האם העתיד צופן בחובו טיהור אתני

לאחרונה מוזכר בתקשורת צמד המילים הטעון 'טיהור אתני' בהקשרים שונים על-ידי אקדמאים ופוליטיקאים הן יהודים והן ערבים. בהקשר לכך ניצת ויכוח האם במלחמת העצמאות נערך 'טיהור אתני'. כמי שחקר לעומק את מלחמת העצמאות, המכונה בפי הערבים אזרחי המדינה 'נַכְּבָּה', אני טוען שאכן היה טיהור אתני, אבל הוא בוצע הן על-ידי היישוב הערבי והן על-ידי היישוב היהודי. הרי אפשר לחזור לאחור במורד ההיסטוריה. האם הטבח שערכו ערבים מוסלמים תושבי העיר חברון והסביבה ביישוב היהודי בחברון בשבת, י"ח באב תרפ"ט, 24 באוגוסט 1929, כחלק ממאורעות תרפ"ט בארץ ישראל, ושבמהלכו נרצחו 67 יהודים, לא היה 'טיהור אתני'? הרי בחברון התגוררו עד אותו יום כ-800 יהודים בתוך עיר שמנתה כ-20,000 ערבים ולמחרת הטבח סולקו יתר היהודים מהעיר ובכך חוסל היישוב היהודי בחברון שהיה קיים 400 שנים (ראו הספר טבח חברון תרפ"ט, ליקט והביא לדפוס רחבעם זאבי, חבצלת – ירושלים וחברון, תשנ"ה-1994).

ולמי שזכרונו קצר, ראוי להזכיר שבמהלך מאורעות תרפ"ט המכונים בפי הערבים "מהפיכת אל-בוראק" (שם הגנאי שנותנים הערבים לכותל המערבי) רצחו הערבים 133 יהודים ו-339 נפצעו, ננטשו ונחרבו היישובים: באר-טוביה, חולדה, הר-טוב, כפר אוריה, ועוד. גם קהילות יהודיות שהתקיימו בערים ערביות כמו עזה, צפת, בבית שאן ועוד, נפגעו, רכושן נשדד והן חדלו להתקיים שם (ראו יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה – כרך שני: מהגנה למאבק, הוצאת 'מערכות', 1959, 391-302). כן גם זה היה 'טיהור אתני'.

ומה באשר למערכה על גוש-עציון. זו החלה בראשית מלחמת העצמאות, עם ההכרזה על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, והסתיימה ב-14 במאי 1948, יום הכרזת העצמאות בנפילת הגוש כולו בידי ערביי הסביבה וכוחות הלגיון הערבי. במערכה הכבדה ועטורת הגבורה הזו נהרגו 242 מתושבי הגוש ומגיניו, רבים מהם נרצחו לאחר שנכנעו, ו-320 מהם נלקחו בשבי הלגיון הערבי. יישוביהם נבזזו ונחרבו עד היסוד (ראו יוחנן בן-יעקב, גוש-עציון – חמישים שנות מאבק ויצירה, הוצאת "יד שפירא", 1983, 316-129). האם זה לא היה 'טיהור אתני'?
ומה באשר ל'טיהור האתני' שערכו כוחות ה'הגנה', הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י עד הקמת צה"ל בשלהי מאי 1948, ולאחר מועד זה – כוחות צה"ל? כן, הם ערכו 'טיהור אתני'. די לעיין במסמכי 'תוכנית ד' כדי ללמוד ששום פעולה לא נעשתה במקרה או בהיסח הדעת. בעמודים החמישי והשישי של תוכנית ד' – תוכנית האב המטכ"לית שפרסם מטכ"ל ה'הגנה' ב-10 במארס 1948. בסעיף ב' שעוסק בייצוב מערכות ההגנה והחסימות נכתב כך:

על-מנת להבטיח פעולה יעילה של מערכת ההגנה הקבועה וכן להבטיח את העורף שלה, תיעשנה הפעולות הבאות:

• תפיסת תחנות המשטרה.

• השתלטות על השירותים הממשלתיים והבטחת השירותים החיוניים, בכל חבל וחבל.

• הבטחת עורקי תחבורה משניים.

• פעולות נגד ישובים של האויב הנמצאים בתוך או בקרבת מערכת ההגנה שלנו, במטרה למנוע את שימושם כבסיסים לכח מזוין פעיל. פעולות אלה תתחלקנה לסוגים דלקמן:

