- האנה-ג'יין פרקינסון, בעלת טור בעיתון גארדיאן, תיארה השבוע את חוויותיה מחוץ לפייסבוק – וכמי שחזרה אליו. הטור נכתב בגוף ראשון וכך הוא מובא כאן.
לפני ארבע שנים החלטתי לעזוב את פייסבוק. זו לא הייתה החלטה מודעת. היא הייתה כמו ההחלטה שלי להפסיק לעשן: אחרי כמה נסיונות כושלים הגעתי למסקנה, שהסיגריות לא יחסרו לי.
אבל העניין היה, שלא ממש מחקתי את חשבון הפייסבוק שלי. פשוט הפסקתי להשתמש בו. זה אומר, שמעללי בקיץ/סתו 2013 נותרו גלויים: נערה שלעיתים קרובות נעצרה בידי המשטרה ברחובות אוקספורד לאחר שיצאה מפאב ובידה בקבוק מלא-למחצה של סוביניון בלאן. יש אפילו תמונה שלי בהרים הרוסיים, לובשת בצחוק חולצה עם תמונתו של פוטין והכיתוב "רוסיה המאוחדת". זו הבעיה עם האינטרנט: הוא לא שוכח, במיוחד לא גוגל. מעסיקים אפשריים – ואולי אפילו ממשלת ארה"ב – יחפרו בעבר שלך ברשתות החברתיות.
הסיבה העיקרית שלא מחקתי את החשבון הייתה פשוטה: אני משתמשת ב-login האישי שלי כדי לשלוט בכמה מהעמודים הממותגים של גארדיאן. אולי זה יישמע מפתיע שמישהי שכותבת לעיתים קרובות על מדיה חברתית אינה משתמשת בפייסבוק, אבל זה בדיוק כמו שכתבי אופנה אינם לובשים מדים שחורים. כתבי טכנולוגיה רבים הגבילו את השימוש שלהם במדיה חברתית או מתמקדים בפלטפורמות המועדפות עליהם. עקבתי אחרי המתרחש בפייסבוק ומדי פעם בדקתי כלים חדשים, אבל אני לא משתמשת בהם על בסיס יום-יומי וכמה מהם עברו מעל ראשי.
החזרה לפייסבוק אחרי הפסקה של ארבע שנים היא עסק באמת מפחיד. זה כמו לצאת ממטוס ולגלות שיש בחוץ עולם אחר לגמרי, שהתנהל בלעדיך. אני נדהמת לגלות שיש כל כך הרבה דברים שלא ידעתי עליהם. יש המון תינוקות שלא ידעתי על קיומם. שמות משפחה השתנו בשל חתונות. יש מודעות פטירה מעציבות. ההלם של עמודי פרופיל שהפכו לעמודי זיכרון. פעם היינו שומעים על דברים במסרונים, בשיחות טלפון, בדוא"ל. היום כל מתנקז לפייסבוק.
יש הרבה דברים שבאמת מצער אותי שלא ידעתי עליהם. אבל יש גם אנשים רבים שאני בקושי זוכרת, כך שאירועי חייהם לא ממש משנים לי. החלטתי שאם אחליט להתחיל מחדש בפייסבוק, אנהל אותו כמו את האינסטגרם שלי – חברים ועמיתים ואנשים שיש לי מן המשותף איתם – ולא בצורה ההמונית שאני מנהלת את הטוויטר.
ההמוניות של העמוד שלי היא שמזכירה לי מדוע בעצם נטשתי. אני אובדת עצות מול כמה מהדברים שפייסבוק חושבת כעת שהם רעיונות טובים, כמו: להכניס לתוך צבר החדשות שלי את כל ברכות יום ההולדת שאנשים שאני מכירה השאירו על הקירות של אנשים אחרים. חלק ניכר מהחדשות הם קקופוניה משעממת ומבלגנת. זה מה שלא חסר וזו כנראה הסיבה לכך שהראש שלי היה קצת יותר צלול בשנים הללו. פשוט טכנולוגיה צרחנית אחת פחות להתעסק איתה. אני לא מסתדרת גם עם כפתורי התגובה: הם לא מאפשרים שימוש חתרני באימוג'י הרגיל. והווידאו החי הוא עדיין משהו שיש לי לגביו תקוות רבות בתחום העיתונאי, אבל משמש לעיתים קרובות לתיאור חי של משהו מסוכן או דוחה.
אבל יש שם משהו שמפתה אותי, כאשר אסגור לבסוף את החשבון הישן, לפתוח חדש. זוהי תיבת ההודעות שלי, שיש בה כמות מפחידה של אדום שלא נקרא, כולל הודעה מידידה ותיקה מעברו השני של העולם שלא ראיתי שבע שנים. היא תהיה בלונדון בשבוע הבא – אבל זה היה בחודש מארס. נתתי לעצמי בעיטה על כך שפספסתי אותה, כמו גם על ערימת החברים שלא עניתי לבקשותיהם – עם רגשות אשמה על כך שאולי חוסר המענה נתפס כעלבון. ליצירת הקשר – לזה פייסבוק עדיין טוב.
