70 שנה לשנה לשמירה על הנגב

העימות בין יו"ר הסוכנות ולאחר מכן ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון (להלן דב"ג) לבין מטה הפלמ"ח ומפקדיו הבכירים על-רקע פוליטי בא לידי ביטוי באופן בולט בזירת הנגב. יחידות הפלמ"ח שהכירו יותר מכל חיל אחר את הנגב עוד מימי שנות השלושים בטיוליו לשם וליווי ההתיישבות החדשה בשנות הארבעים, ניידותו, אומץ ליבו ומסירותו לרעיון ההתיישבות, הפכו אותו וחטיבותיו למתאים ביותר לתפקידי הגנה, הרתעה וכיבוש בנגב.

הגנה על הנחת קו המים על שני שלוחותיו, הרתעה באמצעות מארבים ליליים ופטרולים אלימים, והשתלטות צבאית מהירה על משלטים מצריים וירדנים הממוקמים באזורים גאוגרפיים קשים להגעה ולתנועה. תחושת "המשפחתיות" (או "הרעות") ששררה בין יחידות הפלמ"ח לא אפשרה למפקדים חיצוניים, בכירים ובעלי ניסיון (משוחררי הצבא הבריטי או בוגרי קורסים של "ההגנה"), לקבל תחת פיקודם את חטיבת הנגב ולהטיל בה את סמכותם מטעם המטה הכללי שנשלט על-ידי דב"ג והרמטכ"ל.

במרכז העימות עמד מפקד צבאי מוכשר, איש בית השיטה, נחום שריג שידע להתמודד עם פוליטיקאים, אזרחים, מפקדים וקצינים גבוהים וכן ידע תוך שיתוף פעולה מלא עם "ועדת הנגב" להטיל מרותו הצבאית גם על היישובים בנגב שלא תמיד השלימו עם השקפותיו ופקודותיו.

חטיבת הנגב (חט' 12 בעת הקמתה) הייתה אחת משלושת החטיבות של הפלמ"ח. היא התבססה בנגב החל מנובמבר 1947 כדלהלן: הגדוד השני - בפיקוד משה נצר היה אחראי על הנגב הצפוני; הגדוד השביעי התפרס במרכז הנגב והגדוד השמיני - בפיקוד חיים בר-לב, התפרס באזור הדרומי מקיבוץ נירים שבמערב ועד למושב נבטים שבמזרח, סמוך לבאר-שבע. עוד לפני כיבוש באר-שבע (שלהי אוקטובר 1948) הצטרף לחטיבה גדוד נוסף, גדוד משוריינים בפיקודו של ישראל כרמי.

בשלהי נובמבר הותקפה שיירה בדרכה למצפה בית אשל ונמשכו הפגיעות בקו המים שהחל להיסלל. מושלה הצבאי של עזה ג'ון קלמנט הציע ליישובים המרוחקים בנגב להתפנות אולם הללו באמצעות מיכאל הנגבי, סירבו וזאת בתמיכת המוסדות הלאומיים ו"ההגנה".

למחרת ההכרזה באו"ם, תפסה חטיבת "גבעתי" את גזרת הנגב הצפוני וכביש מג'דל-עוג'ה-חברון במרכזו. את גזרת גד' 12 של הפלמ"ח תפס הגדוד השני של הפלמ"ח והם שימשו בסיס לבנייתה של החטיבה בנגב. השמירה על קו המים (המזרחי והמערבי) הפכה להיות בעיה ביטחונית מספר 1 והפלמ"ח החל לגבש דרכי פעולה על-מנת להגן עליו.

אליהו בן-חור הציע לדב"ג, ליצחק שדה ויגאל לאלון להקים משמרות ניידים לאורך קו המים. בעקבות זאת הציעו שדה ואלון למטה ההגנה להפקיד את הנגב בידי הפלמ"ח. יצחק רבין הקים שתי יחידות קטנות (בסיסן היה במשמר הנגב ובניר-עם/משואות יצחק) ששמרו על הקו בעזרת נשק בלתי לגאלי שהוסתר ברצפת הטנדר. אט אט התגבשה פלוגה י"ב - פלוגת הנגב של הפלמ"ח.

ביולי נתמנה משה ברכמן למפקד המרחב הדרומי בנגב. לאחר שרבין מונה קצין מבצעים של הפלמ"ח מונה משה נצר למפקד הגדוד השני וברכמן היה לסגנו. בכ"ט בנובמבר ירדה פלוגה ב' בפיקוד נמרוד לויטה לנגב הדרומי והייתה לחלק מהגדוד השמיני. יותר מאוחר הצטרפה לגדוד גם פלוגה ה'. במחצית דצמבר הציע יועצו הצבאי של דב"ג שלום עשת, לפנות את היישובים הקטנים צפונה אך דב"ג סירב והקים את "ועדת הנגב" (ראה הפוסט האחרון בנושא בבלוג שלנו).

