בחברה דמוקרטית שסועה כשלנו, הגדרת מטרות לתוכנית לימודים ממלכתית כוללת ועיצוב התוכנית האופרטיבית לביצועה, הן משימות מורכבות וקשות לביצוע. אולם הן הכרחיות, אם איננו רוצים להפוך את התהליך החינוכי ליסוד מעצב ומקבע של מחלוקות וזרויות.
כאשר למדתי בטכניון לימודי הוראה
1 במסגרת המחלקה ללימודים כלליים, היה אחד הנושאים הבסיסיים שנדונו בה: "מטרת ההוראה". השאלה נראתה הגיונית אז והיא הגיונית עוד יותר כיום. ככל שעולות הדרישות, המאמץ המושקע בלימוד גדל וקצב השינויים בתנאי הסביבה דינמי יותר, עולה החשיבות של מתן תשובה רציונלית וברורה לשאלה זו. כלל אלמנטרי הוא שללא הגדרת המטרה אליה אנו חותרים, אין סיכוי להגיע לתכלית בעלת ערך.
כלל חשוב לא פחות היה הבהרת הצורך בתכנון הפעילות הדרושה להשגת המטרה. התכנון אמור לחול על נושאי הלימוד, דרכי ההוראה ורמת ההישגים הנדרשים. היה ברור כבר אז שכל השיטות והכלים בהם השתמשו באותן שנים להוראת המקצועות הריאליים, עתידים להתחלף תוך פחות משנות דור, אם לא במלואם אזי בחלקם. בדיעבד אני יכול לומר שהשינוי התפתח בפועל מעט פחות מהר ממה שנצפה באמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת, אבל בשנים מאוחרות יותר ובעיקר במאה ה-21, השיג באופן מובהק את כל ההערכות שהיו מקובלות בתחילת הדרך.
יתכן שלהפתעת רבים, מטרת ההוראה בעבר וגם כיום היא:
להכשיר את הדור הצעיר לחיים המצפים לו בעולם שבו יבלה את מרבית שנות חייו הבוגרים כאדם וכאזרח. אם על עקרון זה הייתה הסכמה רחבה, על כל מה שנגזר ממנו כפרשנות אופרטיבית, הייתה מחלוקת כבר אז וסביר להניח שהיא קיימת ותתקיים בצורה זו או אחרת בהווה וגם בעתיד. לשסעים חברתיים, השקפות עולם, אמונות שונות ויסודות תרבותיים מגוונים, כפי שהדבר קיים במקומותינו, יש ותהיינה השפעות על הפרשנות היישומית הראויה בעיני קבוצות המשתייכות לכל אחד מהמגזרים המאופיינים על-ידי קווי-התיחום הנ"ל.
דיון ציבורי
בחברה כנ"ל קיימים נושאים מפלגים רבים ועל-מנת שתוכל להתקיים לאורך זמן ולשרוד את קצב השינויים מבלי לאבד את דמותה וליכודה, עליה לעצב דרכי פעולה מוסכמות בשלושה ערוצים:
זיהוי המוסכם והמשותף, דרכי התמודדות עם השנוי במחלוקת וכיצד אנו רוצים לראות את החברה מתפתחת בעתיד. דווקא בחברה דמוקרטית, שמתימרת להיות גם פלורליסטית, צורך זה הוא למעשה כורח.
דמוקרטיה שמתפקדת כהלכה מספקת תשובות סבירות לשלוש השאלות. המוסכם והמשותף בתכנים מעוגן בחוק או בחוקה, ומתורגם בפועל לתקנות ביצוע. לגבי השנוי במחלוקת מתנהל דיון ציבורי במסגרות שונות, המיועדות לכך.
הדיון מניב אחת משתי תוצאות - פשרה מוסכמת או החלטת רוב במוסד המוסמך, הכנסת. על פרטי הביצוע צריך לדון בנפרד, משום שרמת החשיבות והרגישות לנושאים שונים אינה אחידה בחברה פלורליסטית; סביר שיהיו מדדי החלטה מחמירים בנושאים רגישים ומקלים יותר בנושאים-שגרתיים.
