"7 בדצמבר 1941, יום שייזכר לדראון עולם", אמר לקונגרס הנשיא פרנקלין רוזוולט, כאשר דרש להכריז מלחמה על יפן בשל תקיפתה את הבסיס האמריקני בפרל הרבור יממה קודם לכן. תקיפה זו הביאה להאצה בפרויקט מנהטן, במהלכו הצליחו מדענים לבקע את האטום וליצור פצצה מסוג חדש.

פרויקט מנהטן היה בהתחלה שולי, אבל האמריקנים הבינו שהראשון שיגיע לפצצה (ארה"ב או גרמניה) ינצח במלחמה. קציני צבא התקשו להאמין והעדיפו להשקיע את הכסף בטנקים ובספינות. המדענים לא יכלו להרים את הפרויקט הזה, ורוזוולט הבין שבראש הפרויקט צריך לעמוד קצין צבא. רוזוולט מינה את הגנרל לזלי גרובס שיעמוד בראש הפרויקט. לצידו של גרובס, מינה רוזוולט את רוברט אופנהיימר. גרובס היה אחראי על הצד הטכני, ואופנהיימר היה אחראי על הבאת המדענים ופיקוח על עבודתם.

שנים קודם לכן הבינו שניתן לחלק את האטום, שמקור שמו ביוונית הוא "לא מתחלק". כאשר מחלקים את האטום, מתקבלים שני חלקים לא שווים אלא קטנים יותר. מה שחסר הוא כמות מאוד קטנה של אנרגיה טהורה. מכאן הגיעו למסקנה, שככל שמבקעים יותר גרעיני אטום, כך תתקבל יותר אנרגיה. כדי לעשות זאת יש צורך בתגובת שרשרת, שהיא המפתח לנשק גרעיני.

לאחר שנים של עבודה, הצליחו מדעני פרויקט "מנהטן" לייצר מספיק חומר בקיע לשלוש פצצות: פצצת אורניום ושתי פצצות מימן. פצצת אורניום היא תמיד מוארכת, מאחר שכדי "להפעיל" אותה, יש צורך בהתנגשות של אטומי אורניום במהירות גבוהה. פצצת פלוטוניום תיראה כמו כדור, כי הפלוטוניום מוקף בחומר נפץ, והפעלתו דוחסת את הפלוטוניום ומביאה לפיצוץ גרעיני.

עד שהצליחו לייצר את הפצצות, המלחמה באירופה נגמרה והמלחמה נגד יפן נמשכה. הנשיא הרי טרומן, שלא היה חשוף לפרויקט בתקופת כהונתו כסגן נשיא, התבקש כעת להחליט מה לעשות עם הפצצות. לאחר דיונים ארוכים בנושא ושיקולים לכאן ולכאן, הוחלט להטיל את הפצצות על יפן.

ב-6 באוגוסט 1945 טס המפציץ "אנולה גיי" חמוש בפצצת אורניום שכונתה "ילד קטן", למשימת הפצצה בהירושימה. רק באמצע הטיסה, הובהר לצוות מהו הנשק אותו הם נושאים. המטוס ומטוסי הליווי זוהו על-ידי מכ"מים יפנים בשעות הבוקר, התרעה הועברה אך לא נעשו ניסיונות להפיל אותם. בשעה 8:15 הוטלה הפצצה, 43 שניות לאחר מכן היא התפוצצה. זמן קצר לאחר מכן, אנשי המטה הכללי היפני קיבלו דיווחים על פיצוץ רב ממדים שאירע בעיר.

עוצמת הפיצוץ הוערכה ב-13 עד 18 קילוטון (קילוטון אחד = פיצוץ של 1,000 טון חומר נפץ). הטמפרטורה מתחת לאזור הפיצוץ הגיעה לאלפי מעלות, וכמעט כל מבנה ברדיוס של 1.6 ק"מ נהרס כליל. בין 70 ל-80 אלף בני אדם נהרגו באופן מיידי בפיצוץ, ו-70 אלף בני אדם נפצעו.

שלושה ימים לאחר מכן, יצא צוות אווירי נוסף להטיל את פצצת הפלוטוניום "איש שמן". היעד המקורי היה העיר קוקורה, אך בשל תנאי מזג האוויר הצוות טס ליעד השני, נגסאקי. הפצצה הוטלה ב-11:02, והייתה חזקה יותר מאשר הפצצה שהוטלה על הירושימה. העוצמה נמדדה ב-21 קילוטון, ונוצרו גלי הדף שהגיעו למהירות של למעלה מ-1,000 קמ"ש. בין 22 ל-75 אלף איש נהרגו באופן מיידי.

