותו, ויווכח שהיהודים מסרבים (בניגוד להלכה המתירה הקרבת קרבנות של נוכרים). הקיסר אותגר: הוא מסר לבר קמצא עגל תמים וראוי לקרבן. אלא שבר קמצא, אכול רגשי הנקם, רצה להוכיח שהיהודים מסרבים להקריב את קרבנו של הקיסר והטיל בו מום קל. היה זה מום שלפי ההלכה פוסל את הקרבן לעלות על גבי המזבח, אך לפי חוקי רומי לא נחשב המום לכלום.
הכהנים, כמצוות ההלכה, סירבו להקריב את הקרבן הפסול. הציעו חכמי ישראל להתעלם מן המום הפעוט, 'לעגל פינות', ולהקריב את הקרבן מטעמי 'שלום מלכות', להבטיח שלום בין עם ישראל למלכות הרומית. וכאן מצטרף לסאגה גדול חכמי הדור, רבי זכריה בן אבקולס. שפסק שחייבים ללכת בכל מקרבה 'לפי הספר', גם אם המהלך הזה יוביל לקטסטרופה נוראה. ייקוב הדין את ההר. לנוכח הסכנה שריחפה על העם, הציעו חכמים שלפחות יחסלו את בר קמצא וימנעו ממנו להשלים זממו ולהלשין באזני הקיסר שהיהודים מרדו בו וסירבו להקריב את קרבנו לכבוד אלוהי ישראל. שוב התערב אביר ההלכה וטען שאסור לפגוע בבר קמצא, שהרי אז עלולים להבין בדורות הבאים, שדינו של מטיל מום בקודשים למיתה.
- עד כאן הסיפור העגום בעניין קמצא ובר קמצא, שבגללם, טוענת הגמרא, חרבה ירושלים. וכאן באה המסקנה שמשמיעה הגמרא בנימה הכי ביקורתית שאפשר, כלפי התנהלות 'הראש הקטן' של גדול הדור, ומאשימה אותו שבעיוורונו את המציאות ובשל שיקולים הלכתיים שהם פחות רלוונטיים מאשר שרידותו של עם ישראל בארצו, המיט חורבן וכליה על כלל ישראל, שואה רוחנית וחומרית, שאת פירותיה שבענו באלפיים השנים האחרונות. וכך מנסחת הגמרא את ביקורתה הנוקבת עד ויורדת עד תהום: "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו (לשון נקיה למונחים חריפים יותר כמו עיקשותו, דקדקנותו) של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (גיטין נ"ו, א').
אם נאזין היטב לנימת דברי הביקורת הללו, נשמע כיצד בוקעת ועולה מבין השיטין עד למרומי השמים, זעקת השבר של חז"ל, כלפי ליקוי המאורות שלקה בו גדול הדור ההוא. התעלמותו מן המציאות, מן הסכנות, מן החשבונות הפרקטיים עכשוויים, הביאה כליה על עם ישראל. ניתן היה, רומזים חז"ל, למנוע את הקטסטרופה, למשל בנימוק – שגם לו תוקף הלכתי – 'שלום מלכות', או במילותינו אנו: פיקוח נפש וסכנת כליה שעשויה לרחף על עם ישראל כולו.
- יש חלשים לב שביקורתו של רבי יוחנן על התנהלו של ייקוב הדין את ההר, אינה תוצאה של פליטת פה מקרית. זוהי עמדתו הברורה כלפי דקדקנות הלכתית, שמושתת על עקרונות של 'ראש קטן' ו'על-פי הספר'. כך אומר גדול אמוראי א"י בדור השני: "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין (בבא מציעא ל', ב')".
לחורבן אחראים אפוא, לשיטת רבי יוחנן, אותם המתעלמים מהמציאות; ההולכים 'לפי הספר', ושיישרף המועדון; בעלי שיטת 'אני את נפשי הצלתי' ויישרף העולם. ועוד נמצאנו למדים מדברי רבי יוחנן, שאילו לא שעו חכמי ישראל לדקדקנות היתר, ייתכן מאוד שכל ההיסטוריה הייתה שונה. נטולת נהרות אש ודם, שבהם טבענו אלפיים שנה.
- כלפי מה אמורים הדברים? מסתבר שרוחו של רבי זכריה שורה גם היום על כתות שונות בישראל, ובראשם מחנה השמאל, הנאחז בהלכה וטוען בשמה כי מטעמים הלכתיים אין לאפשר עליית יהודים להר-הבית. לעמדה זו ממש מצטרפים כמובן חכמי המוסלמים. לפתע נעשו אלה גם אלה שוחרי דת משה וישראל.