- השמדת כפרים (שריפה, פיצוץ ומיקוש החורבות) – בעיקר לגבי ישובים שאין באפשרותנו להשתלט עליהם בקביעות.
- פעולות ביעור והשתלטות שתיעשנה בהתאם לקוים:
כיתור הכפר ועריכת חיפוש בתוכו. במקרה של התנגדות – השמדת הכח המזוין וגירוש האוכלוסייה אל מעבר גבול המדינה.
- במקרה של אי-התנגדות – יוכנס חיל מצב לתוך הכפר, אשר יתבצר במקום או במקומות המאפשרים שליטה טקטית מוחלטת. מפקד חיל המצב יחרים את כל כלי הנשק, כל מקלטי האלחוט וכל כלי הרכב הממונעים שיהיו בכפר. כמו-כן יאסור את כל האישים החשודים מבחינה פוליטית. בהתיעצות עם הגורמים המדיניים ימונו מוסדות מבין תושבי הכפר להנהלת ענייניו הפנימיים. בכל חבל יתמנה אדם שיהיה אחראי לריכוז העניינים המדיניים והמנהלתיים של כל הכפרים והישובים שנתפסו בחבל זה. (ראו מסמך ארכיון צה"ל 922/75/595 – אגם/מטכל – 10 במארס 1948 – תוכנית ד', 170-137).

בהתאם ללשונה ולרוחה של 'תוכנית ד' נערכו בהמשך מבצעים, שעצם שמם מלמד על מהותם, כגון מבצע 'מטאטא' שבמסגרתו טיהרה חטיבת 'יפתח' בפיקודו של איש מפ"ם, יגאל אלון, את השטח הערבי שבין צפון הכינרת לראש פינה; או מבצע 'חמץ', שבו השתתפו כוחות מחטיבות 'גבעתי', 'קרייתי' ו'אלכסנדרוני', מבצע שמטרתו הייתה לכבוש את יפו, לטהר את השטח הערבי ממזרח לתל אביב ולפתוח את הדרך לשדה התעופה לוד. במבצע שהחל בליל 28-27 באפריל נכבשו בשלוש יממות המחנה הצבאי בתל ליטווינסקי, הכפרים אֶל-חִ'יריה, סַקִיה, סַלַמֶה ויַאזוּר. כך הושג כיתור מלא של יפו הערבית והיא נכנעה ב-13 במאי. לאחר מכן השתלטו כוחות חטיבת 'קרייתי' על משטרת בית דַגַ'ן והכפר הסמוך לה. בעקבות פעולת כוחות ה'הגנה' והאצ"ל ביפו ברחו עשרות אלפים מתושביה הערבים לערים רמלה ולוד, לעזה, ללבנון ולשטחים שבשליטת ממלכת ירדן.

קצרה כאן היריעה מלתאר את כל מבצעי מלחמת העצמאות, שבמסגרתם גורשו בכוח או שנמלטו כ-700 אלף ערבים מבתיהם והותירו אחריהם מאות יישובים שנחרבו. במהלך חלק ממבצעי המלחמה ההיא בוצעו גם מעשי טבח באוכלוסייה הערבית כגון הטבח בכפר ברייר במהלך מבצע 'אברהם' על-ידי כוחות הגדוד השני של הפלמ"ח ב-18 באפריל 1948, או הטבח בדיר יאסין, שבוצע על-ידי כוחות האצ"ל ולח"י ב-9 באפריל 1948 או הטבח בכפר דויימה שנערך על-ידי גדוד 89 של חטיבה 8 במהלך מבצע 'יואב', ב-29 באוקטובר 1948. לנוכח התנהגותם חסרת הרסן כיום של הבדווים בנגב, ראוי להזכיר גם את הגירוש האלים של אלפי בדווים לאחר כיבוש באר שבע, לדרום הר חברון ולרצועת עזה, שהיה כרוך בירי ללא אבחנה במאהלי בדווים של לוחמי הגדוד התשיעי של הפלמ"ח (ראו ספרי בדרך המדבר והאש – תולדות גדוד 9, הוצאת 'מערכות', 1994, 48-45). גם בתחילת שנות החמישים נקט צה"ל פעולות אלימות לגירוש בדווים ששבו משטח מצרים לשטח ישראל (ראו משה דיין. אבני דרך: אוטוביוגרפיה. תל אביב: הוצאת דביר, מהדורת ידיעות אחרונות, 1976, 114). אירועים היסטוריים, אגב, נוטים לחזור על עצמם, בעיקר לאלה שמסרבים ללמוד מן ההיסטוריה.

לא בכדי אני מזכיר אירועים אלה. ראוי שידעו הערבים אזרחי ישראל, שההסתה הלאומנית חסרת האחריות של חברי הכנסת הערבים מחד-גיסא, וההסתה הפרועה של אנשי הדת המוסלמים מאידך-גיסא בהקשר לאירועי הר-הבית, לצד אגירת מאות אלפי כלי נשק באופן לא חוקי ביישובים הערבים, עלולים לגרום ל'טיהור האתני' הבא. למשל, אם תיקלע מדינת ישראל למלחמה בשתיים או שלוש חזיתות במקביל, ותיאלץ לגייס כוחות מילואים ולהניעם לחזיתות השונות דרך צירי אורך מרכזיים כמו ואדי ערה, ועשרות אלפי צעירים משולהבים כמו בהלווית רוצחי השוטרים באום אל-פחם בשבוע שעבר, יעזו לנסות ולחסום את דרכם של כוחות צה"ל, יאלצו כוחות הביטחון: משטרה וצבא לפעול נגדם. כדאי שערביי ישראל החולמים על השמדתה של מדינת ישראל בשעת הכושר הראשונה, יפנימו את העובדה שמדינת ישראל לא תהסס לפעול נגדם בכוח בפעולות שאירועי אוקטובר 2000 יחווירו לעומתם. להם ולמנהיגיהם אני קורא להירגע ולהודות על הזכות שניתנה להם לחיות במדינה דמוקרטית, להתפרנס בכבוד ולחיות ברמת חיים גבוהה פי כמה מאחיהם ברצועת עזה או במדינות המעגל הקרוב כמו: סוריה, עירק, מצרים וכד'.

