בין הצוללות והולילנד

לא צריך להיות מומחה לקרימינולוגיה כדי להבחין בדמיון הרב שבין פרשת הצוללות לבין פרשת הולילנד. מיקי גנור מפרשת הצוללות הוא אחיו התאום של שמואל דכנר מפרשת הולילנד.

שניהם היו סרסורים, ובלשון פחות מגונה: מתווכים או מאכערים. הם לא בנו דבר ולא ייצרו דבר. כל מהותם הייתה להתביית על אנשי מפתח במערכות השונות, לשפוך עליהם ערימות של כספי שוחד וכך לרכוש את שותפותם לפשע, אם במעשה ואם בהעלמת עין, ואגב כך להשחית את המערכות ולקשור את הקצוות הנכונים בדרכם אל הכסף הגדול.

הסרסורים הללו הקפידו מטבע הדברים לקיים מעין מידור בין השותפים לפשע, בכך שיצרו בקירבם אשלייה וגרמו להם להאמין שסיכויי הקשר המושחת ביניהם להחשף נמוכים מאוד כיוון שהמדובר, כביכול, בקשר דו-צדדי בלבד, ולא בכנופיית פשע. במילים אחרות, כל אחד ממקבלי השוחד האמין מן הסתם שרק הוא והמשחד מעורבים בעניין ולכן טובים הסיכויים לשמור על קשר שתיקה ולהישאר מתחת לרדאר של רשויות החוק.

אלא שכשהגיע הרגע ושני הסרסורים הללו הפכו עדי מדינה התברר לכל אחד ממקבלי השוחד שהוא היה בעצם חלק מכנופייה שפעלה כמכונה, שגויסה והופעלה על-ידי הסרסורים כדי לסלול את דרכם אל הכסף.

ועכשיו אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך שלייתה מן המים של מכונת הפשע הקרוייה פרשת הצוללות או תיק 3000.

מה שעוד עגום בפרשת הצוללות הוא שפרשה זו, כמו גם פרשות נוספות הנחקרות עתה, מתלקחת בסביבתו הקרובה של נתניהו, עד שאתה תוהה אם לא הגיעה העת להקים בתוככי משרד ראש הממשלה נקודת משטרה - כמו הנקודה שהוקמה בטייבה כשהפשע שם גאה.