זהירות ספוילרים. עכשיו אפשר להתחיל. "אם אתה חושב שיהיה פה סוף טוב, לא הקשבת לי". אמר רמזי בולטון לת'יאון גרייג'וי בשעה שעינה אותו. זהו למעשה המשפט שיכול לסכם את "משחקי הכס". רוב האנשים לא קראו את סדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח" לפני שהחלו לצפות בסדרה. ואם יש משהו שהצופים יודעים, זה שלא ניתן לדעת כלום.

במשך שש עונות עקבנו אחרי שלוש המשפחות הגדולות סטארק, באראתיאון ולאניסטר במסגרת מאבקי הכוח הפנימיים ביניהם בממלכת ווסטרוז, כאשר דמויות ואפילו משפחות שלמות באות והולכות. במקביל למאבקים ביניהם, ישנם האיום מצד דאינריז טארגאריין וכוחה העולה, שמעוניינת להשיב לעצמה זכות אבות ולשלוט בממלכה. איום יותר מרכזי שכמעט לא מקבל התייחסות בממלכה, הוא האיום מצד המהלכים הלבנים וצבא המתים שלהם.

בסוף העונה השישית, ראינו כיצד דאינריז מפליגה לווסטרוז וכיצד היא מגיעה בסוף הפרק הראשון של העונה השביעית. העונה הנוכחית התחילה די חלש, כותב וושינגטון פוסט, למעט סצינת הפתיחה של הפרק הראשון, אך סוף הפרק השני הביא לקצת הלם. יורון גרייג'וי, המלך של איי הברזל (מלך חוקי או לא - זו החלטה שלכם) תקף את הצי של דאינריז בהובלת אחייניתו יארה ואחיינו ת'יאון. הוא שבה את יארה, את אלריה חול ואת בתה, שרף את הצי והרג את המלחים.

מהלך זה העלה מספר שאלות. אם דאינריז כה חכמה והתומכים שלה נאמנים, כיצד יורון הצליח לבצע את המארב הזה? מה הטעם בהימצאותם של שלושה דרקונים, אם לא משתמשים בהם למעקב או לשריפת ציי האויב, כפי שעשו בסוף העונה השישית? האם הסדרה לא מכופפת את כלליה, בשאלה כמה זמן לוקח לדמויות לנוע, במטרה לקדם את העלילה (ע"ע מסעותיו של ואריז)?

האויב האמיתי הוא הסיפורים המסורתיים

לכל השאלות האלו יש דרגות שונות של לגיטימציה. צריך לזכור, שבסופו של דבר מדובר בסדרת פנטזיה. המארב של יורון, אפקטיבי באותה מידה שהיה מזעזע, היה הדבר הנכון. דאינריז חוזרת לווסטרוז אחרי שנים של גלות, כאשר נראה שהיא הולכת לכבוש בקלות את הממלכה וגם לנצח את המהלכים הלבנים. זה נראה קל מדי, ולכן ההתקפה היא בדיוק הדבר שניתן לצפות לו מ"משחקי הכס". האויב האמיתי הוא הסיפורים המסורתיים, שבהם הרע מובס והטוב מנצח. הסדרה הוכיחה לנו שגם הטוב מובס. 11 פרקים נשארו עד סיום הסדרה, והסצינה הזאת הוכיחה בדיוק למה היא כה טובה.

סוף טוב לסדרה, סבורה אליסה רוזנברג, יספק את הצופים רק באופן שטחי. סוף שבו דאינריז וג'ון שלג מולכים ביחד, בזמן שטיריון לאניסטר הוא יועצם הנאמן. סאנסה ואריה סטארק ממלאות תפקידים שונים בממלכה, כאשר בריאן מטארת' וטורמונד נשואים עם ילדים ומנהיגים את הצבא. סוף שבו סנדור קלאגן, הידוע בכינויו "כלב הציד", מטייל ברחבי הממלכה ואולי אפילו אוכל עוף או שניים.

סדרות שונות ידעו לתת לדמויות שלהן מה שהקהל רוצה. "משחקי הכס" בוגדת באלמנט בו הטוב מנצח את הרע. "סקס והעיר הגדולה", לדוגמה, הקיפה את האידיאל הרומנטי, ומעולם לא נטשה את האמונה שקארי ומיסטר ביג יהיו ביחד, כמו שאכן קרה בסוף. בניגוד לכך, לעשות ההפך ממה שהצופים מצפים ממנו, זה בדיוק המשימה המרכזית של "משחקי הכס". סוף טוב לא רק יסיים את הסדרה בטון צורם, אלא יהפוך את כל הסבל והצער שהצופים חוו בעונות הקודמות לחסר טעם.

אי-אפשר לסיים באמירה חברתית

אחרי כל מה שראינו בסדרה אודות השפעת הכוח, עבדות והמנהגים המשפילים, אי-אפשר שבסוף "משחקי הכס" תינתן אמירה חברתית כלשהי – טוענת רוזנברג. הגורמים שמרכיבים את הסדרה צריכים להישאר ויש להיצמד להם. אפשר לקחת כדוגמה את ההתעללות שסאנסה חוותה תחת ידיהם של ג'ופרי באראתיאון ורמזי בולטון. למרות שמדובר היה בסצינות קשות לצפייה, הן היו חשובות משום שחוויות אלו הן שהקשיחו את סאנסה והפכו אותה לפוליטיקאית חשדנית ושמרנית. סצינות אלו יהפכו לחסרות משמעות, אם בסוף הסדרה סאנסה תפגוש את האביר על הסוס הלבן - דבר שיוכיח, כי הפנטזיות שפעם היו עיקר חייה יכולות להתגשם.

באותה דרך, למתג את דאינריז כמלכה טובה ונדיבה בפרקים שנשארו לסדרה, ישפיע על מה שקרה בעבר. הפרק השני בעונה השביעית הוכיח שלדאינריז יהיה קשה לכבוש את הממלכה, בדרך שתביא לה הזדמנות לזכות באהבתם ואהדתם של התושבים. דאינריז ניסתה ללמוד איך למשול במפרץ העבדים, והמחיר היה תהפוכות חברתיות שאילצו אותה לברוח על גב אחד מדרקוניה. אם הסדרה תבגוד בהליך המורכב שדרוש כדי להביא את דאינריז לשלטון ובסופה הכל יהיה על מי מנוחות בממלכה, הרבה דיאלוגים נעשו ללא תועלת. גרוע מכך: הסדרה תעשה מה שדאינריז ניסתה לעשות לתושבי אסוס, שהפכה אותם לכלים במשחק שבו היא לומדת כיצד למלוך.

אם "משחקי הכס" תהיה עקבית בהבחנה כמה עמוק הריקבון בהנהגת הממלכה, הסוף היחיד שמתקבל על הדעת הוא לא סוף טוב, שבה ואומרת רוזנברג. סוף שבו ההיסטוריה של שיגעון במשפחת טארגאריין תוקף גם את דאינריז. סוף שבו ג'ון וטיריון זוכים במה שמגיע להם אבל מאבדים את נשמתם. סוף שבו ילדי משפחת סטארק שנותרו שורדים, אך הפגיעה בנפשם כה עמוקה שהם לא יכולים שוב להיות משפחה. אי-אפשר לפתור את הבעיות העמוקות בחברה באמצעות עימות בין מלכים. התובנה האפלה ביותר של הסדרה היא, שלמעשה לא חשוב מי יושב על הכס.