חוק פרקינסון נושא את שמו של ההיסטוריון הבריטי נורת'קוט פרקינסון והוא פורסם בדיוק לפני 60 שנה, בשנת 1957. כמה מן הממצאים המרכזיים שלו הוצגו שנתיים קודם לכן במאמר בשבועון אקונומיסט, אך את הפרסום הנרחב שלו הוא קיבל בזכות הספר.

פרקינסון נולד בשנת 1909, בגיל 20 החל ללמוד היסטוריה באוניברסיטת קיימברידג' וסיים את התואר הראשון שלוש שנים מאוחר יותר. בלימודי התואר השני, אותם סיים ב-1934, התעניין פרקינסון בעיקר בהיסטוריה של הצי. לאחר שנה של שירות צבאי חזר פרקינסון לקיימברידג', ובהמשך לימד בין היתר במכללת הצי המלכותי. במלחמת העולם השנייה שירת פרקינסון בשורה של תפקידי מטה והדרכה, ולאחריה לימד במלזיה ובסינגפור; כאשר שהה בסינגפור חיבר את החוק הנושא את שמו. בשנים הבאות לימד פרקינסון בכמה אוניברסיטאות ולבסוף התפטר כדי להקדיש את זמנו לכתיבה; היבול שלו, עד מותו ב-1993, כלל 60 ספרים.

"החוק" נותר הספר הידוע ביותר והמשפיע ביותר של פרקינסון. תרמו לכך שלושה גורמים. הראשון: ההומור המושחז בו נכתב הספר, גם אם בחלק מהתרגומים לעברית הוא הולך לאיבוד. השני: הדיוק המרשים בו תיאר פרקינסון תופעות יום-יומיות המוכרות לכולנו. השלישי: יכולתו לשים את האצבע על התנהלות אנושית קבועה, כך שגם שישה עשורים מאוחר יותר – חלק ניכר מן הדברים עודם רלוונטיים. על כך נדבר בשורות הבאות.

כל עבודה נמשכת לפי פרק הזמן המוקדש לביצועה – זהו החוק הראשון בספר. הוא מדגים זאת בדמותה של קשישה שיש לה זמן פנוי למכביר, המבלה יום שלם בכתיבה גלויה לאחייניתה ובשליחתה: שעה היא תחפש גלויה, עוד שעה תחפש את המשקפיים, את הכתובת תחפש במשך חצי שעה, חיבור הדברים יימשך שעה ורבע, ו-20 דקות היא תתלבט האם לקחת את המטרייה בדרכה לתיבת הדואר שברחוב הסמוך. אדם עסוק, לעומתה, יסיים את העסק בתוך שלוש דקות.

בשבוע הראשון שלי באוניברסיטה, בפתח השיעור בכתיבת עבודה, אמרה לנו המרצה: תקבעו דד ליין, אחרת לעולם לא תסיימו. יש לנו נטייה אנושית – ולישראלים כנראה עוד יותר מלרוב בני האדם – לדחות למחר רק את מה שאי-אפשר לדחות למחרתיים. רבים מאיתנו יוצאים מהבית ברגע האחרון, מגיעים למטוס אחרי הקריאה האחרונה, מתכוננים לדיון בערב שלפניו, מסיימים את ההכנות לשבת חמש דקות לפני הדלקת הנרות. תמיד אפשר לטעון שיש אילוצים חיצוניים, אבל פרקינסון קבע – ובצדק – שבסופו של דבר זה עניין של פנאי ושל החלטה מה עושים עם הזמן.

אין לטעות: יש עבודות שנמשכות זמן רב בלא יכולת של ממש לקצר אותן. כל המאמצים והטכנולוגיה לא יוכלו לגרום לכביש בין-עירוני להיסלל בתוך שבוע. אבל בלי לוחות זמנים ובלי לכל הפחות מישהו שידרוש לעמוד בהם ובלי שכר/עונש על עמידה/חריגה – המצב יהיה הרבה יותר גרוע. למה? כי אם נחליט שיש לנו כמה זמן שאנחנו רוצים, זה יקח הרבה יותר זמן מכפי שאנחנו באמת רוצים.

כאשר חושבים על חוק פרקינסון, הכוונה היא בעיקר לזה הקובע, כי מספר הפקידים גדל ללא כל קשר למשימות המוטלות עליהם. אין שום קשר בין מספר הפקידים לבין כמות העבודה, קבע פרקינסון. יש לכך שתי סיבות: כל פקיד רוצה שיהיו כמה שיותר פקידים אחרים הכפופים לו אך לא יתחרו בו, ופקידים מייצרים עבודה זה לזה.

כאן הצביע פרקינסון על נתונים מספריים מאלפים. הוא התחיל מהצי הבריטי, אותו הכיר היטב: מספר האוניות הגדולות צנח ב-68% בין 1914 ל-1928, מספר המשרתים בהן ירד ב-32%, מספר פועלי המספנות גדל ב-10% - ואילו מספר הפקידים במספנות עלה ב-40% ומספר הפקידים באדמירלות זינק ב-78%. דוגמה שנייה שלו הייתה משרד המושבות: בשנת 1935 היו בו 372 פקידים, ואילו 20 שנה מאוחר יותר – אחרי שהרוב המכריע של האימפריה כבר אבד – הגיע מספרם ל-1,661.