בוועידת פוטסדאם, שננעלה ימים לפני הטלת הפצצה על הירושימה, סיפר טרומן ליוסף סטלין שלארה"ב יש נשק חדש וחזק ביותר. טרומן העיד, כי התרשם שסטאלין לא מבין את לעומק את חשיבות הנשק. אולם, באותה שעה מרגלים סובייטים כבר ידעו הכל על תוכנית הגרעין. ארבע שנים לאחר סיום המלחמה, הצליחה בריה"מ לבצע ניסוי גרעיני משלה. המרוץ הגרעיני בין שתי המעצמות החל.

בשנים שלאחר הטלת הפצצות על הירושימה ונגסאקי, המשיכו ארה"ב ובריה"מ לשפר ולשכלל את הפצצות שברשותן. כל צד רצה שהפצצות שלו יהיו הכי גדולות והכי חזקות. כך נוצרה פצצת המימן.

בפצצת המימן, או בשמה הרשמי פצצה תרמו-גרעינית, עוברים גרעיני המימן היתוך גרעיני לגרעינים כבדים יותר, תוך שחרור אנרגיה בכמות עצומה. תהליך היתוך גרעיני זה, מתקיים בטבע בכוכבים כדוגמת השמש. עוצמתה של פצצת מימן היא פי מאה מעוצמת פצצה גרעינית. בעוד שפצצה גרעינית נמדדת בקילוטון, פצצת מימן נמדדת במגהטון (מגהטון אחד = מיליון טון חומר נפץ). כדי להגיע לרמה כזו של היתוך, יש צורך בפיצוץ פצצת גרעין. זאת אומרת, שכדי להצית פצצת מימן, יש להשתמש בפצצה גרעינית.

בעקבות ניסוי גרעין סובייטי בשנת 1949, החליט טרומן אל הקמת פרויקט לפיתוח פצצת מימן. היוזמה הייתה של המדען אדוארד טלר, בעקבות רעיונו של המדען אנריקו פרמי שדיבר על פצצת היתוך גרעיני, שיכולה לשחרר יותר אנרגיה מאשר פצצת ביקוע גרעיני. מי שהתנגד היה דווקא אופנהיימר. ההתנגדות נבעה משיקולים פרקטיים (פקפוק ביכולת לבנות פצצה שכזאת) ומשיקולים הומניטריים אחרי שראה את ההשלכות של הפצצת הירושימה ונגסאקי.

בסופו של דבר, הפצצה כן פותחה. בנובמבר 1952 ערכה ארה"ב ניסוי בפצצה. העוצמה שלה היה פי 700 מהעוצמה של הפצצה שהוטלה על הירושימה, והגיעה לעוצמה של 10.4 מגהטון. פחות משנה לאחר מכן, גם בריה"מ פיתחה פצצה זו.

באוקטובר 1961 ביצעה בריה"מ ניסוי ב"פצצת הצאר", פצצת המימן הגדולה והחזקה ביותר שנוסתה, והפיצוץ הגדול ביותר מעשה ידי אדם. בניסוי נוצר פיצוץ בעוצמה של 50 מגהטון, פי 3,300 מהפצצה שהוטלה על הירושימה. גלי ההדף הורגשו במרחק של 700 ק"מ מאתר הניסוי, שהקיפו את כדור-הארץ שלוש פעמים. ניתן היה לראות את הפיצוץ במרחק של 1,000 ק"מ והחום יכול היה ליצור כוויות משמעותיות גם במרחק של 100 ק"מ. לאחר הפוגה של שלוש שנים בניסויים הגרעיניים, התחדש מרוץ החימוש בין שתי המעצמות.

אלו שחושבים שהסכסוך הישראלי-ערבי הוא סכסוך ארוך שנים, צריך להסתכל על הסכסוך בין הודו ופקיסטן. מבחינה היסטורית, הסכסוך ביניהן החל במאה ה-12, כאשר האיסלאם נכנס לתת-היבשת. סכסוך זה התעצם עם יציאת הבריטים מהאזור והקמתן של הודו ופקיסטן בשנת 1947.