בראשית ינואר 1948 הוחלט על הקמת גדוד פלמ"ח נוסף, גדוד 7, והוא הצטרף לחטיבת הנגב שעליה לפי הצעת אלון צריך היה לפקד נחום שריג. המטכ"ל התעקש ושלח למטה הפלמ"ח את שלום חבלין שהיה קצין מנהלה של מטה הפלמ"ח בתל אביב אך שריג וקציניו התעלמו ממנו והוא שב למרכז בבושת פנים.

לאחר מכן, הציעו עוזריו של דב"ג, בעת שנחום עבר תאונת דרכים, כי מפקד הנגב יהיה משה דיין או בן-חור. כזכור, מפקדים מנוסים כמו נחום שריג, שדה (שלא קיבל בסוף נובמבר 1947 פיקוד על חטיבה לאחר הסמינר של דב"ג), דובנו ועוד, היו לצנינים בעיניו של ראש הסוכנות ומנהיג מפא"י. דב"ג מאוד לא השלים עם מינוי שריג לפקד על הנגב (ביומנו הוא אף שאל בציניות מה "מי זה נחום") וזאת על-אף ניסיונו הקרבי ושיתוף הפעולה המצוין שלו עם "ועדת הנגב".

דב"ג הציע פשרה מסוימת: למנות את שאול אביגור לתפקיד מושל הנגב ולתפקיד סגניו למנות את דיין ושריג. מטה הפלמ"ח לא קיבל הצעה זו והעימות על פיקוד החטיבה בנגב נמשך בכל עוזו.

החל מ-8 בפברואר החל מאבק על "מינוי מושל-מפקד לנגב" כשהוא כולו מונחה משיקולים פוליטיים. מחד דב"ג המבקש להשליט את אנשיו על החטיבה ההולכת ונבנית ומאידך-גיסא, מטה הפלמ"ח (ובראשם אלון גלילי ושריג) שהיה מורכב מאנשי מפ"ם דאז, אנשי "הקיבוץ המאוחד" והכפופים אידיאולוגית ליריבו של דב"ג, יצחק טבנקין) סירב בתוקף לקבל את מרות המטכ"ל.

אביגור סייר בנגב והבין שאין ביכולתו לקבל את המינוי משום חוסר הניסיון הקרבי שלו. בשיחה עם נחום שריג הבין כי אם יתמנה למושל יתפטר שריג מהצבא ומפקדיו הבכירים לא יקבלו את סמכות אביגור. לאור זאת סירב אביגור למינוי אך הוסיף כי אם יתמנה לתפקיד בניגוד לרצונו, הוא ידרוש כסגנים את עקיבא גוברין, שלמה כינרתי, מיטיה קריצ'מן ושמעון הכט, כולם אנשי דב"ג.

דב"ג התעקש ומינה את אביגור למושל הנגב באמצע פברואר וצירף אליו את כינרתי כיועץ חקלאי ואת לובה אליאב כמזכיר. אביגור המשיך בדרישתו להכפיף את החטיבה ההולכת ונבנית בנגב למטכ"ל - דרישה שהלהיטה את העימות. לבסוף הקים אביגור יחד עם אליאב מטה "בן-גוריוני" אך הוענק לו מנדט של עיסוק רק בעניינים אזרחיים.

לקראת שלהי מרס 1948 נשלח אביגור לעסוק בענייני רכש באירופה ורעיון המטה המיוחד ירד מהפרק. דב"ג עשה הכל כדי להחליף את שריג שהיה "איש טבנקין" וכינס ישיבה גדולה של המטכ"ל בה רוב המשתתפים הלכו כברת דרך לקראתו וקבעו כי יש להשאיר את שריג כמח"ט אך להפריד מבחינה מבצעית בין החטיבה לבין מטה הפלמ"ח.

בתום הישיבה נפגש דב"ג בארבע עיניים עם שריג ומתשובות המח"ט ניתן להבין את תפיסתו לגבי מצבו הצבאי של הנגב: "הערבים מפחדים מהיהודים; הבדווים אינם כוח לוחם אלא ציידים; בעזה השתלט מפקד מצרי לו כוח שריוניות קטן והוא מסוכסך עם המקומיים; הפלאחים בנגב חוששים שהיהודים ישרפו להם את יבולי השדות והשיח'ים הגדולים של התארבין והעזאזמה מנסים להבטיח שלום".

שריג שמאחוריו היה כבר ניסיון קרבי ופיקודי רב - פיקוד על מבצע לשחרור המעפילים בעתלית, התנסה בפיקוד על פלוגה ועל גדוד ושינה את הפריסה במרחב: גדודו של חיים בר לב שמפקדתו בצאלים יתפרס בנגב הדרומי. הגדוד השני בפיקוד משה נצר יתפרס בנגב הצפוני שבסיסו בניר-עם. שני הגדודים וכוחות נוספים יהוו את השלד לחטיבת הנגב שמנתה אז כ - 900 איש.

