בג"ץ נגד כחלון, ההקדמה

הפור נפל. בג"ץ הכריע נגד רעיון העוועים שהגה כחלון בייזום החוק למיסוי דירה שלישית; לדעתי עשה זאת בצדק. בהכרעתו זו עסק בג"ץ בתקינות הליך החקיקה ולא במהותה. כל כך שגרתי אבל חשוב לנורמות הציבוריות שלנו. שתי רעות חולות נמצאות בהליך החקיקה שהפעילה הכנסת בחוק שנפסל: א. חוסר שיקול דעת - כחלון כפה את דעתו על הח"כים מתוקף ההסכם הקואליציוני ויכולתו להביא להפלת הממשלה בהצבעת אי-אמון. ב. דיון שטחי, רדוד ובלתי-ממצה, שהעמיד את מרכז הכובד של הדיון על צרכיו הפוליטיים של שר האוצר ולא על טובת הציבור. אסור שזו תהיה דרך התנהלותו של המחוקק.

את הדיון בבג"ץ הוביל השופט ניל הנדל שגם ניסח את הפסיקה בשם הרוב בין חמשת השופטים שישבו בדין. בדברי "הביקורת" המוזרים שהשמיעו חלק מהכתבים שדווחו על הפסיקה, הובעה תמיהה על ששופט שנחשב לטענתם שמרן ומסתייג מהחלטות לעומתיות של בג"ץ נגד חקיקת הכנסת, היה זה שהוביל החלטה על ביטול החוק. אמירות אלה ודומות להן, רק מעידות על מידת חוסר ההבנה שיש לחלק מהעיתונאים המדווחים בנושאי משפט, לגבי מהות הסוגיות בוויכוח הציבורי בשאלת הפרדת הרשויות בדמוקרטיה. דווקא פסיקה זו של בג"ץ מדגימה היטב את המותר ואפילו רצוי בהתערבות בג"ץ בתהליכים חקיקתיים, לעומת הבלתי רצוי ואפילו האסור.

הדיון התמקד באופן בו התנהל תהליך החקיקה. זהו תחום מובהק שבו דרושה ביקורת שיפוטית של בג"ץ. הכנסת אומנם סוברנית להחליט, אבל היא אינה עושה עבודתה נאמנה אם החלטותיה מתקבלות כחלטורה חסרת אחריות. במקרה זה, קרא בג"ץ את הכנסת לסדר לא על תוכן הדברים, שבתחום סמכותה הבלעדית, אלא על דרך התנהלותה ואיכות השירות לציבור שהיא מבטאת.

שר האוצר מיהר לא לנצל את הסולם שניתן לו לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפס בחקיקת חוק "הדירה השלישית" והכריז שיעלה אותו לדיון והחלטה מחודשים. אם יעשה כן, אני מעריך שצפויה לו הפתעה נוספת מצד בג"ץ. ב"חוק הדירה השלישית" שתי עוולות בלתי מתקבלות על הדעת, ההופכות אותו לחוק מפלה ובלתי-שוויוני: א. הטלת קנס בדיעבד על אזרחים שעבדו, הרוויחו ביושר את כספם ובחרו להשקיעו בנדל"ן באין לפניהם, לדעתם ולדעת מומחים פיננסיים רבים, שום דרך חלופית יעילה ובטוחה יותר לשמור על חסכונות אלה. הטלת קנסות בדיעבד, בין אם מכנים אותם קנס ובין אם מציידים אותם בשם "מכובס" ונוח יותר לצביעות המצויה, אינם מקובלים בממשל דמוקרטי תקין. ב. התייחסות לדירה שלישית בכל מקום במדינה כאילו מדובר באותו שווי-נכס ממש, וכאילו המטרה המוצהרת של המיסוי - הגדלת היצע הדירות בשוק - היא, אכן, המטרה האמיתית של החוק. בשני הטיעונים אין ממש. הכל יודעים שדירות במרכז ובאזורים נבחרים במרכז אינן דירות לצעירים או למחוסרי-דיור אלא דרך נכלולית למסות בדיעבד, במיסוי נוסף ובלתי הוגן, את בעלי הנכסים שכבר שילמו עליהם את המיסוי הנדרש. בהנחה שהפעם תתנהל החקיקה בדרך יסודית ואחראית, החוק עצמו, כחוק מפלה ובלתי שוויוני, צפוי להידחות ע"י בג"ץ על יסוד תוכנו הבלתי-חוקתי. ייטיב שר האוצר לעשות אם "יבלע את עלבונו" מהסיבוב הנוכחי ולא יוסיף עליו כהנה וכהנה עלבונות בניסיונות נואלים נוספים לקדם חוק שהוא פסול מיסודו.