לפני שנים הראה מבקר המדינה דאז, אליעזר גולדברג, שכל הצמצוצים בשירות המדינה הסתיימו בעלייה במספר העובדים. יהיה מעניין מאוד לקבל בדיקה נוספת כדי לראות האם מה שהיה נכון לממשלת בריטניה לפני כמה עשורים, נכון גם לממשלת ישראל של 2017. התחושה שלי היא שהתשובה חיובית.

אורך הדיון על סוגיה כלשהי לא ייקבע בהתאם לחשיבותה, אלא בהתאם למידת ההבנה של המשתתפים בנושא שעל סדר היום. הקמת תחנת כוח גרעינית תאושר בתוך שתיים וחצי דקות, כי רק אחד מן הנוכחים יודע במה מדובר ומבין שהעסק מושחת – אבל איש מבין חבריו לא יודה בבורותו והוא סתם יהיה עושה צרות. דיון על מתקן אופניים לעובדי החברה יימשך 45 דקות, כי כל אחד מהנוכחים יכול להבין את הסכום בו מדובר ולדמיין לעצמו כיצד תיראה אותה סככה. ואילו הוויכוח על הכיבוד בישיבותיה של אחת מוועדות הדירקטוריון יארך שעה ורבע, ויסתיים בהחלטה לדחות את ההחלטה לצורך קבלת מידע נוסף – כי כולם יודעים מה זה קפה ויש להם דעה עליו.

חייבים לומר, שהדוגמאות הללו של פרקינסון אכן מוגזמות בציניות שלהן, וכללי הממשל התאגידי המודרניים אמורים למנוע אפשרות שכך יתקבלו החלטות הרות גורל. אבל העיקרון נכון גם בתחומי חיים אחרים. קחו לדוגמה את התקשורת. העיסוק שלה בסוגיות שוליות נובע מן העובדה, שהרבה יותר קל להסביר אותן מאשר לפענח עניינים מורכבים וחשובים בהרבה. גם כאשר היא כבר עוסקת בנושאים סבוכים, עליה לעשות זאת בצורה פשטנית כדי שלא לאבד את הצופה אחרי חצי דקה ואת הקורא אחרי שתי פסקאות. התוצאה היא תקשורת שטחית וחובבנית – וזה דבר רע מאוד לדמוקרטיה ולחופש הביטוי.

פרקינסון סבור, שחמישה הוא המספר היעיל ביותר לקיום דיונים ולקבלת החלטות. צריך כמובן מספר אי-זוגי, אבל שלושה הוא מספר קטן מדי משום שדי בכך שחבר אחד ייעדר – ולא ניתן יהיה לקיים את הדיון. אם הגוף מונה חמישה חברים, גם העדרותם של שניים מהם אינה משתקת אותו. קל לכנס חמישה אנשים והם יכולים לפעול במהירות, ביעילות ובחשאיות. זה נכון לא רק לגבי גופים קבועים – ממשלות, ועדות – אלא גם לגבי קיום דיונים אד-הוק. כאשר מספר המשתתפים גדול מדי, אזי שני האנשים היעילים היחידים שולחים זה לזה פתק: "ניפגש מחר לצהריים ונסגור את העסק".

את נכונותו של חוק זה יצא לי להכיר בעצמי. לפני שנים הייתה לנו ישיבה בגלובס בסוגיית מחשוב מערכת העיתונאים והעורכים. היו בחדר הרבה אנשים, היו המון דיבורים ולא הייתה שום החלטה מעשית. בסוף הישיבה החלטנו, מנהל מחלקת המחשב ואני, לשוחח בארבע עיניים למחרת בבוקר. בתוך חצי שעה איפיינו את הצרכים והצבענו על הפתרונות. וזה לא בגלל שהיינו יותר חכמים מהאחרים; לצידנו עמדה העובדה שהיינו רק שניים.

כמה מחוקיו של פרקינסון לא עמדו במבחן הזמן בשל שינויים חיצוניים שהוא לא יכול היה לצפות אותם. שניים שכאלו עסקו בדרך בה נבחרים עובדים ובדרך בה מכריחים מנהל לצאת לפנסיה.

פרקינסון הציג שורה של שיטות ישנות ומוצלחות לאיוש משרות. הבריטים נהגו במשך שנים לעשות זאת על-ידי מתן עדיפות לבני אצילים ולבוגרי בתי ספר יוקרתיים; הסינים העדיפו מבחנים מפרכים ביותר. התוצאות, טען, היו הרבה יותר טובות מאשר השיטות המודרניות של מבחן אינטליגנציה וראיון פסיכולוגי. הוא גם נגע בשיטת המכרזים, ולמעשה הציע לתפור אותם לא למועמד ספציפי, אלא כך שבכל מקרה יגיע רק מועמד אחד – שהוא היחיד המתאים ממילא. ברור שכל השיטות והרעיונות הללו אינם קיימים עוד, וטוב שכך.

הפרק על הפרישה הוא אולי המשעשע ביותר בספר, משום שפרקינסון מתאר בו כיצד המנהל המסרב לפרוש נשלח לשורה של פגישות וכינוסים בקצווי תבל, כמעט בלי אפשרות לנוח ביניהם. פרקינסון כתב זאת כאשר התחבורה האווירית הייתה מועטה ואיטית, וכאשר בארגונים רבים לא היו גיל פרישה ומגבלות של קדנציות. מאחר שאלו וגם אלו השתנו, הרעיונות שלו הם כעת רק מקור לחיוך – וגם זה לא מעט.