עד אמצע מרס ניסה דב"ג להפריד בין חטיבת הנגב לבין מטה הפלמ"ח ולמנות במקום נחום שריג את שלמה שמיר, יוצא הצבא הבריטי. שמיר, סייר בנגב והבין שאין לכפות על הפלמ"ח מפקד שאינו שייך לחבורה והוא מאן לקחת את המינוי. בינתיים נוצר מצב בו שריג היה כחודשיים למפקד חטיבת הנגב ללא אישור רשמי של הפיקוד העליון.

ביוני 1948, בניגוד להצעת אלון, ביקש דב"ג לחלק את צה"ל לשלוש חזיתות בלבד: בצפון בפיקוד משה כרמל; במרכז בפיקוד מרדכי מקלף ובדרום, בפיקוד אלון. משמעות הדבר, אם היה מתקיים הסדר זה, שתי יחידות של הפלמ"ח היו אמורות להיות תחת פיקודו של מקלף, איש דב"ג, שלא פיקד עד אז על סדר גודל של חטיבה. בנוסף, התעקש דב"ג שלא למנות את אבידן (איש מפ"ם, השומר הצעיר) למפקד חזית הדרום על-אף בגרותו, הצטיינותו וניסיונו הצבאי הרב. כתגובה הגישו אלון, גלילי, בן-חור וצבי איילון את התפטרותם.

יישובי הנגב איבדו את השפעתם על המתרחש בנגב במהלך המלחמה. כך למשל, למוכתרים היהודיים שביקשו למנוע את גירוש תושבי הכפר הערבי הוג', שהיו לו יחסי שכנות טובים עם קיבוץ דורות, השיב מח"ט חטיבת הנגב שריג כי הימים הטובים של הקשר (בין יהודים לבדואים) חלפו ומעתה יקבע הצבא הסדיר את מדיניות היחסים עם הבדואים בהתאם לצרכיו. תשובה זו העידה על גישתו הכוחנית של המח"ט ומטהו ואת אי-התמצאותם בהישגים הביטחוניים היכולים לצמוח מיחסי דו-קיום כגון אלה לצבא הישראלי.

בתאריך 23 ליוני נפגש דב"ג עם נציגי המשקים בנגב שהפוליטיקה חדרה גם אליהם וקצתם התלוננו בפני דב"ג על המח"ט ועל החטיבה. לטענתם הנוהג והנוהל בחטיבה לקוי ומאפשר למח"ט לנהוג כרצונו. הם הדגישו את כשלון המערכה ביד-מרדכי וחששו לגורל דומה בקיבוציהם. עוד התלוננו על מטה החטיבה המגייס בני משקים וחברים ללא התייעצות עם מזכירויות הקיבוצים, על מחסור בנשק, בציוד ובתרופות. עם זאת הנציגים ביקרו בחריפות את המטכ"ל שלדעתם נותן עדיפות לקרבות ירושלים על פני הגנת וביצור הנגב.

בעקבות המפגש מינה דב"ג ב 30 ביוני וועדה מיוחדת לבדיקת המצב בנגב. חבריה המליצו על תוספת הכרחית בכוח אדם, נשק ולא מצאה כל דופי בהתנהגות ופעילות המח"ט שריג ולא בפעילות המטה שלו. אדרבה, הוועדה ביקש להעניק למח"ט מעמד סמכותי מיוחד, שיאפשר לו להיות אחראי גם על האזרחים בנגב. דב"ג המשיך לדבוק בעמדותיו וכך אף טען כי הפלמ"ח לא יודע לפעול היטב במסגרות צבאיות גדולות בעידן "הפוסט פרטיזני".

בנוסף קבע דב"ג כי המטה והמפקדים של הפלמ"ח נתונים יותר מדי להשפעת פוליטית של מפ"ם (במיוחד "הקיבוץ המאוחד, "והקיבוץ הארצי") מה שמעלה חשש כי הפלמ"ח לא יהיה נאמן למרות מלאה של ממשלת ישראל. דב"ג לא וויתר בקלות. הוא לא הכיר את אישית את נחום שריג והישגיו הצבאיים והעדיף מועמד לפיקוד הנגב מבין משוחררי הצבא הבריטי על פני המג"דים מהפלמ"ח. כאן המקום להעיר כי למפא"י היו רק שני מג"דים בחטיבה: משה נצר ואסף שמחוני.