תוכניות הלימודים שלנו חולקו תמיד לשלושה חלקים:
מקצועות ריאליים (בעיקר מתמטיקה ומדעי הטבע ויישומים הנגזרים מהם).
מקצועות הומניים (רוח וחברה), ו
מקצועות יישומיים (כל השאר, לרבות לימודים שיכינו את הבוגרים להתמודד בעתיד עם סוגיות יום-יום שהולכות ונעשות מורכבות יותר). בכל אחת מקבוצות אלה חלוקות משנה ותת-חלוקות.
ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות המהירות והמפתיעות לעיתים, עיצבו במידה רבה את השינויים בדפוסי החיים בעולם כולו (בראש וראשונה מבחינה טכנולוגית) ובחברות המפותחות בפרט. ככל שחברה נעשית מודעת וקשורה יותר לטכנולוגיה ומיישמת אותה בתחומי חיים רחבים יותר, כך היא נעשית תלויה בה ומקבלת כמובנת מאליה את העובדה שאין היא יכולה להתיר לעצמה לפגר בהכשרת הדור הצעיר בתחום מדעי הטבע. בכל תחום חדש שפולש לחיינו, מתקיים ויכוח סוער בשאלה מהם גבולותיו, מהם נושאי הליבה שלו מה עתיד "לשרוד" ולהיות אקטואלי פרק זמן ממושך יותר ומה תוחלת חייו קצרה וזמנית. לכן, בעיצוב תוכניות הלימודים, במיוחד בשנים הקריטיות של ההתבגרות - גילי חטיבת הביניים והחטיבה העליונה של התיכון - אין ויכוח על הצורך ללמד מדעי הטבע, להעניק לכך עדיפות באמצעים, בכוח הוראה, בתנאי סביבה, באמצעי המחשה ובשעות הוראה. בתמונה הכוללת משתלבת גם שאלת הקריטריונים לשיבוץ התלמידים בלימוד תחומים אלה והדרכים הראויות להגדרת ההישגים הנדרשים והאופן בו יש לבחון את מידת השגתם. חיזוק מיוחד ללימוד תחום זה ניתן באמצעות ההבנה שהתעסוקה בתחומי הטכנולוגיה העילית הופכת למכשיר מרכזי בהשגה ושימור על רמת חיים גבוהה לאורך זמן.
החיים האמיתיים
מדעי הטבע נשענים במידה רבה על לימודי המתמטיקה בדגשים על דיסציפלינות שונות לתחומי עיסוק שונים. בתחומים מדעיים אינטר-דיסציפלינריים, אנו מוצאים שילובים שונים מתחומי המתמטיקה, הפיסיקה והכימיה, לעיתים עד כדי טשטוש התחומים. התחרות העסקית והכלכלית שאינה בעולם הפיננסים הטהור, מדרבנת מעבר מהיר מהפיסיקה הקלאסית והכימיה האנאורגנית, לפיסיקה מודרנית עד לתורת הקוונטים ועד בכלל, ולכימיה אורגנית, שגולת הכותרת בה הוא העיסוק בגנום האנושי, הנדסה גנטית והבנת פעילות המוח. תחום זה, אם כן, אינו שנוי במחלוקת. אולם כבעבר יש מי שגורסים, שבחיים ה"אמתיים" אין מצב של ניתוק בין שלוש דיסציפלינות הלימודים העיקריות הנ"ל ולמעשה, עיסוק ברפואה מתקדמת מביא אותנו לשאלות מוסריות וחברתיות, כשם שעיסוק בטכנולוגיה מתקדמת מביא אותנו בחיים האזרחיים לשאלות חברתיות-כלכליות של רמת חיים, חלוקת הכנסות ואיכות חיים, ובחיים הצבאיים לשאלות, כגון: האם הפעלת כטל"מים
2 תוקפים, אוטונומיים (רובוטים), בלוחמה נגד טרור, הוא מעשה הומני או פשע נגד האנושות.
