א. נכנעים
קשה לא לראות את גלי השמחה של הערבים, שהצליחו להכניע את ממשלת ישראל ואת מערכת ביטחונה, ולכפות עליהן התקפלות בנושא האבטחה בהר-הבית. האם זו התחלת כניעה כללית, שמומחינו הידועים לביטחון מובילים? הם כבר הטעונו כמעט בכל צומת החלטה, ועוד ידם נטויה. כנאמר, "... אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו" (
אסתר, ו' י"ג).
המערכה בינינו לבין הערבים על ארץ-ישראל לא התחילה בשבוע שעבר, אלא לפני יותר ממאה ועשרים שנה, ונכונו לנו עוד עשרות/מאות שנות לחימה. לצערי, לנצח, כנראה, תאכל חרב - עד שנצליח לבסס את הריבונות היהודית בארץ-ישראל. דוד ה
מלך, שחתר לניצחון על האויב הפלישתי ולא להכלתו, כמו חכמי חלם שלנו, הציע לנו מתכון בדוק למלחמה ארוכת-שנים ורבת-מערכות: "... אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים ..." (
שמואל ב', א' כ'). קינתו על שאול ועל יהונתן הנה בסיס איתן גם ללוחמה פסיכולוגית מודרנית.
השמחה במחנה הערבי מובנת. מה שאינו מובן הוא כיצד לא חשבו על זה בכירינו. ובעצם, כשהם נועצים באצטגניני מערכת ביטחוננו, הרי ברור, שיוטעו ובגדול.
אם תרשו לי, המצב כעת דומה למה שאיתרע לנו ערב מבצע 'חומת מגן', בתחילת שנת 2002. מערכת ביטחוננו ניפקה אז ל
אריאל שרון, ראש הממשלה, התרעות ואזהרות, שכניסה לערים ביהודה ובשומרון תסתיים באסון, ורצתה לכפות עליו תבוסתנות. למזלנו, הצטברו כישלונות רבים מדי ופיגועים קשים, ושרון הבין, שעליו לעשות מעשה. הוא שחרר את הרצועה, וצה"ל יצא ל'חומת מגן'. התברר, שבניגוד לדעת המומחים, ג'נין, שכם ומקומות אחרים בשומרון וביהודה נפלו בקלות בידי כוחותינו.
כלומר, צריכה להיות תעוזה מדינית, שתניע פעולה בניגוד לעצות אחיתופל של מומחינו הידועים לשמצה (ולא משנה מאיזה כיוון במערכת ביטחוננו הכושלת מקוֹרהּ). וזו נעדרה לחלוטין מההחלטות על הר-הבית בחודש האחרון.
האם טעו כל המומחים, כמו מערכת ביטחוננו המהוללת, שגילתה רפיסות, והניעה את הקבינט להתקפלות ולכניעה? כמובן, התשובה שלילית, למרות שאיני מתיימר שקראתי כל בדל דעה שפורסמה. הרשת גדולה מדי מכדי שאוכל להתמודד עמה, ואסכם את מה שראיתי.
לפחות, מומחה אחד, ד"ר מוטי קדר, מזרחן ממרכז בס"א באוניברסיטת בר-אילן, יעץ לנקוט מדיניות אחרת. במנשר, שפרסם, כיו"ר
חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
כתב קדר: "החלטת הקבינט... על פיתוח האמצעים [לגילוי] נועדה לזרות חול בעיני הציבור ולהשלותו כאילו יש לממשלת ישראל דרך לקיים את ריבונות ישראל בעיר העתיקה בכלל ובהר-הבית בפרט.
יתר על כן, גם אם באורח נס יפותחו בתקופה הקרובה אמצעים חדשים ויעילים, הסיכוי שהצבתם תעבור בשלום הוא אפס, כי מבחינת שונאי ישראל המוסלמים אין הבדל בין גלאי מתכת, מצלמה או כל מכשיר אחר, שכן הצבת כל אמצעי משמעותה ריבונות יהודית על הר-הבית, והדבר מנוגד לתפיסה הבסיסית האיסלאמית שיהודי חייב לחיות כ'בן חסות' תחת רחמי האיסלאם ולשלם ג'יזיה, מס גולגולת, כדי לקיים את המצווה המוסלמית להשפיל את היהודי, המופיעה בקוראן".
