בכל בוקר, עם הזריחה, יורד פליקס רומרו מדירתו בקומה השנייה לחנות המכולת בקומה הראשונה ופותח אותה. משפחתו עושה זאת ברציפות מאז 1857 בחנות הוותיקה ביותר בקולורדו, R&R Market. אבל בכלל לא בטוח שהחנות תעבור לדור הבא, כי כמו חנויות מכולת בכל רחבי ארה"ב – היא מתקשה לשרוד.

חנויות של אבא ואימא, כפי שמכנה אותן ניו-יורק טיימס, נמצאות בסכנה מקליפורניה ועד מיין. במינסוטה נסגרו 14% מחנויות המכולת בערים מאז שנת 2000. בקנזס נעלמו יותר מחמישית מהחנויות הכפריות בעשור האחרון. אייווה איבדה מחצית מהן בשנים 2005-1995. מדובר במשבר של ממש, קובע פרופ' דייוויד פרוקטר מאוניברסיטת קנזס. וכאשר מדובר בעיירות נידחות, המרוחקות 60 ק"מ מהחנות הקרובה ביותר, מדובר בסכנה ממשית לקיומן של הקהילות.

הבעיה מחמירה לנוכח תוכניתו של ממשל טראמפ לקצץ בשנה הבאה מיליארדי דולרים מהסיוע לאיזורים הכפריים, כולל בהלוואות לעסקים קטנים. הבית הלבן אומר שמטרת התוכנית היא להקטין את החוב הלאומי העובר לדורות הבאים, אך רפובליקנים ודמוקרטים כאחד מביעים דאגה מפני השלכותיה ההרסניות על איזורי הכפר.

חנותו של רומרו נמצאת בכפר סאן לואי, בו מתגוררים 145 איש – רובם צאצאיהם של מהגרים ממקסיקו שהגיעו לכאן בתקופת המערב הפרוע. התושבים עודם מדברים ספרדית ומחוץ לעיר הם מגדלים אספסת. כמות הגשם כאן נמדדת בסנטימטרים, הטמפרטורה בחורף היא עמוק מתחת לאפס והעיר הגדולה הקרובה היא אלאמוסה עם 9,918 תושבים. אין בנק, אין צינור גז והחשמל לעיתים מנותק למשך שעות.

את החנות הקים בשנת 1857 חוזה דריו גאלגוס, סוחר וסבא-רבא-רבא-רבא של פליקס. צאצאיו מנהלים אותה מאז וב-48 השנים האחרונות זוהי משימתם של פליקס ורעייתו קלאודיה, שבעה ימים שבוע. למעט בחקלאות ובשתי חנויות מריחואנה, אין כאן משרות; שליש מתושבי הכפר ושני שלישים מהילדים חיים בעוני. תלושי המזון – שגם אותם רוצה טראמפ לקצץ – הם מטבע עובר לסוחר בין תושבי סאן לואי, ש-30% מהם מקבלים אותם. בני הזוג רומרו מוכרים מזון בהקפה וגם מספקים שירותי הטבלה וקבורה, פודים המחאות, מנפיקים רשיונות ציד וגובים את המיסים המקומיים. אבל הם מותשים וכמהים לפרוש. "אני לא רוצה להיות זה שישבור את המסורת, אבל אני לא יכול להישאר כאן עד סוף ימי", אומר פליקס בן ה-71.

כאמור, אומר ניו-יורק טיימס, מדובר במצב עימו מתמודדות חנויות קטנות בכל רחבי ארה"ב. רבים מהאנשים והנשים שמאחורי הדלפקים הגיעו לגיל פרישה, ורק בודדים מוכנים לתפוס את מקומותיהם. שולי הרווח בחנויות אלו זעומים, לרוב אחוז או שניים, ובשנה שעברה הפסידו רבע מהחנויות. בסיס הלקוחות הולך ומצטמצם, עם המעבר לרשתות השיווק ולקניות און ליין. עלויות התחזוקה מרקיעות שחקים: כאשר האינטרנט איטי, ביצוע הזמנות יכול לארוך יום שלם; ומקררים מיושנים זוללים חשמל וכסף. גם מי שכבר מוכן לקנות חנות כזאת, מגלה שאינו יכול: הבנקים לא מוכנים להלוות כסף לדלי אמצעים כדי שישקיעו אותו בעסק מסוכן שכזה.

הצעת התקציב ל-2018 כולל קיצוץ עמוק בבסיס משרד החקלאות, המטפל בבני הזוג רומריו ובמיליונים כמותם. הבית הלבן מבקש להפחית ב-25% את תלושי המזון בעשור הקרוב ולחסל את שירות העסקים הכפרי, תוכנית שמעמידה אשראי למי שרוצה לרכוש חנויות כמו זו של רומרו. לטענת הממשל, את רוב הסיוע ניתן לקבל מהמגזר הפיננסי או מסוכנויות פדרליות אחרות.

ראש המינהל לפיתוח כפרי, אן הייזלט, הבטיחה לעיתון שהמשרד ימשיך לתת עדיפות לעיירות הקטנות, והצביעה על תוספת של 162 מיליון דולר לחינוך, פס רחב ושירותים קהילתיים למגזר זה. לא כולם חושבים שזה יספיק. רוברט איידרולט, חבר קונגרס רפובליקני מאלבמה, אמר לאחרונה, כי לרבים באמריקה הכפרית והחקלאית יש מעט מאוד סיבות לחגוג בתקציב 2018.

כמה מהקהילות הקטנות מנסות להתאחד כדי להציל את חנויות המכולת. תושבים בעיירות בקולורדו, קנזס ואייווה הקימו קואופרטיבים או שותפויות פרטיות-ציבוריות כדי לנהל את החנויות. אבל לרומרו אין תקווה כזו. לשני בניו יש עסקים משלהם ואין להם זמן למכולת הנידחת. הוא ניסה לשכנע אחיינים, אחייניות ובני דודים לתפוס את מקומו – ולשווא. כעת בני הזוג מציעים למכירה את הבניין ב-600,000 דולר – מחצית מערכו. בימים אלו, כאשר שכן נכנס אליו, רומרו נשען לקראתו ושואל: "רוצה לקנות חנות?".