שאלות "בלתי-מדעיות" אלה מחזירות אותנו לתחום המקצועות ההומניים ולצורך להיות מסוגל לקבל החלטות מושכלות בחיים העתידיים, בחברה ההולכת והמתפתחת בהשפעת השינויים הטכנולוגיים והקונספטואליים הרבים. דמוקרטיה היא צורת ממשל שאיכותה תלויה במעורבות קונסטרוקטיבית של ציבור האזרחים. הואיל והעם הוא הריבון ומקור הסמכות התחיקתית, שמגולמת ברפובליקה בפרלמנט או בכנסת, הוא זה שצריך לקבוע את החוקים והנורמות שעל פיהם תתנהל החברה. הקשרים המסועפים והמורכבים בין דיסציפלינות שונות, מחייבים ידע בסיסי מוצק בכל אחת משלוש קבוצות תחומי הלימוד הראשיים, עם דגשים יישומיים בתחום העיסוק של כל אינדיבידואל. מעורבות ציבורית פעילה בדמוקרטיה, בין אם היא נעשית ברמה המפלגתית, במסגרות מוניציפליות או לאומיות אחרות, מחייבת במדינה יהודית היכרות טובה עם המקורות היהודיים, עם ספרות החכמה, ההיסטוריה, התרבות, היסודות הערכיים והאתיים היהודיים. התאמה לעולם גלובלי מחייבת רמה סבירה של הכרת היסודות גם אצל עמים ותרבויות אחרים. המשימה מורכבת ללא ספק.
על כל אלה מנסה להתגבר תוכנית הלימודים שאותה עורך ומפעיל משרד החינוך. על כל העוסקים בנושא, והוא זה שמניח יסודות חיוניים להכשרתם של אזרחי העתיד של מדינת ישראל. וכשם שלימוד מתמטיקה הוא חובה בעולם העתיד ואין פרושו שהלומד חייב להיות מתמטיקאי, כך לימוד תנ"ך למשל לאזרח ישראלי הוא חובה, אך אין פרושו שהוא הופך בהכרח להיות רב בישראל, או מתחייב להניח תפילין בכל יום מימי חייו.
אי-אפשר ללמוד הכל ב-8 שנות לימוד. כמות הידע העולמי צומחת באופן אקספוננציאלי ומן הנמנע להתעדכן בכל, תמיד. אולם ככל שהיסוד טוב יותר, קלות ההתמרה וההסתגלות גדולים יותר. שיקולים אלה היו ויהיו גם בעתיד שיקולי מפתח בתוכניות הלימודים של משרד החינוך.
לאחרונה החל קמפיין, לדעתי הזוי, המייחס ללימוד יסודות התרבות היהודית, כוונות של "הדתה". אין טעות גדולה מזו! בוויכוח סביב טיעון זה והדומים לו, נזכרת לא אחת העובדה שרוב מנהיגי הישוב שבדרך ומנהיגי המדינה בדור הראשון לעצמאות, היו יוצאי מזרח אירופה, חלקם הגדול תלמידי "חידר" וישיבות בצעירותם. אף על-פי כן, רבים היו סוציאליסטים בהשקפתם ובצורת התנהלותם הפוליטית - פשוט, מפני שאין סתירה בין השניים. אינך חייב להשתמש מדי יום בכל מה שלמדת, אולם כאשר אתה שוקל עניין, במיוחד אם הוא שנוי במחלוקת ומחייב פשרה סבירה, מוטב שלפחות תבין במה מדובר.
אותם מנהיגי היישוב היו אלה שניסחו את תוכניות הלימודים של משרד החינוך בשנות החמישים והשישים, תוכניות שלימים שונו מתוך נטיות אופנתיות, פוליטיות ונוחיות זמנית, שלאחר זמן הוכח שלרובן אין אחיזה במציאות. עושרה של התרבות היהודית שימש השראה לשלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות, והוא עד היום יסוד לחלקים רחבים מהתרבות הנוצרית, ולפרקים חשובים בתרבות האיסלאם.