דב"ג לא הכיר את נחום שריג כי לא היה פעיל בולט במפ"ם בזמנו. יתר על כן דב"ג נטר לו על כי השתייך לקיבוץ בית השיטה שלא קיבל את מנהיגות דב"ג אלא נהה אחר טבנקין. בהתעקשות מטה הפלמ"ח, גלילי ואלון ראה דב"ג ניסיון לשמירת עצמאות היחידה בתוך צה"ל הממלכתי כצעד מפלג וחשש מהשפעתם על מעמדו ועל מעמד מפלגתו ביישוב. בהמשך הסיבוב השני לעימות התעקש דב"ג "להשתלט" על חטיבת הנגב באמצעות עושי דברו והדבר הגיע עד כי כמעט "מרידה במטכ"ל" בימי ההפוגה הראשונה, יוני יולי 1948.

ערב הכרזת המדינה השתתפה החטיבה בכיבוש משלטי חוליקאת כנגד הפולש המצרי. לחטיבה צורפה פלוגת שריוניות ומחלקת ג'יפים של "חיות הנגב" בפיקוד שמחה שילוני. הם התבלטו בקרבות פשיטה והניסו את המצרים בהתקפה השנייה על נגבה.

להלן המבצעים בהם השתתפה החטיבה: מבצע פרעה: פשיטה וחבלה בסוללת תותחים מצרית דרומה לבית חנון; מבצע פלשת: יחד עם חט' 'גבעתי', יצאו לפשיטה על כוחות מצרים באיסדוד (אשדוד). הפשיטה כשלה ולכוחותינו היו אבדות רבות; מבצע "מוות לפולש": מבצע לכיבוש משלטי חוליקאת שכשל אף הוא תוך אבדות רבות; מבצע יואב: החטיבה תקפה בעירק אל מנשיה נהדפה תוך אבדות קשות; מבצע גי"ס; מבצע משה: כיבוש באר-שבע; מבצע חורב: מבצע רב חטיבתי לכיבוש כיס פלוג'ה, רצועת עזה, וחדירה לצפון סיני; מבצע עובדה: כיבוש אום-רשרש (אילת). עד פירוקה בשנת 1949, החזיקה החטיבה בגזרת חברון.

במהלך ההפוגה השנייה (28 ביולי 1948), התכוון הפיקוד העליון לפרוץ את ההסגר לנגב ומציאת דרך להובלת שיירות אספקה ליישובים המבודדים. הפיקוד קיבץ שלוש חטיבות וכוחות נוספים וכינה את המבצע: גי"ס, כלומר ראשי תיבות של גבעתי, יפתח וסרגיי (שמו המחתרתי של נחום שריג) והכוונה לחטיבת הנגב.

הכוחות הנוספים כללו את גדוד 82 ועוד. למרות המאמצים המבצע נכשל והנגב נותר נצור. כמה ימים לאחר מכן יצא לפועל מבצע נוסף שכונה "גי"ס 2" ומטרתו העברת שיירה אספקה לנגב ללא השתלטות על שטחים. המבצע עבר בהצלחה ותפקידה של חט' הנגב היה יחסית קטן: תפיסת משלטים על גביש פלוג'ה באר-שבע באזור ביר ג'אבר ושליחת כוח מגדוד 9 שיחבור לשיירת האספקה הבאה מצפון וללוות את המשאיות לנקודות המבודדות.

באוקטובר 1949 התארגן כנס ארצי של הפלמ"ח שמחה על ההחלטה על פירוקו והיה מפגן אנטי בן-גוריוני מובהק. למחרת התכנסו החטיבות בנפרד לתת כבוד לנופלים ולהיפרד אישית מהמפקדים. מג"ד הראל ומג"ד חט' הנגב כבר היו משוחררים (לא על מדים) ולכן לגביהם לא חל איסור התכנסות.

למחרת הכנס הורה דב"ג לרמטכ"ל יעקוב דורי להעמיד לדין את כל המפקדים שעדיין בשירות פעיל ונטלו חלק פעיל בכינוס. אלון שהה (בעודו מגויס) באותה עת בחו"ל ושאר המג"דים והמ"פים נענשו בנזיפה.

בבחירות לאספה המכוננת בתאריך 25 לינואר 1949, הציבה מפא"י ברשימת המועמדים שלה את דיין (מקום 10) את אסף שמחוני (מחטיבת יפתח) במקום 12 ואת משה נצר (מחטיבת הנגב) במקום 20, כולם במקומות ריאליים. ראוי להזכיר ששלושת הקצינים "התייצבו בפני המוסדות" עם הוריהם שהיו עסקנים, חברי מפא"י וותיקים בפני עצמם. ואילו ברשימת מפ"ם לאספה המכוננת הוצבו גיבורי הפלמ"ח שדה, אלון ואבידן והמג"דים גידי אילת ומולה כהן במקומות בלתי ריאלים. לאחר הבחירות התפטרו מיד שלושת הקצינים במפא"י שנבחרו וחזרו לתפקידיהם בצה"ל.