מדגיש קדר: "ללא ספק, ממשלת ישראל התקפלה ונסוגה בה מהחלטתה להפעיל אמצעי אבטחה בכניסות להר-הבית, והחל מהיום רק יהודים ותיירים ייאלצו לעבור בדיקה משפילה כדי לוודא שאינם נושאים תפילין וסידור כשהם נכנסים להר-הבית. מוסלמים, שהוכיחו ב-14 ביולי את התנהגותם הטרוריסטית, ימשיכו להיכנס למקום הקדוש ללא בדיקה וללא בקרה עם יכולת להבריח אמצעי לחימה להר-הבית. הלחצים הופעלו על ממשלת ישראל ממספר כיוונים: ערביי ישראל, תושבי השטחים, מדינות ערביות ומוסלמיות, מדינות אירופה וארצות-הברית.
משמעות ההתקפלות הישראלית מול הלחצים הללו חמורה מאוד. הכישלון הראשון היה העובדה שממשלת ישראל לא תיאמה את צעדיה עם הממשל האמריקני... הממשלה לא צפתה את גל ההתנגדות האיסלאמי ולכן לא הכינה מראש גיבוי אמריקני להצבת אמצעי האבטחה, שכל אמריקני מבין שהם מחויבי המציאות הטרוריסטית שהשתלטה על העולם המתורבת.
שונאי ישראל המוסלמים מקבלים עידוד אדיר מהחלטת הממשלה, והדרישות שהם יגישו למדינת ישראל בעתיד רק יילכו ויתגברו כמו תיאבון המתגבר עם האוכל. הטרור, כך מתברר, משתלם, ומדינת ישראל מחפשת פתרונות קלים, מידיים וזמניים במקום להתמודד עם אתגרים ולנצח בהם את מבקשי רעתנו. עם ישראל עוד ישלם מחיר גבוה עבור 'ההישג' הזמני של 'הרגעת השטח', שכלל לא בטוח שאכן יגיע.
הסרת אמצעי האבטחה הוכיחה שהמוסלמים ניצחו שוב את היהודים. פעם נוספת התברר שממשלת ישראל מוססה את הנחישות שאפיינה את עם ישראל בעת הקמת המדינה ובמלחמות שליוו את חיינו על נחלת אבותינו מאז 1948. שום הצהרה, בומבסטית ככל שתהיה, של הנשיא, של ראש הממשלה ושל שריו, של פקידיו, של קציניו ושל שוטריו, לא תכסה ולא תסתיר את האמת המרה והמבישה שטרוריסטים אילצו את ממשלת ישראל להתקפל ולסגת מהחלטתה הנכונה והראויה, שלא הייתה מוצדקת ממנה ...".
קדר גם מסביר במנשרו את הטעות בעניין הירדני: "היחס של ישראל לירדן רצוף טעויות כבר משנת 1994 עת נחתם עם הממלכה הסכם השלום, כתוצאה מ'המעמד המיוחד', שישראל העניקה לירדן בהר-הבית. ניתן היה להגיע לשלום עם הממלכה גם בלי מתנה שערורייתית זו, שכן המלך חוסין היה זקוק לשלום אתנו יותר מאשר אנחנו היינו זקוקים לשלום אתו. לבד מזו, איזו מדינה נורמלית מעניקה למדינה אחרת מעמד מיוחד בבירתה ובמקום המקודש ביותר לעמה? ... אבל החטא הגדול יותר שעושה ישראל בעניין ירדן הוא 'תעודת הביטוח', שישראל מעניקה לבית המלוכה ההאשמי כבר 23 שנים תחת הנחה שכלל אינה ודאית שקיומו מבטיח שירדן תהיה לתמיד אזור חיץ, שייגן על ישראל מסכנות אופנתיות העלולות לבוא ממזרח: עירק של צדאם, אירן של האייתוללות, אלקאעדה ודאעש. כתוצאה מכך ממשיך בית המלוכה שמקורו בסעודיה, להסתמך על מיעוט בדווי כדי לשלוט ברוב פלשתיני, וכך נמנע תהליך נכון וראוי של הפיכת ירדן למדינת הרוב הפלשתיני או חלוקת ירדן למדינה בדווית ולמדינה פלשתינית בצפון-מערב ירדן, האזור הפלשתיני שלה.
