מתוך הנחה שעקרון הסיניוריטי בבחירת נשיא בית המשפט העליון יישמר בעשור הקרוב, פסק הדין בנוגע למס ריבוי דירות מפגיש (6.8.17) שתי נשיאות ושלושה נשיאים: מרים נאור העומדת לסיים את תפקידה, אסתר חיות שתחליף אותה בחודש אוקטובר ונעם סולברג האמור להיכנס לתפקיד (אחרי יצחק עמית) בשנת 2028. והנה, שלושתם הסכימו שהליך החקיקה היה כה פגום - עד שאין ברירה אלא לבטל את החוק ולהחזירו לנקודה בה נפגם: ועדת הכספים של הכנסת. חומר רציני למחשבה למי שחושב שאפשר לתייג שופטים על-פי אקטיביזם שיפוטי.

אין היום בבית המשפט העליון אף אקטיביסט נמרץ בדמותם של אהרן ברק ודורית ביניש. מרים נאור נחשבת לשופטת שמרנית, ונעם סולברג - לשמרני מאוד. את חיות קצת יותר קשה להכניס למסגרות המקובלות (ושמא המקובעות) של אקטיביסט/שמרן, אבל אין ספק שהיא קרובה יותר לנאור מאשר לברק. העובדה ששלושתם הגיעו למסקנה שהחקיקה בנושא מס ריבוי דירות הייתה כה לקויה, צריכה להדליק נורה אדומה בוהקת בפני הממשלה והכנסת.

"יאללה,תתקדמו"

שורש הרע, אומר סולברג, הוא בחוק ההסדרים. מדובר בחוק שנועד להיות הוראת שעה לצורך הדברת האינפלציה בשנת 1985. אבל משרד האוצר ראה כי טוב, ו-32 שנים לאחר מכן החוק עודנו עימנו. הסיבה: בחוק הזה כורך האוצר שורה ארוכה של נושאים חשובים ולעיתים גם רפורמות מהותיות, שהח"כים מהקואליציה חייבים לאשר עם התקציב עד 31 בדצמבר, אחרת אין ממשלה והולכים לבחירות.

מבחינת הפקידים זה תענוג: פחות נדנודים של הפוליטיקאים, פחות שאלות, פחות דיון פרלמנטרי והרבה פחות דיון ציבורי. אבל מבחינת הממשל התקין והדמוקרטיה זה סיוט. ככה לא מחוקקים, ודאי שלא בנושאים מהותיים המשפיעים במיליארדים על המשק ולעיתים במאות אלפים ואף במיליונים על האזרחים. בג"ץ נזף שוב ושוב בכנסת על ההליך הזה, אבל קבע לפני 13 שנים שאין מקום להתערב בו - אם כי הביע את התקווה שתהיה הסדרה של כל העסק. התקווה הזאת נכזבה, מעירה חיות ביובש.

יתרה מזאת: חוק ההסדרים הרגיל את פקידי האוצר לצפצף על הח"כים ואף לזלזל בהם. "יאללה, תתקדמו", אמר מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד, לחברי ועדת הכספים באותו לילה של דיון (ובעצם "דיון") על חוק מס ריבוי דירות. באב"ד היה צריף לעוף מתפקידו למחרת בבוקר בשל שתי המילים הללו, אבל מובן שזה לא קרה ולא יקרה. אולי סטירת הלחי שקיבל כעת משרד האוצר תשנה את דרכו. אולי. אבל רוב הסיכויים שגם זה לא יקרה.

גפני לא עמד במשימה

סטירה נוספת חטף יו"ר הוועדה, משה גפני. בצורה נדירה ביותר, נאור מכוונת אליו ביקורת אישית: "קשה להתקנא ביו"ר ועדת הכספים. הוא המופקד על תקינות הליכי החקיקה המתקיימים במסגרת הוועדה מחד-גיסא; אך מאידך-גיסא יו"ר ועדת הכספים הוא איש הקואליציה, המחויב לה ולממשלה המכהנת מכוחה. תפקידו מורכב וקשה אפוא. הוא חייב לנווט דרכו בתבונה וברגישות. עליו לדאוג לדיון יעיל. עליו להבין שלעתים השעה דוחקת. בצד כל אלה אין עליו חובה להיכנע לדרישה להביא חוק להצבעה בכל מחיר ובכל שעה. עליו לזכור כי כיו"ר ועדה מוועדות הכנסת עליו לשמור על עיקרון העצמאות הפרלמנטרית ולהבטיח קיומו של הליך חקיקה תקין. במקרה דנן די היה במתן מספר שעות הארכה וקביעת דיון המשך למחרת כפי שביקשו חלק מחברי הוועדה, או בהיעתרות לפנייתו של יו"ר הכנסת לקיים דיון נוסף בהצעת החוק".

נאור מסיימת פסקה זו באומרה: " שומה על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את מורכבות מעמדו של יו"ר ועדת הכספים, ולעמוד ביתר שאת על משמר עצמאותה של הכנסת מפני השפעת הממשלה". ובמילים אחרות: מאחר שגפני נכשל במשימה זו - אין לבית המשפט ברירה אלא להתערב. במובן מסוים, היא רומזת, בג"ץ מציל את הכנסת לא רק מידי הממשלה אלא גם מידי עצמה - או לפחות מידי בכירי הקואליציה המכהנים בה.

נאור גם אינה מתאפקת ושולחת חץ מחודד לעבר הכנסת כולה. היא מצטטת את דברי נציגת המדינה, לפיהם הליך חקיקת חוק מס ריבוי דירות היה מן הטובים שידעה הכנסת. הערה שלנו: זו אמירה בעייתית, בלשון המעטה, כאשר הכנסת עצמה הודתה שההליך היה פגום. וכעת לתגובתה של נאור: "אם אכן הליך החקיקה תמיד מתנהל כך, הרי שהגיעה השעה לשנות זאת".

המדינה עם הראש בקיר

אפשר לבוא בטענות מכאן ועד מחרתיים על התערבותו של בג"ץ בהליך החקיקה. דבריו של סולברג - כאמור, שופט שמרן מאוד - מסבירים מדוע הפעם לא הייתה ברירה: ההליך באמת היה פגום. בלשון לא-משפטית, ההליך הזה היה פארסה. אבל יש עוד נקודה.

במהלך הדיונים בעתירות הציעה נאור למדינה ולכנסת להסכים, שהחוק יבוטל והדיון יוחזר לוועדת הכספים. הכנסת הסכימה אך המדינה סירבה. זה נראה מסוג המקרים בו המדינה אומרת לבג"ץ: תכריחו אותנו. וזה יכול לנבוע מאחת משתי סיבות מנוגדות. האחת: לפרקליטות נוח שיהיה זה בית המשפט העליון שיכופף את ידם של הפוליטיקאים הסרבנים. השנייה: לפוליטיקאים נוכח שיהיה זה בית המשפט העליון שיוציא את הערמונים מהאש וייכווה במקומם (כמו למשל בנושאי הגיור וגיוס בני הישיבות).

ניתן היה למנוע את פסק הדין הזה, אם המדינה הייתה עושה את מה שעושה כל בעל דין שעיניו בראשו: מסכים להצעות של השופטים, ודאי בבית המשפט העליון, ודאי וודאי של נשיאת בית המשפט העליון, ועל אחת כמה וכמה - כאשר מדובר בהרכב מורחב. אבל המדינה מעדיפה ללכת עם הראש בקיר - ואז לבוא בטענות שהיא חוטפת פצע וחבורה ומכה טרייה.