ואם הם חושבים שממשלה ימנית תהסס מלהפעיל נגדם כוח, ראוי שיזכרו שדווקא ממשלה ימנית ביצעה בקיץ 2005 'טיהור אתני' רחב-ממדים – תוכנית ההינתקות – שבמסגרת פונו אלפי תושבים יהודים מגוש-קטיף ויישוביהם הוחרבו עד היסוד. ואם הם חושבים שהשמאל הישראלי ימנע מממשלה ימנית או שמאלנית לעשות זאת כאשר לא תהיה ברירה, שיזכרו שאת ה'טיהור האתני' במלחמת העצמאות ערכה ממשלה בראשות מפלגת השמאל מפא"י, שלא לדבר שאת הגירושים הנרחבים ביותר עשו כוחות הפלמ"ח שחונכו בהתאם לתפיסת עולם סוציאליסטית וברוח ערכי 'טוהר הנשק'. גם את ה'טיהור האתני' שנערך ברמת הגולן במהלך מלחמת ששת הימים עשו כוחות צה"ל בפקודת ממשלת שמאל שבראשה עמדו איש מפא"י, לוי אשכול, ושר ביטחון איש רפ"י, איש ההתיישבות העובדת, משה דיין.

ואם יאמרו לי שהערבים אזרחי ישראל רובם אזרחים נאמנים, אני מציע להם לקרוא את מאמרו המעניין והכתוב ביושר ובהגינות של מרזוק אלחלבי – עיתונאי סופר ומשורר ועמית מחקר ב'פורום לחשיבה אזורית', שכתב שם בינואר 2016 מאמר בשם: "אז איך קוראים לערבים בישראל?". אשר על כן בחרתי לצטט ממנו את הפסקאות הבאות:

לצד השמות המנסים להמשיג את הקבוצה ישנם גם שמות תואר רבים השופטים אותה וממקמים אותה במרחב של המדינה היהודית. המונח "מיעוטים" מבטא משאלת לב שלא לראות בקבוצה מיעוט לאומי. "גיס חמישי" משווה לה כוונת זדון, ו"סרטן בגוף המדינה" מוציא אותה מכלל האזרחים ומחשיד אותה. כינויי גנאי ודמוניזציה מאפשרים גם את הצדקת המדיניות המפלה והמדירה כלפי אוכלוסייה זו...

השחקנים הפעילים באוכלוסייה הערבית הפלשתינית בישראל רואים בה מיעוט לאומי פלשתיני יליד, ולו מתוקף התפתחותה של הזהות הפלשתינית אחרי הנכבה כתגובת נגד למדיניות המפלה ב"פנים" ולכיבוש בשטחים. אוכלוסייה זו רואה עצמה חלק ממאבקו של העם הפלשתיני להקמת מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל, והיא מגדירה את עצמה בהתאם.

אני גם ממליץ בחום לקוראים לעיין בתוצאות הסקר שערך ב-2010 פרופ' סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה, ושבו עולה ש-66 אחוזים מערביי ישראל שוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית; כמעט שלושים אחוזים מערביי ישראל שוללים את קיומה של המדינה כמדינה, וכי כמעט 38 אחוזים לא מאמינים שבוצעה שואה. הנתונים מבוססים על סקר ארצי מייצג של כ-700 אזרחים ערבים בני 18 ומעלה החיים בישראל, כולל דרוזים ובדואים, ועוד כ-700 אזרחים יהודים בני 18 ומעלה לרבות עולים, חרדים ומתנחלים. לפי הסקר, נמצא פער עמוק בין הערבים והיהודים בזיכרון הקולקטיבי. רוב של 62.5 אחוזים מקרב הערבים סבורים ש"היהודים בישראל הם מתיישבים זרים, שאינם משתלבים באזור, סופם לעזוב והארץ תחזור לפלשתנים" ו-71 אחוזים אמרו ש"היהודים הם האשמים העיקריים בנכבה שקרתה לפלשתינים ב-1948".

לסיכום, ראוי שאזרחי ישראל הערבים ובעיקר חברי כנסת שלהם, יזכרו שגם לנו, תושביה היהודים של מדינת ישראל, עלולה יום אחד להיגמר הסבלנות והסובלנות, וכמו שאומרים בשפת הרחוב: "בעל הבית עלול להשתגע".