כתוצאה מהמשך שליטתו של בית המלוכה ההאשמי בירדן ואי הקמת מדינה פלשתינית בה, נדרשת ישראל להקים מדינה פלשתינית, שתשתרע על הרי יהודה ושומרון, ערש לידתו של עם ישראל, ותשלוט בתצפית ובאש, במרגמות ובטילים, על כל המרחב מבית-שאן ועפולה בצפון עד באר-שבע ודימונה בדרום דרך כל מישור החוף מחיפה ועד אשקלון. כלומר, כדי להשיג הישג טקטי לא-ודאי מחוץ למדינת ישראל נדרשת ישראל להקים על עצמה איום אסטרטגי בתוך ארצה. האם יש שטות גדולה מזו?
במקום להיכנע לדרישות המלך בעניין אמצעי האבטחה בירושלים הייתה ישראל צריכה לומר לו דברים ברורים: 'הפיגוע הרצחני ב-14 ביולי הוכיח שאתה לא מקיים את חובתך בהר-הבית, ולכן הפרת את הסעיף הזה בחוזה השלום וביטלת את המעמד המיוחד שישראל ברוב טיפשותה נתנה לאביך בשנת 1994. לגבי המאבטח שהגן על עצמו ברבת-עמון, יש לך שעה להעבירו בריא ושלם לישראל, ועד שתעשה כך ישראל מעכבת את העברת עשרות מיליוני המטרים המעוקבים של מים, שישראל התחייבה לאביך בהסכם השלום'. בכזה סגנון על ישראל לדבר עם מלך ירדן, בעיקר לאחר שהוביל את ההחלטה האנטי-יהודית של אונסקו בעניין ירושלים. ככה מתנהג מישהו שיש לו הסכם שלום עמנו?
כשהציבה ישראל את אמצעי הביטחון בהר-הבית, פנה עבדאללה השני, מלך ירדן, לממשל האמריקני ולמדינות אירופה באזהרה שצעדי ישראל עלולים להעלות נגדו את זעם המוסלמים בירדן ומחוצה לה, בשל המעמד המיוחד שיש לו בירושלים, ולסכן את יציבות שלטונו. לכן, כדי לשמור על כיסאו המעורער, הוא דרש שישראל תסיר את אמצעי הביטחון שהציבה. האם יש דרישה שערורייתית יותר מזו? האם על ישראל לוותר על ביטחון אזרחיה ושוטריה כדי לשמור על הג'וב, שירש המלך מאני סבו, עבדאללה הראשון, שקיבל אותו מהבריטים באופן לא-לגיטימי?
האיוולת הישראלית ניכרת גם בעניין ירדן, שבו מעדיפה ישראל את האינטרס הטקטי, המיידי, צר-האופק וקצר המועד, על פני האינטרס האסטרטגי, הגדול וארוך-הטווח, שהוא הפלת בית המלוכה ההאשמי והפיכת ירדן למדינה פלשתינית. הימים האחרונים הוכיחו שהסכם השלום עם ירדן רק מטיל על ישראל מגבלות ומהווה פתח להפעלת לחצים מכיוונו של בית מלוכה לא-לגיטימי החי על זמן שאול ועלול גם הוא להתמוטט כמו משטרים ערביים אחרים באזורנו, שהיו יציבים וחזקים יותר ממנו.