והתוצאה: הר-הבית, קודש הקודשים, מופקר בידי פריצי חיות, המחללים אותו בכל רגע נתון ברגל גסה: בהפניית עכוזם לעברו בתפילותיהם, במשחקי כדור קולניים שמבזים ורומסים את קדושת המקום, בהשמדת כל זכר ארכיאולוגי לנוכחות דוד ושלמה בדיוק בהר הזה; בפיזור אשפה ופסולת בכל רחבי השטח על-מנת לבטא בכך את סלידתם 'מקדושתו היהודית' של ההר, ומן הסתם גם כדי להשפיל את היהדות הטוענת לבעלות עליו, ואפילו בקבורת מתיהם בחצרות המקדש. כך נמשך גם בדורנו חזון העיוועים של הנביא ירמיהו: "שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ".
למרבה הצער נתפסים לגישה זו חוגים נוספים, משלומי אמוני ישראל. זו למשל עמדת ה'השקופע' הליטאית, המתאחדת סביב לבלרים 'קָנוֹאים' ב'הפלס' ו'יתד נאמן'. כך כתב היתד השבוע כלפי יהודים שעלו ההרה בעיצומה של המתיחות: "ברור שהדבר החמור ביותר... זה עליית יהודים להר... היזהרו לכם מעלות בהר ונגוע בקצהו. על זה היה דווה ליבנו. על אלה חשכו עינינו".
אכן, צדקו לבלרי הליטאים. דווה ליבנו וחשכו עינינו, אבל לא בשל עליית יהודים לאזורים המותרים בהר ועל-פי גדרי ההלכה (טבילה, נעלי גומי, מורא מקדש וכל הנדרש), אלא על ביזוי בית קודש הקדשים של עם ישראל, ברגל שחץ איסלמיסטית, שדורסת ורומסת, חומסת ומשפילה, את קדושת ההר, בטענה שמעולם לא היו בו בתי המקדש, וגם אם היו, היהודים איבדו את זכותם עליהם, מאז נוצרה דת מוחמד, 'יורשת היהדות'.
- צר להיווכח שאל כתות אלה, שבעקיפין מחזקים את ידי האספסוף הערבי הטוען לבעלות בלעדית על מקום קודש הקודשים, מצטרפים גורמים חרד"ליים, בעלי תפיסת עולם לאומית כנה. באחרונה התפרסם שיעורו של ראש ישיבת 'הר המור' הרב עמיאל שטרנברג, שעורר זעזוע בקרב שוחרי ההר: "כדי לזכות להיכנס להר אנו צריכים להתרומם לעבודת ה' האידיאלית. בשעריו של מקום זה באים רק מלאכים".
כנגד עמדה זו יצא הרב יהושע פרידמן ממכון המקדש: "הטענה שלמקדש יכולים להיכנס רק מלאכים, עומדת בסתירה למצוות התורה החייבות להתקיים במקדש: 'שלוש פעמים בשנה ייראה וכו'. האם מי שאינו מלאך פטור ממצווה זו? להפך: למקדש מגיעים חוטאים של ממש, שמביאים אשם וחטאת לכפרתם... המקדש הוא מקום תקנתם, הפוך ממה שמצייר הרב שטרנברג".
- וכך מוצאים עצמם ארבע כיתות: כת השמאל ההזויה, חכמי וחסידי האיסלאם הרצחני, כת הליטאים והחרד"לים למיניהם, באותה סירה ממש, של הפקרת ההר לידי האיסלאם הרצחני. התבצרותם מאחורי האיסור ההלכתי לגבי עליית יהודים להר-הבית, שלא אמור להתייחס, על-פי הסברה, לעת הזאת, נותנת יד למצב הזוי של שפחה שיורשת את גבירתה ומנשלת אותה מארמונה. לא מעניין אותם שכבר הרמב"ם ורבים מחכמי ישראל עלו להר, ולא ההערכה המבוססת שהאיסור אינו תקף בעת מלחמה וחובת כיבוש ההר.
גם לא הטענה, שבימים שבהם בא האיסור לעולם, כשהר-הבית היה רק "הַר-צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם", שאינו בבעלות איש, ניתן היה לקיים את חובת 'מורא מקדש', אך לא בזמן שדווקא בחסות אותו 'מורא מקדש' הופך ההר למגרש משחקים ופיזור אשפה וקבורת מתיהם של הנאלחים והשפלים שבשונאי ישראל. אוי לאזניים שכך שומעות: בחסות טענות הלכתיות שאינן רלוונטיות למציאות שהשתנתה – ממש כפי שנהג גדול הדור רבי זכריה - "נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים", "עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ", ו"עַל-זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל-אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ".
אין לנו כל כוונה להכניס ראשנו במחלוקת חכמים זו, ולא נתייחס כאן לפסוקים ואמירות מסוג "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ולא רק למלאכים); "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ"; "הלכה ואין מורין כן"; "ביטולה הוא קיומה", דין כיבוש הארץ וכו', שכולם מחייבים להימנע מאותה ענוותנות יתר, שאירעה לפני 1,947 שנה בדיוק, והיא זו, לדאבון הלב, "שהחריבה את ביתנו, שרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו", ירחם ה'.
