ההסלמה סביב ארועי הר-הבית, לבד מהפרות הסדר והתסיסה ברחוב הערבי והאיסלאמי, מאיימת להתפתח לכלל משבר הטומן בחובו סיכונים עד כדי ערעור מגמות ותהליכים אסטרטגיים שטופחו ע"י ישראל בעת האחרונה. שוב הוכח, בפעם המי יודע כמה, כי שילוב קטלני של ממד דתי-מוסלמי עם סוגיית מסגד אל-אקצה, מייצר פוטנציאל נפיץ בעוצמה שאת ממדיה מי ישורנו.
המצב שהתפתח הוא בהגדרה, בבחינת משבר, ולפיכך האתגר הניצב בפני ההנהגה הישראלית הוא בקטגוריה של ניהול משברים, ובשל כך שומה שנדרשת היערכות מיטבית על בסיס תורת הפעלה סדורה ומעוגנת.
בבואנו להתייחס למהלך הדברים, יש להבחין בין השלב הראשוני של הארועים, קרי- הפיגוע שבו נרצחו שני שוטרים ישראלים באחד משערי הר-הבית, שניתן לסווגו כארוע חמור ברמה האופרטיבית, ואשר חייב נקיטת צעדי אבטחה רלוונטיים מיידיים, לבין העיסוק בהתפתחויות במגזר הערבי והפלשתיני ובמרחב המוסלמי בכללותו כפועל יוצא מכך, שהזריק לתמונת המודיעין תשומות נוספות בממד האסטרטגי.
בהנתן רצח השוטרים, היה זה אך טבעי שישקלו בצידנו מגוון אמצעים שתכליתם שיפור האבטחה לפוקדים את הר-הבית מכל הדתות, כנגזרת של הריבונות הישראלית והאחריות הביטחונית הישראלית. המענה המיידי במקרים מעין אלה הינחה שימוש בפתרונות מדף זמינים, בידיעה כי המדובר בצעד בעל תוחלת זמן קצובה עד לגיבוש פתרון מערכתי. נראה כי לעניין אמצעי האבטחה, לא הועלו הסתייגויות מצד הדרגים המקצועיים ובכלל זה גורמי ההערכה.
בדיעבד ברור כי ההסלמה ביוזמת הצד הערבי הייתה חלק ממזימה "נצורה" לנצל כל צעד ישראלי, גם אם ברמה הטקטית-אופרטיבית, כדי להציגו כשינוי קיצוני של הסטטוס-קוו על ההר. כך השכילו מחוללי המניפולציה, בתזמון מצויין מבחינתם, להסיט את המוקד מעיסוק ברצח השוטרים, ולהפנות את הזרקורים כלפי ההפרה "הבוטה" של הסטטוס-קוו והצגתה כמהלך ישראלי מתוכנן להשתלט על מסגד אל-אקצה. מבחינת הצד הערבי, היה כאן ניצול הזדמנות מושכל, לצורך שלהוב היצרים ברחוב הפלשתיני ובעולם המוסלמי, תוך התבססות על הסתה שקרית ועלילות חסרות שחר, במגמה לעצב לחץ בינ"ל שתכליתו שלילה כפוייה של דריסת רגל ישראלית ב-הר-הבית.
הדילמות שניצבו אפוא בפני מקבלי ההחלטות בישראל נעו על הציר שבין "התקפלות" בהקשר לצעדי האבטחה, או התעקשות על הפעלתם כל עוד אין בנמצא חלופה ראויה. זהו מקרה קלאסי המחייב בחינה של "מקרים ותגובות" המגובשים ע"י גורמי ההערכה ומודיעין, בהתייחס לכל תרחיש אפשרי, מתוך הנחה שהקברניטים (במקרה דנן, הקבינט) יבחרו לאמץ את דרך הפעולה המועדפת שתגזר משקלול מושכל של מרחב האופציות. לגופם של הדברים, החלטה אופרטיבית של הקבינט הינה תוצר של הערכת מצב (מודיעינית ומבצעית המוצגת ע"י הגורמים המקצועיים) ושל מכלול שיקולים מדיניים ואסטרטגיים, שהם פררוגטיבה של הדרג המדיני.
