העיסוק בפרשת ילדי תימן מראשית שנות המדינה איננו מרפה וממשיך להעסיק רבים. מעבר למי שהדברים נוגעים בו אישית - אלה שקרובים שלהם נעלמו או נחטפו - יש בפרשה הזאת עניין רב גם למי שעדיין זוכר את התקופה ולמי שמעוניין בהיסטוריה של מדינת ישראל הצעירה וגם למי שחרד לאופיה של המדינה ולכך שעוולות כאלה לא יוכלו לשוב.
מנקודת המבט המוסרית, האנושית, אי-אפשר להכיל את סיפור הזה. מהבחינות ההיסטורית והלאומית, יש מקום לבדוק את הפרשה וחשוב לנסות ולהבין את ההקקשר; מה שקרה בשנים הראשונות לאחר קום המדינה.
לטוב ולרע, מדינת ישראל היא תוצר ישיר של הפעליות הבלתי-נלאית של התנועה הציונית ולפיכך, התפיסה התרבותית שלה והחזון באשר לאופי הלאומי של המדינה - לפני הקמת ומיד לאחר כינונה של המדינה - נגזרו מהמהות של התנועה הציונית ומהרעיון של תחייה לאומית מבית מדרשה של הציונות. אלה התאפיינו בעיקר על-ידי מרד בדת הממוסדת ובתפיסה של ריבון חוץ-אנושי והחלפתם בתפיסת המודרנה המערבית, המבוססת על מדע, טכנולוגיה, הון אנושי וריבונות חילוניות לצד החלפתו של ריבון העולמים הדתי בריבון אנושי שהוא יהיה זה שיקבץ את העם. הרזרבה האנושית של התנועה הציונית שבמאה ה-19 וראשית המאה העשרים התרכזה באירופה - בעיקר מזרחה ומרכזה של היבשת, אבל גם (פחות) במערבה - וביבשת אמריקה.
יהדות אסיה ואפריקה - זו שרבים מבניה חיו, בדרך-כלל בהרמוניה, עם שכנים ערביים - הייתה מעורבת בתנועה הציונית רק בשוליים. חלק מהנתק נבע מהיותה של יהדות אסיה ואפריקה דתית או למצער מסורתית. מרכיב נוסף של גורמי הריחוק בין היהדות הציונית האירופית ובין יהדות אסיה ואפריקה היה התפיסות הנוגעות לחינוך והשכלה, למדע, פילוסופיה ואמנות. ויש להדגיש: יהדות אסיה ואפריקה הייתה תמיד יהדות אוהבת-ציון; כזו שהכמיהה הדתית לארץ הקודש הייתה חלק אינטגרלי ממנה. אבל הציונות האירופית נטלה קבין רבים גם מהפילוסופיה הלאומית שהחלה לפרוח באירופה בעקבות התפתחות התפיסות הפוליטיות של המאה ה-18 (למשל, האמנה החברתית של רוסו; התפיסה הלאומית החילונית שעל-בסיסה יצר מארקס את החזון החברתי העל-לאומי שלו, וכו'). והציונות האירופית, שמחולליה היו משכילים יהודים-גרמנים, ניסתה לאגד אל-תוכה לא רק תפיסות פוליטיות אלא גם תובנות חברתיות (למשל: ערכים כמו עבודה, חינוך או תרבות ולשון). וככזו, התייחסה הציונות האירופית אל כל מה שלא היה כמותה ובכל מה שלא היו בו שאיפות להיות כמותה כאל משהו בלתי רלוונטי או אולי אףף נחות, בחינה זאת שיש לחנכו כך שיגיע לרמה הנדרשת של מחויבות לאתוס הציוני שיצרה.
זה היה יחסה ל"אדוקים" כפי שהגדיר בן-גוריון את הדתיים והחרדים (לעומת ההגדרה של החילונים כ"חפשיים"; זה היה גם יחסה ליהדות האפרו-אסיאנית המסורתית, שהייתה - כמו אחותה המזרח-אירופית הדתית - זרה (ולעיתים אף אויבת) להשכלה, למדע, לתרבות הלאומית המערבית ובעיקר: לתפיסה של ריבונות האדם (להבדיל התפיסת ריבונות האל).