עוד מסר מסתתר להערכתי בפסיקה הנוכחית של בג"ץ. אם הכיוון אליו הוליך השופט הנדל את הדיון הפעם מסמל גם שינוי מגמה במיקוד שינחה את בג"ץ בדיוניו העתידיים - אולי לא שינוי מוחלט אבל שינוי דגשים - ניתן לצפות שאיכות והגינות עבודת הכנסת והממשלה תיזכנה לבחינה משפטית יסודית יותר, לרבות בתחום הפרוצדורלי, מבעבר. שתי לקונות גדולות מעכירות, מזה זמן, את דרך פעולתה של הכנסת: א. "חוק ההסדרים" ב. "חוקי/כללי המשמעת הקואליציונית". בין השתיים קיימת חפיפה אך לא זהות. הגרוע יותר הוא "חוק ההסדרים". חוק מובא לאישור במסגרת "רכבות החקיקה" המלוות את תהליך אישורו של תקציב המדינה. במסגרתו נכללים מאות חוקים "בקבוצת עבודה" אחת, כאשר רוב חברי הכנסת אינם מכירים את החוקים ואינם יודעים על מה הם מצביעים. כבהליך נורמלי, לכאורה, הם מאשרים עשרות ומאות מיליארדי שקלים, בליל שימורים אחד חסר אחריות ואנטי-ציבורי. נכון שהמשטר הקואליציוני שלנו מקשה מאוד על דיוני תקציב סדורים ועל מו"מ נורמטיבי וענייני בין הסיעות והח"כים על סדרי עדיפויות. אולם, אפילו תובנה זו אינה מצדיקה את התנהלות הכנסת בטיפולה בחוק זה. למעשה, יכול בג"ץ להיטיב עם העם אילו פסק שחקיקה סיטונאית בנוסח "חוק ההסדרים" איננה חוקתית - כפי שעשה בחוק הדירה השלישית, ומאותה סיבה ממש - התנהלות הכנסת באישור חוק ההסדרים היא חזרה נרחבת על קלות דעת ציבורית ופגיעה באמון הבוחרים. הוכח כבר בעבר שמבקר המדינה איננו מספיק אותוריטטיבי בכדי לחולל שינו כזה. על הרעות החולות של "חוק ההסדרים" עמדו מבקרי מדינה בעבר, אולם הערותיהם אינם הלכה מחייבת. לא כן החלטות בג"ץ בנוסח שקיבל הפעם לגבי "חוק הדירה השלישית".

"חוקי המשמעת הקואליציונית", כוללים שתי קבוצות עיקריות: א. חוקים הכלולים מראש בהסכמים הקואליציוניים ב. סעיפי חובת תמיכה-הדדית ביוזמות חקיקה סיעתיות. מעין הסכמה בנוסח הכלל: "שמור לי, ואשמור לך"; הסדר זה קרוב במהותו לשוחד ציבורי באמצעות "צ'קים פתוחים" על-חשבון הציבור; "חוק הדירה השלישית" עצמו, שייך לקבוצה זו. גם כאן נדרש סיוע בג"ץ לפתרון "הפלונטר", אם אין הולכים לשינויי חקיקה יסודי במבנה ודרכי ההפעלה של הדמוקרטיה הקואליציונית שלנו. הערכתי היא, שללא סיוע בג"ץ לחולל שינויים בדפוסי ההפעלה החקיקתית של הדמוקרטיה הישראלית, לא נגיע לנורמה סבירה בטווח הנראה לעין. מאידך-גיסא, סגירת הפרצות הקיימות בדרכי ההתנהלות של הכנסת, עשויה לדחוף לעבר הצורך למצוא חלופות לנתיבים הכושלים שנחסמו. חייבים להבטיח שהחלופות לא תהיינה "אֵם ההמצאות החדשות לעבודה בעיניים על הציבור".