הערמונים עדיין בסלים

לדידי, הרי שהחלטתו של השופט סלים גו'בראן, בעניין הפונדקאות של זוגות התועבה, הייתה צפויה. זו איננה הפעם הראשונה שהשופט גו'בראן, ערבי נוצרי במוצאו, מתבקש להוציא לחברה הישראלית את ערמוני המחלוקת הבוערים, אף בנושאים יהודים-ערבים (פרשת שי'ח ראד סלח מהתנועה האיסלאמית הצפונית). אבל בנושא זוגות התועבה ידע גובראן היטב כי לא רק שהחלטה חיובית בעיניינם תהיה בלתי הפיכה לדורות אלא שהוא עלול להסתבך גם בתוך החברה הערבית, כי הפעם אין מדובר במשמעות של מקרה בודד אלא זו תהיה התווית נורמה חדשה לטווח ארוך, שלא רק תשפיע על החברה הישראלית אלא גם תשפיע על הגטו הערבי בישראל, ובמיוחד זה שבסיר המוסלמי הרותח בלאו הכי. פסיקה של גו'בראן לטובת אותם זוגות הזויים הייתה מקוממת עליו את הערבים המוסלמים במדינה, ואף את הדרוזים והצ'רקסים, ומעלה מחדש את קונפליקט המיעוטים בחברה הערבית: האיסלאם השמרני מול הנצרות המתירנית.

יהיו שיטענו כלפי כי גם אם התועבות - באימוץ ילדים, יכנסו לחוק על-ידי ההזויים הרי שהחברה המוסלמית, ובוודאי הדרוזים והצ'רקסים, יהיו מוגנים מהשפעה כזו כי ברוב המקרים הם בונים חומת מסורת מפני חידושי המערב בישראל. אבל הטענה הזו כבר לא כל כך מדויקת. בשנים האחרונות חדרו ההשפעות הישראליות החילונית לא רק לחברה המוסלמית בכלל אלא גם לסניף הבדואי שלה, ובמיוחד בעניין מעמד האישה. התועבות הללו - של "נישואי זוגות" מדור המבול, שאינם זוגות, הם ה"קו האדום" שהחברה הערבית תוכל לספוג, וברור להם שאם החוק יאפשר זאת ליהודים ולסלאבים הר שגם ערבים לא מעטים יטרפו לכך, ולזאת גם הערבים הנוצרים אינם מוכנים מכול הבחינות. גובראן הבין היטב כי בפסיקה שלו הוא יעורר נגדו הר געש בתוך ביתו שלו. זה היה רגע לפני שפשט את מדי השופט, ואם היה פוסק לטובת אותם זוגות תועבה, ועוד ב"יום אידם", הרי שהיה זה גול עצמי בדקה ה-90.

ובאמת, ההחלטה שלא להחליט ובמקום זאת לצאת לגמלאות שמהם הוא לא ידרש עוד לעולם להוציא את ערמוני התועבות, הייתה ההחלטה האידיאלית שלו, ואולי החכמה ביותר שהחליט כשופט בכלל. גם גורמים משפטיים ישראלים שמחו על ההחלטה הזו פחדו לתת לכך לגיטימציה, שהרי מי ישורנו את האנדרלמוסיה שהייתה מתחוללת בחיי עוללים בפרט והחברה הישראלית בכלל אם וכאשר, חס ושלום, תאושר הפונדקאות לאתום "זוגות" קלוקלים. אילו היה יושב בראש הרכב ההחלטה שופט יהודי, ועוד שופטת "ליבראלית", בטוחני כי הפור היה נופל ואימוצי העוללים ל"זוגות" האומללים הייתה מתבצעת ואילו "יום האיד" של התועבות היה נגמר בקול תרועת שמחה, שאח"כ הייתה גם קורעת ושוסעת את החברה הישראלית באופן בלתי הפיך.

התגובה המוזרה ביותר לפרשיית התועבות באה מהיהדות החרדית בארץ ובעולם. מי ששנה ולמד יודע היטב שעניין התועבות הוא החזרה לדור המבול ומעמיד בסכנה קיומית, מבחינת שמעיה, את עם ישראל על אדמתו. חילול קברים, גיוס לצבא או מלחמהנגד אפליה זו או אחרת אינם אלא כאין וכאפס לעומת המלחמה שהכריזו אנשי התועבות בכל סדרי בראשית של הקב"ה, אבל כבר שנים לא מעטות שהיהדות החרדית עוברת לסדר היום בנושא, והפסיקה את מחאותיה בנדון, כולל אנשי ה"עדה החרדית" החוץ פרלאמנטרים. כשהתחילו המצעדים הללו - מצעדי התועבות, עוד יצאו להפגנות לא מעט חרדים, ובמיוחד בעיר הקודש ירושלים אבל עם הזמן הכל דעך ודווקא הקיצוניים שבקרב הכיפות הסרוגות עדיין מתמידים בעניין אך במתי מעט. אין ספק שכמו שראשי השמאל השתיקו את הרחוב הערבי, ובכללו את התנועות האיסלאמיות, בנושא המחאה, ולו רק משום היות אנשי השמאל לצד העניין הפלשתיני, הרי שכך הם גם השתיקו את ראשי החרדים אך מכיוון "ברית חברתית", וכך הפכו דרעי, גפני וליצמן למשתיקי המחאה הכל כך חשובה, רק משום אינטרסים אישיים שהרבה מהם הם בעיקר כלכליים.

הבושה היא שלעומת מדינות כמו רומניה ורוסיה שדחו את עניין חוקיות ה"זוגות" ("משום שהם פוגעים ומשנים את דמות המשפחה המסורתית מהתנ"ך...) הרי שבישראל זה לא רק עומד על הפרק אלא שציבור שומרי התורה והמצוות מחריש, למרות היותו "עם הסגולה" ההיסטורי. הבושה היא שלולא שופט ערבי, ועוד נוצרי, היו כבר נשלחים עוללים לניבול עתידם בעולם הזה ובעולם הבא.