העולם רגיל להתייחס לקוריאה הצפונית כאל ממלכה מבודדת, אך למעשה 25 מיליוני תושביה מחווטים יותר מכפי שחושבים – כותב אקונומיסט. נראה שלמחצית ממשקי הבית העירוניים יש notel תוצרת סין – נגן מדיה נייד. ליותר מ-3 מיליון יש מנוי לטלפון נייד, עם סמארטפונים של מותגים מקומיים כמו Pyongyang ו-Arirang. מלכ"רים בקוריאה הדרומית המשדרים תוכניות טלוויזיה וסרטים מערביים לחלקו הצפוני של חצי-האי, מקבלים במסרונים בקשות לתכנים ספציפיים (בעיקר אופרות סבון דרומיות ודרמות הוליוודיות).

ממשלת קוריאה הצפונית, שמדיניותה המוצהרת היא לבודד את תושביה מן העולם החיצוני, אינה מתעלמת ממהפכת התקשורת והמידע. בשנת 2008 היא הזמינה את חברת הטלקום המצרית אורסקום לפתח רשת סלולרית בדור שלישי, בשיתוף פעולה עם חברה מקומית. כיום יש במדינה מספר רב של טלפונים סלולריים, המשמשים בין היתר לעסקים בשוק השחור מהם הממשלה מעלימה עין.

אקונומיסט עומד על נקודה מרכזית נוספת: המשטר מנסה לנצל את אמצעי התקשורת שבידי אזרחיו כדי לעקוב אחריהם. משטרו של קים ג'ונג און הציב ליד הגבול עם סין משבשים כה רבי עוצמה – כדי למנוע תקשורת אל מחוץ למדינה – עד שהם פוגעים גם בסינים החיים מצידו השני. מצלמות במעגל סגור הוצבו ברחבי המדינה כדי לקלוט מתקשרים-עבריינים.

לאחרונה הקים המשטר את "קבוצה 109", הפושטת על בתים כדי לתפוס מי שמתקשרים לחו"ל, טלפונים ניידים סיניים ומכשירי רדיו בגל קצר. מאות פליטים מקוריאה הצפונית סיפרו, כי תחת משטרו של קים יותר מסוכן מאשר בעבר לצפות בדרמות מערביות. במדינה אין גישה לאינטרנט, והבודדים המורשים להשתמש ברשת מוגבלים ל-28 אתרים ממשלתיים.

נט קרצ'ון, חוקר של קוריאה הצפונית, אמר לשבועון, כי הצנזורה במדינה זו היא הקשוחה ביותר אי-פעם. רשת הדור השלישי מעניקה למשטר יכולת מעקב אוטומטית אחרי השימוש בה, ועידכון שלה בשנת 2013 הופך תקשורת בלתי-מאושרת לבלתי ניתנת לפענוח. בכל טלפון צפון-קוריאני מותקנת טכנולוגיה המאפשרת לצלם בכל עת את המשוחחים. החוק מחייב לרשום כל מכשיר notel וכך יכול המשטר לעקוב אחרי השימוש בהם.

משקיפים רבים מאמינים, שאם הצפון-קוריאנים יקבלו מספיק טלפונים ניידים, חדשות מבחוץ ומידע על החופש והעושר בדרום – המשטר יקרוס. הם מביאים כדוגמה את מזרח גרמניה. דעתם נתמכת בידי ת'אה יונג הו, דיפלומט שערק לדרום בשנה שעברה: "המשטר יתמוטט מעצמו אם יהיה מספיק מידע מבחוץ דרך רחפנים או התקני USB שיגלו את האמת על משטרו של קים".

ואולם, ממשיך אקונומיסט, דרך ארוכה מפרידה בין צפייה בחומר אסור לבין התקוממות. בידור מכניס קצת צבע לחייהם האפרוריים של הצפון-קוריאנים; מרד מביא מוות. המשימה להחדיר מידע לצפון היא קשה ומבוצעת בעיקר באמצעים פרימיטיביים: משלוח UBS במטענים צפים על פני נהר יאלו לאורך הגבול עם סין, או שיגור בלונים הנושאים קלטות DVD מעל האזור המפורז שבין שתי המדינות. תחנות רדיו משדרות אל מעבר לגבול, אבל איש אינו יודע כמה מזה נקלט.

ובכל זאת, מה שיש כיום הוא טוב יותר מלא-כלום. האמצעים המשמשים כעת את הצפון-קוריאנים לצרכים כלכליים, עשויים יותר אחד לסייע ביצירת התארגנויות פוליטיות. בשנת 2009 ביצע המשטר פיחות שפגע אנושות בחסכונות של אזרחיו; כיום, מהלך כזה היה יוצר באז שלילי מיידי.

המשטר מצידו סבור, שהטכנולוגיה תעניק לו יותר שליטה ולא תגרום לו לאבד אותה. הוא עדיין יכול לאיים על האזרחים בעונשי מוות או הגליה, הוא עדיין יכול לסגור בבת אחת את הרשת הסלולרית כולה. בשנת 2004 הוציא המשטר אל מחוץ לחוק את כל המכשירים הסלולריים, בנימוק שמכשיר אחד שימש להפעלת פצצה בתחנת רכבת זמן קצר לאחר שעזב אותה השליט הקודם, קים ג'ונג איל. כיום המשטר יודע שאינו יכול לחסום לחלוטין את זרימת המידע, ולכן הוא מעדיף לשלוט בו.

בינתיים, המדיה הזרה תמשיך לתדלק את מה שצפון-קוריאנים צעירים מכנים "התעוררות". התענוג שבהנאה ממדיה זרה הוא סוג של התנגדות קלה למשטר, כמו גם שיתופה בין קבוצות קטנות של חברים וקיטורים על נסיונות הממשלה לחסום אותה. והתנגדות, קלה ככל שתהיה, נדירה בקוריאה הצפונית.