האם סביר להניח שדווקא היהודים יהיו הבורים מבין כולם בתרבותם שלהם?
פערים חרתיים
מקובל לחשוב שהתהליך החינוכי הוא "קו-פרודוקציה" של הבית ובית-הספר, כאשר התרומה הסגולית של ביה"ס עולה ככל שגדל משקלו של מרכיב ההשכלה בתהליך החינוכי. חברה עתירת פערים חברתיים, היא גם חברה עתירת פערי יכולות בתא המשפחתי. בחברה כזו, ה"נוסחה" הנ"ל משתבשת ונדרשים תהליכי תגבור והשלמת פערים שגם אותם צריכה לספק מערכת החינוך הממלכתית, והיא עושה זאת בדרכים שונות ובאמצעים מגוונים. חרף מורכבויות אלה, הצורך והצפי הוא שכל בוגרי המערכת ישיגו את המירב במונחי המטרה הלאומית, בשנים המוקדמות לחייהם, המוקדשות לחינוך והשכלה.
במקום להמציא את הגלגל מחדש, נראה לי שיש ליטול את תוכניות הלימודים המקוריות של העשור הראשון לעצמאות ישראל, לבחון אותן מחדש, לתקן את הטעון תיקון או השלמה, להחליף את הטעון עידכון, חידוש והתאמה ולאמצן מחדש כתוכנית הלימודים של מדינת ישראל. (בהזדמנות אחרת אדון בפוליטיקה של היישום). כעניין של עקרון, אני סבור שיש לחתור לתוכנית לימודים שבה
מקצועות שיוגדרו כמקצועות ליבה יהיו חובה לכל. אפשר שפעילות זו תמשך שנה ואף יותר; לא הזמן הוא העיקר אלא התוצר שיניב המאמץ. בכדי שיהיה אוניברסלי ככל האפשר, יש לשלב בצוותי העבודה נציגי זרמים שונים ומגוונים. אולם, לאחר שימוצה המהלך, יש לחייב בחוק ברור חד-משמעי, יישום ממלכתי כולל ומלא של כל הסעיפים. רק מי שיפעל על-פי החוק יהיה זכאי למימון המדינה למימוש חוק חינוך חובה. ניתן לתמרץ את היישום בראש וראשונה באמצעים כלכליים.
שר החינוך בנט מטפל בסוגיית התאמת תוכנית הלימודים התיכונית למקוטעין. בחלק מהתחומים ניכרת כבר לאחר שנים ספורות התקדמות יפה ושיפור בתוצאות. המוטיב המניע את הטיפול הנוכחי הוא כפול: צורך לאומי אמיתי - התאמה לעולם הטכנולוגי החדש והמתחדש, וצורך פוליטי - התמודדות עם "מחלת הסקרים" האוכלת בנו כל חלקה טובה. לא אטען שאין כלל חשיבות למיצובה של ישראל בתחום החינוך וההוראה למשל בסקרים של ה-
OECD. אולם, אטען גם אטען, שלא זה המדד החשוב באמת. המדד החשוב הוא המטרה אליה אנו שואפים להוביל את החינוך העכשווי והעתידי שלנו, שאותה מגדירים בתחילת הדרך ומולה יש לבחון את ההתקדמות. תוכנית לימודים היא תמיד תוכנית רב-שנתית ארוכת טווח. לתוכנית כזו יש להגדיר מבעוד זמן, טרם הפעלתה פרמטרים ברי מדידה ליעדי ביניים וליעד עקרי רב-שנתי; זהו היעד הלאומי האמיתי. זהו "סיכון" פוליטי אך הכרחי. מדידות אחרות, השוואתיות או פופוליסטיות, יש לעשות במקביל וכתוצאת-לוואי ולא כיעד לאומי.
אין לבזבז זמן ומשאבים נוספים.