לאורך השנים פרצו סכסוכים בין המדינות, בעיקר סביב גורל חבל קשמיר. בזמן הקמת המדינות בחבל קשמיר היה רוב פקיסטני, אך שליט הינדי. לכן, האזור נחשב כחלק מהודו. פקיסטן לא הכירה בשליטה זו, וזוהי סיבת הסכסוך בשלוש מבין ארבע המלחמות שנערכו בין שתי המדינות.

עוד לפני הקמת הודו ופקיסטן, היו בהן אנשים שהבינו את חשיבות היכולת הגרעינית. הומי בהבא, שייסד את תוכנית הגרעין ההודית, היה אחד מהם. הוא שעיצב וקבע את מדיניות הגרעין של הודו, ותחת הדרכתו פיתוח הנשק היה בהובלת מדענים, ולא פוליטיקאים ואנשי צבא.

שנת 1967 הייתה שנת פריצה בתוכנית הגרעין ההודית. באותה שנה, המדענים הראשיים במרכז לחקר האטום (BARC) התחייבו לפתח פצצה גרעינית שתהיה חזקה וגדולה יותר ממה שניסו לפתח עד עכשיו. בדצמבר 1968 מדענים הודים ביקרו בברית המועצות, וראו חלק מכורי הפלוטוניום במדינה. הדבר הביא לפיתוח כור דומה בהודו ולהרחבת תוכנית הגרעין ההודית. הוקמו מתקנים שנועדו לטפל בכמויות הגדולות של הפלוטוניום, וליצירת סגסוגת הפלוטוניום הנחוצה לבניית ליבת הפצצה.

במאי 1974 ביצעה הודו את הניסוי הגרעיני הראשון בתולדותיה. דוחות של המודיעין האמריקני חשפו, שמדובר היה בהפתעה עבור ארה"ב. בשנות ה-80 חל שדרוג בתוכנית הגרעין ההודית, כאשר נשק חדש עוצב ומנגנוני הביקוע הגרעיני הוקטנו ושופרו. כל המהלכים האלו השפיעו רבות על אבי תוכנית הגרעין הפקיסטנית, ד"ר עבד אלקדיר חאן.

לאחר הניסוי הגרעיני של הודו, חאן הונחה לעשות כל שביכולתו כדי שגם לפקיסטן יהיה נשק גרעיני. הפיכה צבאית במדינה טרפה את הקלפים, לאחר שצרפת שהתחייבה לספק מפעל פלוטוניום נסוגה מההחלטה. הדבר לא שינה רבות עבור פקיסטן, שהחזיקה ב-95% מהתוכניות להקמת המפעל. אולם, הממשל הפקיסטני הגיע למסקנה שהמסלול העיקרי צריך להיות מסלול אורניום.

הפלישה הסובייטית לאפגניסטן השפיעה גם היא על תוכנית הגרעין הפקיסטנית. בשל הפלישה, ארה"ב לא לחצה על פקיסטן בנושא, מאחר שהייתה זקוקה לעזרתה. במקביל, סין שהייתה מודאגת גם היא מהפלישה, העבירה סיוע לתוכנית בתצורת טכנאים ומשאבים.

במאי 1998 ביצעה פקיסטן את הניסוי הגרעיני הראשון בתולדותיה. שר החוץ הפקיסטני תיאר זאת כשעתה היפה ביותר, כאשר פקיסטן הפכה למדינה המוסלמית הראשונה והשביעית בעולם המחזיקה בנשק גרעיני. בהודו היו תגובות נזעמות, ושר ההגנה ההודי אמר שהניסוי לא היה הפתעה ושארצו תדע להגן על עצמה בשעת הצורך.

ההערכה היא שהודו מחזיקה כיום במאה פצצות גרעיניות. עוד ידוע, כי הודו הפיקה כ-600 ק"ג פלוטוניום, כאשר לא ידוע האם כל הפלוטוניום הועבר לראשי נפץ. עד שנת 2025 להודו יהיו כ-200 פצצות גרעיניות. כעת ההודים מתמקדים במודרניזציה, שמתבטאת בפיתוח טילים לטווחים בינוניים ושדרוג יכולת הניידות.

בנוגע לפקיסטן, ההערכות הן שיהיו לה 200 ראשי נפץ גרעיניים עד שנת 2020. בנוסף להערכה זו, לאור הסכסוך בין הודו ופקיסטן החוקרים מעריכים שאזור דרום אסיה הוא האזור בעל הסיכון הגבוה ביותר להתמוטטות. ההערכה נובעת לאור מספר הסכסוכים באזור, הטרור שחוצה גבולות ומאגרי הנשק הגרעיני.