העתודה האנושית של הציונות הייתה תמיד המוני יהודי אירופה. אולם חלק ניכר מיהדות זאת עלה בעשן השמימה בשואה שכמותה לא ראה העולם מעודו. וכך עמדו מנהיגי התקומה הלאומית, מכונני המדינה, בפני מצב בו העתודה האפשרית שנותרה הייתה זו של יהדות אסיה ואפריקה. ויתרה מכך, הקמת המדינה הציתה גל של שנאה, פחד ורדיפה כלפי יהודי המזרח מצד אלה שדורות רבים היו שכניהם הטובים. זה עורר חששות בקרב יהדות אסיה ואפריקה, אבל גם בקרב פרנסי הציבור בארץ. ישיבות
ממשלה והנהגות של כל המפלגות התייחסו לשאלת הסכנה בה עלולים למצוא עצמם עתה היהודים במדינות ערב. ולצד המחויבות של ההנהגה הציונית להציל יהודים אלה ולהביאם ארצה, הייתה אצל רבים וטובים מבין המנהיגים - בכל המפלגות הציוניות - תחושה שכדי שהבאים יוכלו להתערות בחברה המוקמת בארץ, חברה מערבית מודרנית חילונית ויזמית, עובדת ומחנכת, על הבאים לעבור תהליך - לעיתים מכאיב - של ישראליזציה. בדיוק מכאן נבעה גם תרבות "עברות" השמות של בן-גוריון ורעיו להנהגה הלאומית שבגינה שינו את שמם רבים וטובים. עבור בן-גוריון, שינוי השם סימל את השינוי המהותי שאדם המשנה את שמו מוכן לעבור. זו גם הסיבה שבהכרזת העצמאות מתייחס בן-גוריון אל היישות העברית (היישוב העברי; העם העברי) הנוצרת בארץ-ישראל.
נכון ככל שהשעה התהליך, היה זה תהליך מכאיב שאולי היה מצליח אלמלא החלין בגין שרעיון הלכידות החברתית איננו מעניין ושאולי מוטב שכל שבט משבטי האומה ישוב אל מקורותיו. לא עוד דז'ינצ'רסקי ואבוטבול שהופכים להיות ברקת וספיר. לא עוד מאמץ להיות ישראלי עברי בסגנון אירופי, זה המוקיר עבודת כפיים, חקלאות, מדע ותרבות; זה ששירי המולדת שלו ספוגים בניחוחות רוסיים ומזכירים את מקהלת הצבא האדום; לא עוד "הלוך הלכה החבריא".
למעשה, אין פלא שבגין ואנשיו הובילו מסע של התכחשות לכל אלה. אחרי ככלות הכל, הם עלו לשלטון לאחר שקיבלו אותו במתנה מאבירי ד"ש, שרובם היו צעירי הממסד של מפא"י שאצה רצה להם הדרך ואשר רצו שלטון "כאן ועכשיו" ולא הייתה להם הסבלנות להמתין לחילוף דורי מבוקר - שמטבע ברייתו יהיה גם איטי. וכל הסממנים האלה היו סממני הציונות המעשית - זו שהקימה את המדינה; זו של מפא"י, של תנועת העבודה, של התנועה הקיבוצית - שלידן מסייעות קבוצות נוספות של ציונים כלליים ופרוגרסיבים.
וברגע שניתנה לגיטימציה לתקוף את כל אושיות התרבות שבנתה כאן הציונות המעשית, החל תהליך שתוצאותיו אינם רק נתניהו,
מירי רגב ודויד ביטן;
אורן חזן ו
מיקי זוהר. חלק נוסף של התוצאה היה תקיפת הממסד שהקים את המדינה בגין עוולות שחולל ועיוותים שיצר. אלא שהביקורת לא ניסתה להיות ביקורת בונה - כזאת שלצד שלילת המעשים האיומים שנעשו גם מנסה להבין את ההקשר שבו נולדו העוולות - אלא הייתה לביקורת של שינאה; כזאת ששופכת תינוקות עם מים מלוכלכים; כזאת שבמקום ללמוד לקח - היא מטיפה לשינאת מה שלמעשה כבר אי-אפשר לשנות.