משתמע מכך כי מקבל ההחלטות, אינו מחויב באימוץ אוטומטי של המלצת הגורם המקצועי, ולו בשל העובדה כי זה אינו חשוף לכלל המידע והשיקולים הרחבים הניצבים בפני הקברניט. בהקשר לארועי הר-הבית, כפי שפורסם, התריעו גורמי המודיעין (שב"כ ו-אמ"ן) מפני סיכוני הדרדרות בעלי משמעות אסטרטגית אם ישראל לא תפרק את אמצעי האבטחה שהוצבו בשערי הר-הבית, אולם ראש הממשלה ביכר להחליט אחרת. השיקולים שהנחו אותו נשענו ככל הנראה, במידה רבה, על הגיבוי שקיבל מן הממשל האמריקני, לצד הערכה כי תרחישי הקיצון שהוצגו בפני הקבינט, מייצגים גישה אלרמיסטית ו"תבהלנית" מדי, בהתייחס לשלב הנתון של המשבר. באותה נשימה קיימת סבירות גבוהה כי הובאה בחשבון השפעת ההחלטות על הממד ההרתעתי של ישראל כשיקול מנחה משמעותי.
דווקא משום כך, העובדה שיצא הקצף על נתניהו על כי לא שעה להמלצות הדרגים המקצועיים, הן מצד כלי תקשורת מובילים והן מצד פוליטיקאים מהאגף השמאלי של המפה, מייצגת במקרה הטוב, אי-הבנה של תהליכי קבלת ההחלטות, ובמקרה הגרוע, המשך הקו המתריס האובססיבי כלפי ראש הממשלה, יהיו אשר יהיו הנסיבות.
מן המפורסמות שהן
יצחק רבין ז"ל והן
שמעון פרס ז"ל, לא נטו חסד להערכות המודיעין (וזאת בלשון המעטה) והתקשו לעכל את התואר "המעריך הלאומי" שבו התהדר אמ"ן; לגרסתם, זוהי יומרה ללא כיסוי. נטייתם הייתה לראות באמ"ן בבחינת הגוף המקצועי האחרי להתרעה מפני מלחמה. כך גם
אריאל שרון ז"ל, שהעדיף מידע עובדתי על פני הערכות במישור המדיני-אסטרטגי. יוצא מכך, שהמחשת הפן המנהיגותי טמון ביכולת לצקת לתהליך קבלת ההחלטות, תשומות בעלות משקל, שיהיה בהן כדי להכריע, גם באופן שההחלטה שתתקבל לא תעלה בקנה אחד עם המלצות הגורמים המקצועיים.
צריך לומר ביושר כי האירוע הביטחוני בשגרירות ישראל בירדן, היה ללא ספק הזרז שהשפיע בסופו של יום, על עיצוב ההחלטה הישראלית "להתקפל", שכן אלמלא כן, ניתן היה להניח שגישה נחושה של הממשלה הייתה עומדת למבחן של ממש, גם אם הדבר היה כרוך בהדרדרות ביטחונית זמנית, ובלבד שהריבונות הישראלית בירושלים ובכלל זה ב-הר-הבית לא תועמד בספק. אין לשלול את ההיתכנות לכך שבידי ראש הממשלה היו ערובות שקטות גם מצד גורמים פרגמטיים בעולם הערבי, למתן גיבוי לפעילות ישראלית בהקשר זה.
תחושות הניצחון והאופוריה של הצד הערבי-פלשתיני עם הסרת אמצעי האבטחה מ-הר-הבית, מייצגות נכוחה תוצאה לא טובה מבחינת ישראל, ומסתמן שהלהט האיסלאמי הפנאטי טרם אמר את מילתו האחרונה. לכך יש להוסיף את סממני ההקצנה בחלקים של המגזר הערבי בישראל, לפחות כפי שמשתמע מההילולה נוטפת השנאה הלאומנית, שליוותה את הלוויתם של 3 המחבלים מ-אום אל-פאחם.
דווקא בהקשר אחרון זה, יש לתהות שמא פסיקת בג"ץ (או שמא האולטימטום) בעניין השבת גופות המחבלים מאום אל-פחם למשפחותיהן, התחוורה כמקח טעות, שהרי בכירי המשטרה צפו מבעוד יום את העתיד להתרחש ולפיכך התעקשו על גיבוש התנייות מוסכמות בהקשר להגבלת מספר המשתתפים בלוויות.
