בעוד שנתיים ארה"ב תציין יובל לנחיתה על הירח, אירוע שאולי מייצג יותר מכל את כוח הרצון האמריקני ואת היכולת להשיג את הבלתי אפשרי. לעומת זאת, בדצמבר הקרוב יציינו אירוע משמח פחות: 45 שנים לפעם האחרונה שבה אדם נחת על הירח. אירוע זה צמצם את השאיפות האמריקניות לחלל, אולם בשנים האחרונות ממשלות ארה"ב דנות בשאלה האם צריך לחזור לירח או להתמקד בהגעה למאדים.

דונלד טראמפ הציג את האסטרטגיה שלו לחקר החלל ותאר אותה כחיונית לאומה האמריקנית ולכלכלה שלה. לדעת Foreign Policy, כדי לקדם מחדש את תוכנית החלל האמריקנית מבחינת שיגור אסטרונאוטים, הירח צריך להיות קרש קפיצה כדי להגיע למאדים ואף מעבר לו. הדבר צריך להיעשות על-ידי הגדלת ההזדמנויות למעורבות מסחרית ובינלאומית.

בעוד שרוב התקציב לחקר החלל התמקד בתוכניות צבאיות, שיגור אסטרונאוטים נשאר הסמל. כל נשיא קיווה לקשר עצמו להכרזה נועזת של שיגור אסטרונאוטים ליעדים שאפתניים. עבור ברק אובמה, היעד היה שליחת אדם למאדים במהלך העשור של 2030. הוא דחה את הרעיון של ג'ורג' בוש הבן לחזור לירח, תוך ציון ש"כבר היינו שם". אובמה ביטל את תוכנית החלל של בוש הבן, והחליף אותה במערכת שיגור לחלל (SLS) שתהיה בעלת הטילים הגדולים ביותר שייצרה ארה"ב, במטרה לשגר אסטרונאוטים כמה שיותר רחוק.

עם זאת, המציאות של תוכנית החלל המאוישת של ארה"ב לא הלמה את הרטוריקה בנושא. תקציב נאסא לנושא הוא הנמוך ביותר מאז שנות ה-90. לארה"ב אין את היכולת לשגר אסטרונאוט במסלול הקפה מאז השיגור האחרון בשנת 2011. בזמן שאנו חיים בתקופת הזהב של חקר החלל, כאשר חלליות בלתי מאוישות מעבירות תמונות מרהיבות, המשימות המאוישות הוגבלו לטיסות לתחנת החלל הבינלאומית.

אובמה לא היה הראשון שקרא לטיסות מאוישות למאדים. לנשיא ג'ורג' בוש האב היו תוכניות דומות, של הצבת אדם על מאדים עד שנת 2019. הקונגרס חסם את התקציב והתוכנית נגנזה. כיום, כפי שהיה בעבר, האתגרים הטכניים של הגעה למאדים פחות מרתיעים מהאתגרים של קידום פעילות פוליטית וכלכלית לתיקצוב התוכנית.

הצעד הגדול הבא של האנושות, טוען כתב העת, דורש יותר מאשר רטוריקה. התוכנית הנכונה צריכה להיות בת-קיימא לטווח הארוך, עם מקסימום תמיכה ציבורית ומינימום מעמסה על נאסא. כיום, התקציב של נאסא מהווה 0.5% מהתקציב הפדרלי, בניגוד ל-4% מהתקציב שהועברו בשיא תוכנית אפולו. לא תהיה חזרה לרמות כאלו של תקציב.

תוכנית ריאליסטית לא תנטוש את הרעיון של שליחת אדם למאדים, אך תכוון תחילה לחזרה לירח לתקופות ממושכות. חזרה לירח מציעה מספר פתרונות. דבר ראשון וברור מאליו: זה יותר זול מטיסה למאדים וניתן להשיג זאת במהירות רבה יותר. למרות שהדבר כרוך בסיכון, המרחק הקצר לירח והניסיון הקודם בתחום, מביאים לכך שהסיכון עדיין נמוך יותר משיגור מאויש למאדים.

יתר על כן: את הסיכונים והעלויות של טיסה לירח ניתן לחלוק עם שותפים בינלאומיים. בניגוד להתמקדות במאדים, גורמים רבים - כולל סוכנות החלל האירופית ויפן - מתעניינים בטיסה מאוישת לירח. התמקדות מחודשת בירח תשפר באופן ניכר את ההזדמנויות לשיתוף פעולה בינלאומי ולשיתופם בנטל, וגם תמנע מרוסיה וסין, שיש להן שאיפות דומות, להשיג את ארה"ב.

התמקדות מחודשת בירח יכולה להיות מלווה תפקיד משמעותי יותר של חברות פרטיות, המציעות הטסה למסלול נמוך סביב כדור-הארץ. תעשיית החלל המסחרית התפתחה בקצב ניכר. אסטרטגיית החלל צריכה לנצל התפתחויות אלו בהעברת שיגורים שגרתיים יותר לחברות פרטיות. דבר זה יאפשר לנאסא להתמקד יותר בחזרה לירח וחקר החלל.

אם ארה"ב תחזיר אנשים לירח, הדבר ישמש כצעד ראשון עבור טיסה למאדים ואפילו מטרות שאפתניות יותר. מבחינה מעשית, המשימות לירח יספקו לאסטרונאוטים ניסיון ביישוב עולם זר. לירח יש גם פוטנציאל לשמש כקרקע זמנית למשימות עתידיות. משימות מוצלחות לירח עשויות להמריץ את התמיכה הציבורית והפוליטית לחקר החלל, ובכך לסייע לשמירה על תשומת הלב לנושא ולמימון הנדרש לצעדים עתידיים בחקר החלל.

טראמפ הבטיח להחזיר את המורשת האמריקנית הגאה בחלל. אם יעמוד בהתחייבות זו, הוא צריך להבהיר לא רק לאן הולכים, אלא איך מתכוונים להגיע לשם, לאור הירידה בתקציב ושינויים בסדר העדיפויות.