בית המלוכה ההאשמי בירדן חב לישראל את חייו, ולכן אל לה לישראל להעניק לו שום ויתור, כי אין כלל צורך בכך. אלא שקשה לצפות מממשלה הנכנעת לטרור שתדע לכלכל נכוחה את צעדיה בשבילים הנפתלים של המזרח התיכון. מדינת ישראל תצטרך להשקיע מאמצים מרובים כדי לשקם את תדמיתה שנפגעה קשות בעקבות החלטת הממשלה, ואולי באמת הגיע הזמן שעם ישראל ישאל את עצמו האם לא הגיעה העת להציב בראש המדינה אישיות נחושה עם כוח עמידה הנדרש כדי לחיות בביטחון באזור מוכה טרור כמו זה שבקרבו ישראל מנסה לשרוד". ד"ר עפר דרורי, ידידי, כתב בבלוג שלו: "... המחדל כידוע התחיל בהחלטתו של משה דיין לתת לידי הוואקף את השליטה על הבית, משם במשך חמישים שנה מכרסמים שונאי ישראל בריבונות שלנו בהר [הבית]. הם
קובעים מי יעלה ומי לא. הם מלווים את היהודים על ההר באופן מופגן. הם אוסרים על תפילה וכבר היו יהודים שנעצרו על שפתיים נעות ואפילו ללא קול ... ככל שהם [הערבים] שברו את החוקים והכלים, ככה אנחנו התקפלנו והקטנו את עצמנו במקום ...
המגנומטרים הם הדרך של הפלשתינים והמוסלמים להילחם [בנו] עד חורמה ולהדוף אותנו מההר. המגנומטרים הם התחלת התהליך בהווה, אחריהם נוכחות שוטרים, לאחריהם הרחקת נקודת המשטרה ולבסוף כיבוש ושליטה על כל ההר כולל הכותל המערבי. אל תגידו 'הגזמת' ... לשם פנינו מועדות ... אם גם על ריבונות זו נוותר, בל נתפלא לאן יובילו אותנו המחבלים בעתיד". תא"ל מיל' עמוס גלבוע, שהיה ראש מחלקת מחקר באמ"ן,
מזכיר בטורו בחדשות
מחלקה ראשונה, כי רצח שני השוטרים בהר-הבית, שהצית את המהומות, היה עוד מעשה של חילול הקודש בידי מוסלמים. מסגד אל-אקצה הפך עם השנים, הוא קובע, למכנה המשותף הנמוך ביותר, המדליק את ההמון הפלשתיני, כיוון ש"יש אמונה שהמקום בסכנה, שהיהודים, 'בני הקופים', רוצים להשתלט עליו". הוויכוח, לדבריו, משמש כלי במלחמה על הריבונות בהר-הבית. ומכאן מסקנתו, שכל שינוי, שתיזום ישראל בסטטוס-קוו, ישלהב את ההמונים המוסלמים. גלבוע מוסיף: "הטיפול שלנו, עד עכשיו במשבר, כושל. וזה אחרי כל-כך הרבה משברים ו[אחרי] הבנה ש'הר-הבית' הוא חבית בערה". ההיסטוריון ד"ר
אורי מילשטיין, ידידי, קובע, "ישראל צריכה להבין: הקרב על הר-הבית הוא מלחמת דת". לדבריו, "בשלב הזה של מלחמת הדת לא ניתן להגיע להמלצות איך לפעול בשדה הקרב, אלא איך להתכונן למלחמה. את העצה הטובה ביותר נתן הרב שלמה אלקבץ, מהמקובלים בצפת, בפיוט 'לכה דודי', הנאמר בתפילת קבלת שבת בליל שבת: 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. לדרגה זו מקבלי ההחלטות שלנו עדיין לא הגיעו, ולפי תפקודם - גם לא יגיעו. זה כיוון המהפכה, שעל הישראלים לחולל".
לדברי מילשטיין, "נגזרת אחת בכל זאת כדאי להטמיע: מלחמת דת, שביסודה מצויה אמונה באל טרנסצנדנטי (אלוהים, אללה), אינה נוטה לפשרות, ובוודאי לא לפשרות פוליטיות, אלא להפסקת-אש. 'הודנה' כזו יכולה גם לשרור זמן בלתי-מוגבל, אם שני הצדדים חוששים לעצם שרידותם ונקלעים למאזן אימה, כפי שאירע למשל לארצות-הברית ולברית-המועצות בשנות המלחמה הקרה. זה לא המצב היום בין ישראל לפלשתינים: ישראל אומנם מסוגלת להשמיד את הפלשתינים, אך אינה רוצה בכך מטעמים ערכיים ואינה מסוגלת מטעמים בינלאומיים. והפלשתינים מסוגלים להתיש את ישראל, אך לא להשמידה. כיוון שהמציאות מאוד דינמית, המצב יכול או עלול להשתנות. אך תנאי הכרחי להבנת השינוי הוא התעמקות באבני היסוד של המציאות".