חצי-האי הקוריאני נחלק בין בריה"מ ששלטה צפונית לקו רוחב 38, לבין ארה"ב ששלטה דרומית לקו זה. החלוקה בוצעה לאחר תבוסת יפן במלחמת העולם השנייה, שהייתה השליטה בפועל על חצי האי. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה, שמה הרשמי של קוריאה הצפונית, הוקמה באוגוסט 1948.

לאורך השנים, קוריאה הצפונית הייתה מדינה מבודדת בעלת קשיים כלכליים. הדבר לא מנע ממנה להתחיל ולהעשיר אורניום כבר בשנות ה-70. בשנת 1994 הגיע למדינה הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר כדי לשכנע אותה להפסיק להעשיר אורניום, בתמורה לקבלת סיוע במיליארדי דולרים בנפט, מזון ומוצרים נוספים.

באותה שנה מת השליט קים איל סונג מהתקף לב, ועלה לשלטון בנו קים ג'ונג איל. הוא המשיך במדיניות התוקפנית כלפי חוץ ובמדיניות הדיכוי כלפי פנים. באוגוסט 2005 שוב נערכו דיונים בהם התחייבה קוריאה הצפונית להפסיק לפתח נשק גרעיני בתמורה לסיוע כספי. אולם, המדינה לא הפסיקה את הפיתוח ובתחילת אוקטובר 2006 ביצעה את הניסוי הגרעיני הראשון בתולדותיה.

הניסוי הוגדר כהצלחה רבה על-ידי קוריאה הצפונית, אולם לא כך היה הדבר. מדובר היה בפיצוץ קטן ביותר בקנה מידה של נשק גרעיני. יש הטוענים שהוא אפילו נכשל, כאשר לאטומי האורניום לא הייתה המהירות המספקת כדי להתנגש ולבצע תגובת שרשרת. למרות זאת, הניסוי הביא לרוח גבית לממשל המקומי, שהחל לפזר איומים לכל עבר.

למרות זאת, בסוף חודש אוקטובר 2006 נמשכו השיחות בין קוריאה הצפונית ומדינות אחרות בראשות ארה"ב, לפירוקה של קוריאה הצפונית מנשק גרעיני. מספר ימים קודם לכן שליט קוריאה הצפונית ביקש סליחה על הניסוי הגרעיני ואמר שהם לא יעשו זאת שוב.

זעם ואש, מבטיח דונלד טראמפ בתגובה לאיומים של קוריאה הצפונית, משפט שנראה כשילוב של האמירות של משפחות באראתיאון (הזעם הוא שלנו) וטארגאריין (אש ודם) מ"משחקי הכס". ביחס להתבטאויות של טראמפ בעבר המשפט הזה נראה די זניח. בכל הקשור למדיניות חוץ, זהו משפט קשה ביותר.

כאשר טראמפ אמר את הדברים, לא הבינו בהתחלה לאיזה איומים הוא מתכוון. לאחר מכן התברר שמדובר באיום לפיו קוריאה הצפונית שוקלת לירות טילים לעבר גואם, אי-שנמצא תחת חסות ארה"ב, והיא תעשה זאת אם יהיו סימנים להתגרות מצד ארה"ב. איום זה מגיע גם בתגובה להטלת סנקציות חדשות על קוריאה הצפונית, סנקציות שארה"ב הובילה ביחד עם סין. בנוסף לכך, המודיעין האמריקני חשף לאחרונה שקוריאה הצפונית עשתה צעד משמעותי ביכולותיה הגרעיניות, כאשר הצליחה להקטין ראש נפץ גרעיני שניתן כעת להרכיב אותו על טיליה.

מלחמה בין קוריאה הצפונית לבין ארה"ב זה מה שנקרא "לא כוחות". ארה"ב יכולה להשמיד בקלות את קוריאה הצפונית, השאלה היא באיזה מחיר. קוריאה הצפונית כנראה יכולה לשגר טילים לעבר טריטוריות אמריקניות ואולי אפילו לחופה המערבי, והתגובה האמריקנית תביא להפלת משטרו של קים. חוץ מהסתמכות עצמית, הערך העליון של קים הוא הישרדות. קשה לדמיין אותו פועל נגד ארה"ב, כאשר ידוע שהתגובה תפיל את משטרו. כנראה העתיד הקרוב נדע מה המהלך שינקטו שני הצדדים, מהלך שישפיע על השנים הבאות.