אל"ם מיל' ד"ר יעקב חסדאי, יו"ר תנועת
לאו"ר, מסיק מהאירועים, כי במזרח ירושלים ("בשטח") שולט "הרחוב" על המצב, ולא המלך עבדאללה, מנהיגי הערבים, הוואקף, המופתי, או מחמוד עבאס. לכן, לדעתו, אין לנהל עם הרחוב משא-ומתן. "אם בשלב הראשון הפסדנו, ... צריך עתה לנקוט צעדים שבהתמודדות הבאה הרחוב יבין שניצחנו", הוא קובע.
ב. רימו את כולם
קבלת הפנים המפוארת לגוויות המחבלים מאום אלפחם, שרצחו את שני השוטרים על הר-הבית, מלמדת, שאין להאמין להבטחות הערבים. המתפרעים באום אלפחם לא היו עשבים שוטים, אלא שדות ירוקים אדירים של שונאי ישראל.
לערבים מותר, לפי הקוראן, להפר את התחייבותם כלפי לא-מוסלמים, אם זה משרת את מטרותיהם. לכן, להתחייבות ראשי אום אלפחם בבית המשפט, שלא יקבלו את הגוויות בהפגנות, לא היה כל ערך. יתר על כן, למתחייבים בפני השופטים לא הייתה כל כוונה לכבד את התחייבותם. זו הייתה דרכו של מוחמד, וכך מטיף הקוראן למאמיניו.
ואני תמה האם לא ידעו זאת השופטים? ומה עם השוטרים ועם יועציהם לענייני ערבים?
ג. אלו"ל
למרות שייחלתי לזיכויו של
אלאור אזריה, היה לי ברור, שזה בלתי-אפשרי כאשר שר הביטחון והרמטכ"ל חרצו בפומבי את דינו. בצבא פועל הכלל הידוע, "חיקוי מפקד", ושניהם קבעו את גזר-דינו של אלאור אזריה הרבה בטרם החל משפטו.
אני מקטני האמונה במערכת המשפט הישראלית וחסר כל אמונה במשפט הצבאי. כתבתי על כך לא אחת כשהתחיל משפט אזריה, ולא הופתעתי כלל מפסק-הדין. אזריה הורשע עוד בטרם התכנס בית-הדין לדון בעניינו. לכן, לא הפתיעני גזר-הדין של בית-הדין הצבאי לערעורים - כנאמר, אלו"ל (אמרתי לכם ואמרתי לכם).
להרבה מאוד ססמאות שדופות נדרשו שתי הערכאות הצבאיות, שפסקו בעניין אזריה. המצחיקה בהן היא שצבאנו הוא צבא העם. ידי השופטים לא רעדה כשכתבו זאת, כשרוב העם מתנגד לפסיקתם.
ד. עוגה כושית
טירוף המערכות של התקינות הפוליטית כובש חלקה אחר חלקה. רשת מאפה נאמן הודיעה, בתגובה לפנייה של לקוחות מבני העדה האתיופית, שהתלוננו על גזענות בשמה של עוגה, שנקראה 'עוגה כושית של פאני', שמגישים במאפה נאמן, גרמה לשינוי שם העוגה ל'עוגת שוקולד'.
התקינות הפוליטית מעדיפה את התואר "שחור" על פני "כושי", המצוי כבר בתנ"ך. קנאי התקינות קוראים לתואר "כושי" - גזענות. לדעתי, זה בדיוק הפוך. מי שמעדיפים "שחור" על פני "כושי" - הם הגזענים, למרות התיימרותם - וגם מגוחכים.
